מטוס החלל הסודי של ארצות הברית נחת לאחר 718 יום בחלל

מטוס החלל הרובוטי של חיל האוויר האמריקאי, X-37B, נחת אתמול במרכז החלל קנדי בפלורידה, לאחר ששהה במשך 718 יום במשימה סודית בחלל.

מטוס החלל X-37B, אתמול במרכז החלל קנדי, לאחר חזרתו משהייה של 718 יום בחלל. מקור: U.S. Air Force courtesy photo.
מטוס החלל X-37B, אתמול במרכז החלל קנדי, לאחר חזרתו משהייה של 718 יום בחלל. מקור: U.S. Air Force courtesy photo.

מטוס החלל X-37B, גרסה לא מאוישת וקטנה של מעבורות החלל, חזר אתמול ארצה לאחר משימה סודית של חיל האוויר האמריקאי שנמשכה 718 יום. המטוס החל את משימתו ב-20 במאי 2015, עם שיגורו לחלל על גבי משגר אטלס 5.

לראשונה, המטוס נחת על גבי מסלול הנחיתה SLF ההיסטורי במרכז החלל קנדי בפלורידה, ששימש את מעבורות החלל עד פרישתן ב-2011. במשימותיו הקודמות הרכב נחת בבסיס חיל האוויר ונדנברג בקליפורניה.

זוהי המשימה הרביעית במספר של מטוס החלל. בדומה למשימות הקודמות שלו, הרכב שוב שבר את שיא השהייה העצמי שלו בחלל: המשימה השלישית שלו ארכה 674 יום (בין 2012 ל-2014), קודמתה 468 יום (2011 – 2012) והמשימה הראשונה ארכה 224 יום (2010). למרות שלפי חיל האוויר האמריקאי זמן השהייה הנומינלי שלו בחלל עומד על 270 יום, משימות אלו מראות כי הרכב מסוגל להרבה מעבר לכך.

חיל האוויר האמריקאי מסר שהרכב ישוגר השנה למשימה נוספת.

מיני-מעבורת חלל

הרכב דומה מאד למעבורות החלל, אך הרבה יותר קטן מהן: אורכו 8.9 מטר, גובהו 2.9 מטר ומוטת כנפיו 4.5 מטר. אורכן של מעבורות החלל, לעומת זאת, היה 37 מטר, ומוטת כנפיהן 24 מטר. למעשה, הרכב הקטן תוכנן במקור להתאים לשיגור בתוך תא המטען של המעבורות, אך הרעיון נזנח בסופו של דבר לטובת שיגור על גבי טיל רגיל (מה גם שמעבורות החלל אינן פעילות כבר זמן רב).

כמו המעבורות, גם ה-X-37B רב-שימושי. הוא משוגר לחלל על גבי חרטומו של טיל שיגור כמו כל לוויין אחר (אטלס 5 במקרה שלו), אך מסוגל לחדור לאטמוספירה ולנחות ארצה כמו דאון. בניגוד למעבורות, שנשלטו על ידי טייסי החלל, הרכב פועל באופן אוטומטי לחלוטין.

מטוס החלל X-37B, אתמול במרכז החלל קנדי, לאחר חזרתו משהייה של 718 יום בחלל. מקור: U.S. Air Force courtesy photo.
מטוס החלל X-37B, אתמול במרכז החלל קנדי, לאחר חזרתו משהייה של 718 יום בחלל. מקור: U.S. Air Force courtesy photo.

ל-X-37B יש לוחות סולאריים הנפרשים בחלל מתוך תא המטען שלו, ומאריכים מאד את משך השהייה האפשרי שלו במסלול. זאת בניגוד למעבורות החלל, שהשתמשו בתאי דלק מימן לייצור חשמל, והיו מוגבלות בשל כך במשך המשימות שלהן (המשימה הארוכה ביותר של מעבורת חלל נמשכה 17 יום, והיא STS-80 של מעבורת הקולומביה שנערכה ב-1996).

פיתוח הרכב החל על ידי נאס"א ב-1999, וב-2004 הפיתוח הועבר לידי סוכנות דרפ"א של משרד ההגנה האמריקאי. שנתיים מאוחר יותר חיל האוויר האמריקאי הודיע כי יפתח על בסיס תוכניות אלו את רכב החלל X-37B, וחברת בואינג בנתה עבורו שתי גרסאות זהות של הרכב, שכל אחת מהן ביצעה שתיים מבין ארבע משימותיו.

מה הרכב עשה כל כך הרבה זמן בחלל?

