לחשוב מחוץ לקופסה

על תפקידו הלא כל כך מוכר של מרצה טוב באקדמיה, לחנך את פורצי הדרך ולאו דווקא את אלו שיילכו בתלם. פרק מתוך הספר "גילוי לב" – סיפורו של מנתח לב, מאת ברנרדו וידנה, ביחד עם יפה שיר-רז, הוצאת פוקוס, 2010

עטיפת הספר "גילוי לב" מאת פרופ' ברנרדו וידנה עם יפה שיר-רז. הוצאת פוקוס 2010
עטיפת הספר "גילוי לב" מאת פרופ' ברנרדו וידנה עם יפה שיר-רז. הוצאת פוקוס 2010

הספר "גילוי לב"  בהוצאת פוקוס שכתבה יפה שיר-רז, הוא סיפורו של מנתח הלב פרופסור ברנרדו וידנה, קרדיולוג בכיר וזוכה פרס היפוקרטס הזהב, הנחשב ל"אוסקר" של רפואת הלב. הספר חולק עם הקוראים תובנות שאליהן הגיע פרופ' וידנה מתוך חוויות החיים והניסיון המקצועי שלו – תובנות לגבי התכונות הנדרשות כדי להצליח ולהגיע רחוק ככל האפשר, לא רק ברפואה אלא בכל תחום.

****

כדי לעודד את סקרנותם של הסטודנטים שלי, נהגתי להכריז בשיעור הראשון שלי איתם את המשפט הבא: "דעו לכם שמכל מה שתלמדו כאן – 50 אחוזים יתגלו בעתיד כשגויים ו-50 האחוזים הנותרים ישתנו בשנים הקרובות".

אני יודע, המשפט הזה הוא בבחינת "פצצה", בעיקר עבור סטודנטים צעירים שבטוחים שמה שכתוב בספרי הרפואה ומה שהמרצה שלהם, פרופסור בעל שם, מסביר להם, הוא בבחינת "כזה ראה וקדש". אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה השלכתי את הפצצה הזו. רציתי לפתח בתלמידי את היכולת להטיל ספק. ללמד אותם לחשוב מחוץ לקופסה.

חשיבה מחוץ לקופסה היא חשיבה המעיזה להטיל ספק בתפיסה קיימת ומקובלת, ולהציע רעיונות חדשים שאינם מתיישבים עם הקונספט הקיים.

כרופא, לחשיבה מחוץ לקופסה שני פנים: מצד אחד, היא מעוררת חשש. עולם הרפואה מאופיין בגישה שמרנית, שכן זהירות היא אחת התכונות החשובות הנחוצות לרופא טוב בטיפול בחוליו. הזהירות מחייבת שימוש בכלים בדוקים שהוכיחו את עצמם שוב ושוב. מצד שני, ללא רעיונות חדשים נוצר מצב של "דריכה במקום". על מנת לשפר את הישגי הרפואה אין מנוס מפיתוח ויישום של רעיונות חדשניים.

לרופא הקלינאי שלושה כובעים: הראשון שבהם – תפקידו כמטפל. השני והשלישי – מורה וחוקר. כרופא, השמרנות היא התכונה המובילה. ואולם בשני תפקידיו האחרים, על הרופא לפתח וליישם חשיבה מקורית. כמורה עליו לעודד את תלמידיו לשאול שאלות. כחוקר, תפקידו לנסות להמריא במחשבתו אל מחוזות חדשים. ככל שישכיל להשתחרר ממוסכמות ותפיסות שגורות, כך גדל הסיכוי שיגיע לרעיונות חדשים ומקוריים. מרבית הרופאים החוקרים אינם עוסקים כיום במחקר מעבדתי או תאורטי, אלא במחקר הקרוי קליני. מחקרים אלה תלויים ישירות בעולם הרפואה ומטרתם לבדוק מנגנוני מחלה, למצוא דרכי ריפוי חדשות ולשפר את הקיימות. על החוקר הקליני לשלב אם כן בין שני עולמות קוטביים: מחד, השמרנות המוטלת עליו כרופא, ומאידך, התעוזה הנדרשת מחוקר. שילוב זה הינו קשה במיוחד, ולו סייגים רבים, שעיקר מטרתם לשמור על טובת החולה.

כאשר אני מביט לאחור אל תלמידי, אני נוכח לדעת ששואלי השאלות ומטילי הספק הם אלו שהצליחו ליצור ייחודיות בתחומים שונים. קיום פעילות מחקרית הינה לדעתי הכרח לרופא החושב, שכן פעילות זו מקנה לו כלים לחשיבה ביקורתית ומחנכת אותו לשימוש בשיטות מחקר מדעיות.

אני מחזיק במחשב שלי קובץ ובו סדרת שקופיות מבדחת שמאירה את הנושא הזה בצורה כה טובה, שבכל פעם שאני צופה בה, אני מזדהה עמה מחדש:

שקופית מס' 1: מתמחה צעיר ברפואה מגיע לפרופסור שלו ואומר לו: "שמע, יש לי רעיון לטיפול חדש". הוא מספר לו על הרעיון בהתלהבות, אבל הפרופסור הנכבד לא מתרשם. "עזוב", הוא משיב לו בביטול. "זה לא יעבוד". מצמרר לחשוב כמה רעיונות חשובים נדחו בשלב זה.

שקופית מס' 2: כעבור זמן מה, המתמחה חוזר לפרופסור. "ערכתי ניסוי בכלבים והטיפול הצליח. אני חושב שיש בו משהו". הפרופסור עדיין לא מתרשם. "תראה", הוא אומר בארשת חשיבות. "אתה יודע שניסוי בכלבים לא בדיוק משקף את המצב בבני אדם".

