הקוסם ממנלו פארק

הוא פוצץ בגיל 12 קרון רכבת לאחר שערך בו ניסויים והפך לממציא הפטנטים הדגול ביותר. על תומס אלווה אדיסון ועל המצאת הפונוגרף ונורת הלהט

אדוה לבני | גליליאו

האמנם “בתי הספר אינם מלמדים את התלמידים לחשוב”? כשתומס אלווה אדיסון (1847-1931) סולק מבית הספר בגיל שבע, לא יכול היה איש לדמיין אילו רעיונות יביא לעולם בבגרותו. נורת הלהט, תחנת הכוח (בזרם ישר), הפונוגרף, הבובה המדברת ועוד – אדיסון רשם 1,093 פטנטים בארה”ב לבדה, מהם רעיונות ששינו את העולם.

הנער הסקרן למד בבית עם אמו ולא הפסיק לחקור את העולם. בגיל שש הצית את האסם “כדי לראות מה יקרה” ובהמשך בילה זמן ממושך בדגירה על ביצי אווזים, מאותה סיבה. בשנת 1859, כשהיה בן 12, פצח בקריירה עסקית כמוֹכר ממתקים ועיתונים ברכבת וערך ניסויים בקרון המטען. כשהתפוצץ הקרון, פוטר מעבודתו והחל לעבוד כמפעיל טלגרף.

הטלגרף היה בסיס להמצאות רבות הקשורות בתקשורת – רדיו, טלפון ופקס − וסיפק לאדיסון כר נרחב לעבודתו העתידית. אדיסון לא רכש מעולם השכלה מדעית פורמלית. מדע כשלעצמו לא עניין אותו: הוא רצה להמציא פטנטים שימכרו. אחד מעקרונותיו היה: “אם אי אפשר למכור את זה, אני לא רוצה להמציא את זה”.

עוד בטרם מלאו לו שלושים נודע אדיסון כ”קוסם ממֶנלו פארק”. בעיירה השקטה הזו בניו-ג’רזי בנה אדיסון מעבדה לייצור פטנטים, שאליה גייס מדענים, מהנדסים וטכנאים. הללו עבדו יומם וליל על מאות המצאות לפי חזונו.

הפונוגרף – לכלוא את הצלילים

ב-1877, שעה שחיפש דרך לרישום תשדורות טלגרפיות, גילה אדיסון במקרה כי ביכולתו להקליט קול. כשחיבר מחט לדיאפרגמה של שפופרת הטלפון שדיבר לתוכה, הבחין כי גלי הקול מניעים את המחט. המחט חרתה את תנודותיה על גליל שצופה ברדיד בדיל או בשעווה, וכשנעה בחריצים הללו לאחר מכן והתנודדה בתדירות גלי הקול, נשמע הקול המוקלט. “למרי יש כבשה קטנה” היה השיר הראשון שהוקלט מעולם. זה היה הפונוגרף, ההמצאה האהובה ביותר על אדיסון, שהיה חירש כמעט לחלוטין מאז היה בן 12.

לפונוגרף, שכונה גם “המכונה המדברת”, היו שתי מחטים: מחט להקלטה ומחט להשמעה. ה”תקליט” היה גליל שעווה שיכול היה לנגן במשך שתי דקות. הוא בישר עידן חדש, שבו פוחתת חשיבותה של המילה הכתובה ו”טובי הווקאליסטים מוקלטים כשהם שרים אופרה, ואפשר לשמוע אותם שוב ושוב”.

מתחריו של אדיסון החלו לייצר מכשירים דומים, שבמקום להשתמש בגליל ניגנו מוסיקה מתקליטים שטוחים, שצורתם דיסקה, והיו עמידים יחסית, קלים לשכפול ומאריכי נגן. בעידוד עוזריו, שהחלו לעבוד בחשאי על פיתוח פונוגרף לתקליטים, נטש אדיסון את הפונוגרף הצילינדרי. ב-1911 החל להפיץ פונוגרף לתקליטים שיוצרו מחומר עמיד במיוחד וניגנו מוסיקה באיכות גבוהה. אדיסון נהנה לערוך מבחני צלילים, שבהם התחרה הגרמופון בחשכה במוסיקה חיה. ב-23 במאי 1916 התקבלו סוף-סוף שלושה פטנטים שלו, שהוגשו כמה שנים לפני כן, על פונוגרף התקליטים. אדיסון המשיך לעבוד ולשפר את הפונוגרף עד 1929.

להאיר את העולם

ב-1878 החל אדיסון לחשוב על דרכים לייעול הנורה החשמלית ולהוזלתה (ביחס לנורות הקשת, שנפוצו באירופה באותה עת, וביחס לניסיונות קודמים לייצור נורת להט).

אדיסון שאף להאיר את העולם באמצעות נורות חשמליות, כך ש”רק עשירים יוכלו להרשות לעצמם להאיר את בתיהם בנרות”. מדעני המעבדה שלו עמלו על חיפוש חוט הלהט המושלם, שיוכל להאיר למשך זמן ארוך דיו. במשך שנה תמימה ניסו מאות חומרים: מסיבֵי קוקוס ועד זהב. לבסוף גילו כי סיב כותנה מפוחם יכול לבעור עד 13.5 שעות. את ההדגמה הראשונה של נורת הלהט ערך אדיסון בליל ראש השנה האזרחי של 1879 ובישר בזאת על ראשיתו של עידן החשמל.

ב-2 במאי 1880האירו 115 נורות להט מתוצרת אדיסון את אולמות הנוסעים בספינת הקיטור “קולומביה”. היתה זו ההזמנה המסחרית הראשונה של נורות אדיסון, וכל הנורות שרדו את ההפלגה בת החודשיים מניו-יורק לסן-פרנסיסקו. מערכת התאורה המשיכה לפעול בספינה בהצלחה במשך 15 שנה (בהחלפת נורות, כמובן).

רבות מהמצאותיו של אדיסון נזדמנו לו בשעה שחיפש דבר מה אחר. הוא התגאה להתחיל תמיד מן המקום שבו הפסיקו אחרים, והכריז כי “העובדה שמשהו אינו עושה את מה שתכננת שיעשה, אין משמעה שהוא חסר שימוש”.

הנרי פורד אמר על אדיסון כי הוא הממציא הדגול ביותר ואיש העסקים הגרוע ביותר בעולם. אדיסון גזל לעתים רעיונות מאחרים, הפנה עורפו להמצאות שאי אפשר היה להתעלם מהן, כמו האלקטרוניקה וזרם החילופין, והפסיד הון על המצאות כושלות – אולם איש לא יוכל ליטול ממנו את היצירתיות, השאפתנות והדבקות במטרה. אדיסון השאיר אחריו 3.5 מיליוני עמודים של רישומי פטנטים, ועולם שהיה שונה מאוד מהעולם שאליו בא 84 שנים קודם לכן.