משימותיו המדויקות של הרכב אפופות במעטה סודיות כבד. חיל האוויר האמריקאי שלל דיווחים שהרכב משמש כנשק חלל (למשל – להשמדת לוויינים זרים). לפי החיל, הרכב משמש כפלטפורמה לבחינת טכנולוגיות הקשורות ללוויינים ורכבי חלל, כגון מערכות ניווט ובקרה אוטומטיות, וכן על מנת לבצע ניסויים בתנאי החלל והחזרתם ארצה לבדיקה.

פרט חשוב הנוגע לאופי משימתו הוא המסלול האורביטלי שלו. חיל האוויר האמריקאי מעולם לא פרסם את פרטי המסלול של ה-X-37B, אך אסטרונומים חובבנים הצליחו לצפות בו ולקבוע שמסלולו נע בין 280 ק"מ ו-400 ק"מ (הגובה בו נמצאת תחנת החלל הבינלאומית). במשימה הראשונה של מטוס החלל ב-2010, הניו יורק טיימס דיווח כי תצפיתנים הבחינו שהרכב עבר מעל אותה נקודה בקרקע כל ארבעה ימים – מסלול הדומה לזה של לווייני ריגול.

הדמייה של ה-X37B. יש לציין שההדמייה נעשתה על ידי נאס"א ב-2003, לפני העברת פיתוחו לידי דארפ"א, כך שייתכן שהרכב הנוכחי של חיל האוויר האמריקאי אינו זהה למתואר בהדמייה. מקור: NASA, Marshall Space Flight Center.
הדמייה של ה-X37B בחלל, עם לוחות סולאריים פרושים. יש לציין שההדמייה נעשתה על ידי נאס"א ב-2003, לפני העברת פיתוחו לידי דרפ"א, כך שייתכן שהרכב הנוכחי של חיל האוויר האמריקאי אינו זהה למתואר בהדמייה. מקור: NASA, Marshall Space Flight Center.

במשימה האחרונה שלו נחשפו לראשונה שניים מהניסויים שהרכב נשא. אחד מהם היה ניסוי לבחינת מנוע יונים חשמלי מסוג Hall thruster, שישמש לווייני תקשורת צבאיים בביצוע תמרונים מסלוליים. מנועי יונים משתמשים בגז מיונן שמואץ למהירות גבוהה מאד ויוצר דחף. מנועים אלו יעילים יותר ממנועים כימיים מסורתיים, ובעוד הדחף שלהם נמוך יותר, הם מסוגלים לפעול באופן רציף וממושך.

משימה נוספת ששוגרה על גבי הרכב הייתה של נאס"א, ובמסגרתה נחשפו לחלל כ-100 דגימות של חומרים שונים. כעת, לאחר שהרכב חזרה ארצה, החומרים יעברו בדיקה שתבחן כיצד הושפעו מהשהייה הממושכת בתנאי החלל.

ראו עוד בנושא באתר הידען:

צפו ברכב נוחת במרכז החלל קנדי בפלורידה:

https://www.youtube.com/watch?v=5wBjpZh6faY

8 Responses

  1. בז
    נאס"א לא השקיעה אגורה בעט הזה. פישר השקיע את הכסף – ככה כתוב במאמר שאתה קישרת אליו 🙂

    יש לי עט כזה הרבה מאד שנים, והוא באמת עט מעולה. מיליון דולר לפיתוח זה כסף קטן…

  2. כשנאס"א התחילה לשלוח אסטרונאוטים לחלל, הם גילו במהירות כי עטים כדוריים לא יעבדו באפס כוח משיכה. כדי להתמודד עם התופעה, נאס"א בילתה עשור והוציאה כ-12 מליארד דולר כדי לפתח עט, שעובד באפס כבידה, במהופך, מתחת למים, ובכל תנאי שטח כמעט, כולל זכוכית ובטמפ' הנעה בין מתחת לאפס מעלות צלזיוס ל-300 מעלות. הרוסים השתמשו בעיפרון…

  3. אני חושב שהשיטה של המצנחים טובה רק עבור משקלים נמוכים, לא עבור משקלים כמו של המעבורת הזו על כל הציוד שנמצא בתוכה.

  4. לא מבין למה כדאי להשקיע כלכך הרבה ברכב חלל דמוי מטוס אוירודינמי … שהמבנה שלו וההנחתה שלו כלכך מסובכים ומסוכנים כשאפשר להשיג אותו דבר בדיוק ע"י הנחתת חללית\קפסולה באמצעות מצנחים כמו שהרוסים עושים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.