במרחק של שתי מעלות

העולם עדיין יכול למנוע את ההתחממות הגלובלית המסוכנת אם יפעל מהר / מייקל א’ מאן

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל

העולם יתקשה מאוד למנוע את עליית טמפרטורות פני השטח שלו ביותר מ-2 מעלות צלזיוס: הסף שמעליו ייפגע כוכב הלכת פגיעה קשה. המספר הזה הוא שעומד מאחורי ההתחייבויות שמדינות רבות יתחייבו בהן בוועידת האקלים של האו”ם (COP21) הנערכת בראשית דצמבר 2015 בפריז במטרה להפחית את פליטת גזי החממה שלהן.

עם זאת, יש הטוענים ש”יעד שתי המעלות” הזה בלתי אפשרי. הם אומרים שאי אפשר להתקין ולהפעיל את הטכנולוגיות הנחוצות להקטין בעוד מועד את התלות הכלכלית בפחמן. אבל הדבר אפשרי. הקושי אינו פיזי אלא עניין של כוח רצון פוליטי וציבורי.

איש אינו טוען שהדבר יהיה קל. יותר מ-70 מומחי אקלים, שייעצו לוועידת המסגרת של האו”ם בעניין שינוי האקלים, אמרו שהגבלת ההתחממות הגלובלית ל-2 מעלות “מצריכה שינוי קיצוני… ולא רק כיוונון עדין של המגמות העכשוויות.”

אנחנו יכולים לפלוט רק עוד 270 מיליארד טונות של פחמן לאטמוספרה בטרם תביא ההתחממות לעלייה של 2 מעלות. בקצב הפליטה הנוכחי, העומד על יותר מ-10 מיליארד טונות בשנה, נשרוף את “הקצבת הפחמן” הזאת בתוך שלושים שנה בלבד. לפי ניתוח אחד מן הזמן האחרון, כדי להישאר מתחת לגבול 2 המעלות נצטרך להשאיר באדמה שליש מעתודות הנפט המוכחות, מחצית מכל עתודות הגז הטבעי ו-80% מעתודות הפחם.

מדובר אפוא בדרישה עצומה. פירוש הדבר שעלינו להתחיל מיד להיפרד מכריית הפחם ועלינו לזנוח את רוב החול הביטוּמֶני של קנדה, אם לא את כולו (היה שלום קו צינור הדלק Keystone XL). זה גם אומר שאיננו יכולים לשרוף כמויות הולכות וגדלות של גז טבעי כ”גשר” לעתיד אקלימי נקי יותר שיושג ממקורות אנרגיה מתחדשים.

לא פעם מותחים הקבלה בין סף 2 המעלות ובין שמירה על ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה מתחת ל-450 חלקים למיליון. קשה יותר לעמוד באתגר הזה ככל שהשימוש בפחם יורד. כשפחם נשרף, הוא משחרר חלקיקים אֶרוֹסוֹליים גופרַתיים לאטמוספרה, ואלה מחזירים מקצת אנרגיית השמש לחלל. בשביל מאמר שכתבתי בסיינטיפיק אמריקן ב-2014 ששמו “תקוות שווא”, חישבתי ומצאתי שכדי לקזז את ההפסקה המוחלטת של פליטת הגופרית נצטרך לעמוד ביעד ריכוז CO2 של 405 חלקים למיליון, גבוה אך במעט מן הריכוז היום.

האם יש לנו סיכוי להצליח? מדען האקלים ג’יימס א’ האנסן הראה בדרך משכנעת שאנחנו יכולים להסיר 100 מיליארד טונות של פחמן מן האוויר על ידי יערות רחבי ידיים. ייעור-מחדש כזה אפשרי באמצעות הגבלת השימוש בקרקע במידה שתאפשר ליערות לצמוח ולכסות שוב את השטחים שכיסו לפני שבני האדם התחילו לכרות אותם. ייעור כזה והפחתה של פליטת הפחמן בשיעור של כמה אחוזים בשנה, משימה קשה אך אפשרית, יאפשרו לנו לעמוד ביעד ההתייצבות מתחת ל-2 מעלות.

ההיסטוריה מלאה בהצהרות מוקדמות של אי-היתכנות שמנעו פעולה ולימים התברר שהיו שגויות. כפי שאמר ג’ו רום מן “המרכז האמריקני לקִדמה” בתגובה לספקני האקלים: “תודה לאל שהמלומדים האלה לא היו בסביבה כשנאלצנו לעשות משהו קשה באמת, כמו לספוג מילוני אבדות בנפש ולבנות מחדש את כל הכלכלה שלנו כמעט בן לילה כדי לנצח במלחמת העולם השנייה.” הסכם מעורר השראה בפסגת האקלים COP21 בפריז בדצמבר יוכל להתניע מהלך שאפתני אבל בהחלט בר ביצוע.

המפתח הוא בכך שיש פיתוחים טכנולוגיים והפחתת עלויות בשל ההיקפים הגדולים, שמתגלים רק כשמתחיל הביצוע בפועל. מחיר התאים הסולריים בעולם, לדוגמה, ירד ביותר מ-50% בשנים האחרונות כשסין הגבירה את ייצורם. מי שאומרים “אי אפשר” בונים נבואה שתגשים את עצמה. ארצות הברית מעולם לא הייתה אומה של “אי אפשר”.

גם עם חידושים והגדלת היקפים, ייתכן שבשלב כלשהו נאלץ להשתמש בטכנולוגיה של “לכידה ישירה מן האוויר” לספיחת פחמן דו-חמצני מן האטמוספרה. זה יהיה יקר, אבל קלאוס לקנר, פרופסור להנדסה מאוניברסיטת אריזונה, סמוך ובטוח שאפשר לצמצם את העלות ל-30 דולר לטונה על ידי ייצור המוני.

מחיר הפעולה הוא רק חצי ממחיר ההימנעות ממנה. זאת איננה מסקנה של הפאנל הבין-ממשלתי בנושא שינוי האקלים (IPCC), אלא של חברת הנפט אקסטון-מוביל, שמצאה שהעלות האמיתית לחברה של פליטת פחמן היא 60 דולר לטונה. ויש הערכות גבוהות מזה. האם נוכל להרשות לעצמנו לייצב את ההתחממות העולמית מתחת ל-2 מעלות צלזיוס? איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא.

על הכותבים

מייקל א’ מאן
פרופסור מחקר למטאורולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. ספרו האחרון, שחיבר עם לי ר’ קמפ הוא “תחזיות מרות: להבין את שינוי האקלים”