דוח חדש של תוכנית הסביבה של האו״ם קובע כי גם בתרחיש האופטימי ההתחממות תגיע לשיא של כ־1.8 מעלות. החזרה אל מתחת לרף שנקבע בהסכם פריז אפשרית רק באמצעות קיצוץ מיידי ועמוק בפליטות, הפחתת מתאן, סילוק פחמן בהיקף גדול והסתגלות רחבת היקף — וגם אז חלק מהנזקים יהיו בלתי הפיכים
העולם צפוי לחצות בתוך שנים ספורות את רף ההתחממות של 1.5 מעלות צלזיוס מעל התקופה הטרום־תעשייתית, והמטרה שנותרה כעת היא לצמצם ככל האפשר את החריגה ולהוריד בהמשך את הטמפרטורה בחזרה. זו המסקנה המרכזית של דוח חדש של תוכנית הסביבה של האו״ם, UNEP, שפורסם ב־2 בספטמבר 2026 לקראת ועידת האקלים COP31 באנטליה שבטורקיה.
הדוח, שכותרתו "הגבלת החריגה: ניווט מעבר ל־1.5 מעלות ומסלולים לחזרה", אינו מציג את חציית הרף כיעד חדש או כתוצאה בטוחה. להפך: מחבריו מדגישים שאין רמת התחממות בלתי מזיקה מעבר ל־1.5 מעלות, שכל עשירית מעלה מגדילה את הסיכונים ושגם ירידה עתידית בטמפרטורה לא תבטל חלק מן הנזקים שייגרמו בדרך.
גם בתרחיש האופטימי שבחן הדוח — יישום מלא של תוכניות האקלים הלאומיות ושל התחייבויות נוספות להגיע לפליטות נטו־אפס — ההתחממות צפויה להגיע לשיא של כ־1.8 מעלות. במסלול המדיניות הנוכחית, לעומת זאת, התחזית היא להתחממות של כ־2.6 מעלות עד סוף המאה, עם טווח אי־ודאות רחב של 1.9 עד 3.6 מעלות. לכן השאלה אינה רק אם העולם יעבור את רף 1.5 המעלות, אלא עד כמה גבוהה וממושכת תהיה החריגה, ומה יידרש כדי לחזור ממנה.
חשוב גם להבחין בין שנה חמה יחידה לבין חציית הרף האקלימי. הטמפרטורה בשנה מסוימת יכולה לעלות זמנית מעל 1.5 מעלות בגלל שילוב של ההתחממות ארוכת הטווח ותנודות טבעיות. בדוח מדובר בחצייה של רמת התחממות ממוצעת לאורך שנים, ולא רק בשיא זמני.
כל חמש שנים של דחייה מוסיפות כעשירית מעלה
לפי הדוח, כל חמש שנים נוספות שבהן הפליטות נותרות גבוהות מוסיפות בקירוב עשירית מעלה לשיא ההתחממות הצפוי. יותר מ־400 מיליארד טונות של פחמן דו־חמצני שנפלטו מאז 2015 כבר העלו בכ־0.2 מעלות את רמת ההתחממות הנמוכה ביותר שעוד ניתן להשיג.
לכך יש משמעות מעשית: לא כל חריגה מעל 1.5 מעלות דומה לאחרת. עולם שמגיע לזמן קצר ל־1.6 מעלות ומתחיל להתקרר שונה מאוד מעולם שנשאר במשך עשרות שנים סמוך ל־2 מעלות. ככל ששיא ההתחממות גבוה יותר וככל שהשהייה מעל הרף ממושכת יותר, גדלים החשיפה לחום קיצוני, הסיכון לשרפות, אובדן הקרח והסיכוי לחצות נקודות מפנה שקשה או בלתי אפשרי להפוך.
הדוח מצביע בין היתר על סיכון מואץ לשוניות אלמוגים, לקרחונים ולמערכות אקולוגיות. בתרחישי התחממות של עד 3 מעלות עלולים הקרחונים בעולם לאבד יותר מרבע ממסתם עד 2100 ולתרום בין 9 ל־12.5 סנטימטרים לעליית פני הים. הסיכונים כוללים גם שינויים בלתי הפיכים ביריעות הקרח של גרינלנד ומערב אנטארקטיקה, היחלשות של מערכת הזרמים באוקיינוס האטלנטי ופגיעה ביער האמזונס.
השלכות ההתחממות אינן מוגבלות לטבע. ללא הסתגלות יעילה, הייצור החקלאי העולמי עלול לרדת בשיעור של עד 14 אחוזים עד 2050. גלי חום, הצפות, בצורות ועליית פני הים מאיימים על בריאות, תשתיות, ביטחון תזונתי וכלכלות שלמות — והפגיעה קשה במיוחד במדינות ובקהילות שתרמו מעט יחסית למשבר.
לא לוותר על היעד, אלא לחזור אליו מלמעלה
המסלול שהדוח מגדיר כאפשרות הטובה ביותר שנותרה הוא "חריגה, שיא וירידה": תחילה להגביל את קצב העלייה ואת גובה השיא, ולאחר מכן להפחית את ריכוז גזי החממה כדי להחזיר את הטמפרטורה כלפי מטה. אין מדובר בהצדקה לחריגה או בהחלפת יעד פריז, אלא באסטרטגיה לצמצום נזקים במצב שבו החצייה נעשתה קרובה מאוד.
השלב הראשון דורש קיצוץ מיידי ועמוק בפליטות פחמן דו־חמצני, ובמקביל הפחתה מהירה של מתאן וגזי חממה אחרים. למתאן אורך חיים קצר יחסית באטמוספרה, ולכן צמצומו יכול להשפיע על קצב ההתחממות בטווח הקרוב. לצד זאת נדרש להפסיק הרחבה של תשתיות עתירות פחמן ולהאיץ את המעבר מדלקים מאובנים לאנרגיה מתחדשת ולמערכות יעילות יותר.
בשלב השני, כאשר ההתחממות מתקרבת לשיאה, יהיה צורך להגיע לפחות לנטו־אפס של פחמן דו־חמצני ולחזק מאוד את ההסתגלות. נטו־אפס פירושו שהפליטות שנותרו מאוזנות באמצעות סילוק כמות דומה של פחמן מן האטמוספרה. אלא שלפי הדוח, נטו־אפס הוא אבן דרך ולא נקודת הסיום.
כדי שהטמפרטורה העולמית תרד באופן מורגש יהיה צורך בפליטות שליליות נטו: לסלק מן האוויר יותר פחמן דו־חמצני מכפי שנפלט. גם הגעה לנטו־אפס של כלל גזי החממה תוביל, לפי הניתוח, לירידה איטית מאוד של כ־0.3 מעלות במאה. חזרה ממשית אל מתחת ל־1.5 מעלות תחייב אפוא מאמץ ממושך מעבר לנטו־אפס.
סילוק פחמן אינו תחליף להפחתת פליטות
הדוח בוחן שיטות טבעיות וטכנולוגיות לסילוק פחמן דו־חמצני: ייעור, שיקום מערכות אקולוגיות וניהול יערות, לצד לכידה ישירה מן האוויר, ביו־אנרגיה עם לכידה ואחסון של פחמן ושיטות נוספות. אולם מחבריו מזהירים מפני הסתמכות על סילוק פחמן עתידי כתירוץ לדחות הפחתת פליטות בהווה.
כדי להפחית את הטמפרטורה בכעשירית מעלה בלבד יידרש לסלק מן האטמוספרה כ־220 מיליארד טונות של פחמן דו־חמצני מעבר לפליטות. לשם השוואה, גם אם פליטות הפחמן השיוריות יתאפסו, בקצב הנוכחי של ייעור וניהול יערות יידרשו יותר ממאה שנים להשיג קירור כזה. גם תרחישים אופטימיים להרחבת סילוק הפחמן אינם צפויים להפוך יותר מכמה עשיריות מעלה במהלך המאה הנוכחית.
החזרה אל מתחת ל־1.5 מעלות בתוך המאה נשארת אפשרית מבחינה פיזיקלית רק אם שיא ההתחממות יישאר נמוך משמעותית מ־2 מעלות, הפליטות השיוריות יצטמצמו במהירות ויכולת סילוק הפחמן תורחב באופן אחראי. מעבר לשיא של כ־1.8 מעלות, החזרה במהלך המאה נעשית קשה יותר ויותר.
גם ירידה בטמפרטורה לא מחזירה את העולם לאחור
הטמפרטורה הממוצעת יכולה לרדת לאחר תקופה של פליטות שליליות, אבל מערכת האקלים אינה כפתור שאפשר לסובב לאחור. מפלס הים ימשיך לעלות במשך זמן רב בגלל התחממות האוקיינוסים והמסת קרח. מינים שנכחדו לא יחזרו, מערכות אקולוגיות עלולות להשתנות לצמיתות וקהילות שייאלצו להתפנות מחופים או מאזורים שהפכו קשים למחיה לא בהכרח יוכלו לשוב אליהם.
לכן הדוח מציב את ההסתגלות לצד הפחתת הפליטות, ולא אחריה. מדינות יצטרכו להכין מערכות בריאות לגלי חום, להגן על חופים ותשתיות, להתאים חקלאות ומשק מים ולהקים מנגנוני התרעה ומימון לאסונות. ככל שההתחממות גבוהה יותר, ההסתגלות נעשית יקרה יותר ובחלק מן המקומות מגיעה לגבולות פיזיים וחברתיים.
לצד האתגר המדעי והטכנולוגי ניצבת שאלת הצדק. למדינות שפלטו יותר לאורך ההיסטוריה ושברשותן יכולת כלכלית וטכנולוגית גדולה יותר יש, לפי הדוח, אחריות לפעול מהר יותר ולסייע במימון, בהעברת טכנולוגיה ובהסתגלות במדינות פגיעות. ללא שיתוף פעולה כזה, גם תוכנית אקלימית שאפשרית על הנייר עלולה להיכשל מבחינה פוליטית וחברתית.
שלושה שלבים, משימה אחת
UNEP מחלקת את התגובה הדרושה לשלושה שלבים חופפים. בשלב המיידי יש לבצע הפחתות חדות בפליטות ולהרחיב הסתגלות. בתקופת שיא ההתחממות יש להשלים דה־קרבוניזציה, להגיע לפחות לנטו־אפס ולשמור על מערכות אנושיות וטבעיות. בשלב הירידה נדרשות פליטות שליליות נטו לאורך זמן והמשך הסתגלות לנזקים שאינם נעלמים.
הדוח אינו מציע תחזית אחת ודאית, וגם לא תוכנית מדיניות סופית. הוא מציג את גבולות האפשר ואת מחיר הדחייה. המסר לקראת COP31 הוא שהחצייה הקרובה של רף 1.5 המעלות אינה סיבה להרים ידיים, אך גם אינה מאפשרת להמשיך כרגיל. הדרך חזרה תהיה איטית, יקרה ולא מלאה; כל טונה שלא תיפלט וכל עשירית מעלה שתימנע עדיין יקבעו את היקף הנזק לדורות.
שאלות ותשובות
האם העולם כבר עבר את רף 1.5 המעלות?
בשנים מסוימות הטמפרטורה העולמית כבר יכולה להיות גבוהה ביותר מ־1.5 מעלות מעל הממוצע הטרום־תעשייתי. אולם יעד פריז מתייחס להתחממות ארוכת טווח ולא לשנה יחידה. לפי דוח UNEP, חצייה מתמשכת של הרמה הזאת צפויה בתוך שנים ספורות.
האם חציית הרף פירושה שיעד פריז חסר משמעות?
לא. ההבדל בין חריגה קטנה וקצרה לבין התחממות ממושכת המתקרבת ל־2 מעלות הוא גדול מאוד. יעד 1.5 המעלות מוסיף לשמש אמת מידה לצמצום הסיכון, גם אם יהיה צורך לחזור אליו לאחר חריגה זמנית.
מדוע נטו־אפס אינו מספיק כדי להוריד את הטמפרטורה?
נטו־אפס מייצב בקירוב את כמות הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה ולכן עוצר את עיקר ההתחממות הנוספת, אך אינו מסלק את עודף הפחמן שכבר הצטבר. לצורך קירור משמעותי נדרשות פליטות שליליות נטו לאורך זמן.
האם נטיעת עצים תוכל להחזיר את העולם אל מתחת ל־1.5 מעלות?
שיקום יערות ומערכות אקולוגיות חיוני, אך היקפו מוגבל והוא אינו תחליף להפסקת הפליטות. לפי הדוח, אפילו הפחתה של עשירית מעלה דורשת סילוק נטו של כ־220 מיליארד טונות פחמן דו־חמצני, הרבה מעבר לקצב הסילוק הנוכחי.
מה הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות כעת?
להפחית במהירות ובעומק את פליטות פחמן דו־חמצני, מתאן וגזי חממה אחרים, ובמקביל להשקיע בהסתגלות. ככל ששיא ההתחממות יהיה נמוך וקצר יותר, כך יקטנו הנזקים וכך תגדל האפשרות להחזיר את הטמפרטורה אל מתחת ל־1.5 מעלות.
המאמר המדעי
עוד בנושא באתר הידען
לפרסום המקורי: הפרסום המקורי