שקופית מס' 3: המתמחה העיקש חוזר שוב לפרופסור שלו, לאחר שיישם בהצלחה את הטיפול באחד החולים. "אתה יודע", הוא אומר לו. "נתתי את הטיפול לחולה, וגם הפעם הוא הצליח". "היה לך מזל גדול", מצנן הפרופסור את התלהבותו. "אבל אני בספק אם החולה הזה באמת היה זקוק לטיפול".

שקופית מס' 4: המתמחה צובר הצלחות קליניות נוספות במספר חולים, ושוב חוזר למנחה שלו, שממשיך להישאר אדיש. "הטיפול שלך ניסויי מאוד", הוא משיב לו. "הוא מסוכן מדי, לא מוסרי ולא ניתן ליישום טכנית".

שקופית מס' 5: המתמחה עורך ניסוי קליני, וחוזר למנחה שלו עם תוצאות מעולות. "ערכתי מחקר ב-15 מטופלים, והניסוי הצליח", הוא מבשר למנחה שלו.
אבל הפרופסור עדיין מסרב להתרשם. "בסדר, אז הצלחת להדגים שב-15 חולים הטיפול עובד, אבל אלה חולים שנבחרו בקפידה. רוב החולים עם בעיה זו אינם זקוקים לטיפול בכל מקרה".

שקופית מס' 6: המתמחה לא מוותר. הוא מתמיד במחקרו והפעם מרחיב אותו ומבצע ניסוי קליני מבוקר, כפול סמיות ובעל זרוע פלצבו, על קבוצה גדולה של משתתפים. המחקר מצליח, והוא שוב חוזר לפרופסור שלו. "זה עובד!", הוא מבשר לו בעיניים בורקות. "הטיפול שפיתחתי הצליח".

"פנטסטי", מתלהב הפרופסור. "הטיפול הזה הוא בהחלט תרומה חשובה מאוד לרפואה. פתרון מעולה לבעיה קשה. נו טוב, צפיתי זאת. למעשה, כבר ב-1929 חשבתי על הרעיון הזה. כמובן שאז לא פרסמנו שום דבר…".

ההיסטוריון ופילוסוף המדע תומאס קון טוען בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות", שהמדע מתקדם לא בדרך של הצטברות, אלא בדרך של מהפכות ושל התארגנות מחדש. לדעת קון, החינוך המדעי מנחיל לתלמידים ידע שהקהילה המדעית צברה עד כה – פרדיגמה. עובדה זו יוצרת מחויבות עמוקה להשקפת עולם מסוימת ולעבודה מדעית במסגרת השקפה זו. המחויבות היא מרכיב יסודי של המדע, שכן היא מגדירה עבור המדען את הבעיות הזמינות למחקר ואת טיב הפתרונות הקבילים, ואולם מאידך, היא מגבילה את דרך המחשבה שלו לאותה פרדיגמה רווחת, ובכך חוסמת רעיונות חדשים. רק כאשר נוצר משבר, והפרדיגמה הישנה קורסת, נוצרת מהפיכה מדעית – פריצת דרך.

ממצאים מחקריים שאינם מוסברים על ידי פרדיגמה קיימת יוצרים צורך בפיתוח תיאוריה חדשה, שבכוחה להסביר אף את התופעות החדשות. כאשר תיאוריה מתקבלת על ידי חוקרים אחרים היא הופכת לפרדיגמה חדשה.

גם בעולם הרפואה, כמו ביתר העולם המדעי, רעיונות חדשים מתקבלים לאט, אך בהבדל מתחומי מדע אחרים, לא נוצרות כאן מהפכות גדולות. אם נתבונן בדרך שבה נוצרו פרדיגמות חדשות בתחום הרפואה, נגלה שמדובר בצעדים קטנים שהובילו למהפכות קטנות. הסיבה לכך היא הזהירות הכה הכרחית בעולם הזה. עם זאת, חשוב להישמר מזהירות מוגזמת המקפיאה חשיבה יוצרת ומונעת התקדמות, שכן על מנת לפתח רפואה טובה, אין די בשימור הקיים.

* * *

למורה הטוב יש יכולת לעודד פריצות דרך אצל תלמידיו, ולעולם לא לעצור רעיונות או לבטל אותם, גם אם הם נראים לכאורה בלתי ישימים ואינם מתיישבים עם הידע הקיים. אפילו אם הרעיון נחל כישלונות בעבר, מורה טוב הוא כזה המחזק את התלמיד וממריץ אותו להתמיד בשאלת שאלות ובחקירת רעיונות חדשים.

העניקו לתלמידיכם את ברכת הדרך ועודדו אותם ללכת למחוזות חדשים, משום שרק אנשים צעירים עם ברק בעיניים יכולים לפרוץ דרך. אין לי ספק שאותו פרופסור בסדרת השקופיות המשעשעת לא התכוון לדכא את הסטודנט שלו. הבעיה הייתה שבגילו ובמעמדו, הוא כבר ידע כל כך הרבה, שהיה מקובע מכדי לחשוב על משהו חדש, שונה בתכלית. צריך להשלים עם העובדה שבגיל מסוים, ולאחר שרכשנו הרבה ידע, אנו הופכים כבולים ליותר מדי מוסכמות. הרעיונות הגדולים באמת, פריצות הדרך המדעיות, יכולים להגיע בעיקר כאשר המוח עדיין חופשי מכבלים אלו.

לדף הספר באתר הוצאת פוקוס

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

11 תגובות

  1. לעדי
    אני בוגר מכללת שנקר בניהול תעשייתי כך שהסביבה האקדמית לא זרה לי,
    היו לי גם מורים טובים שרובם היגיעו מהתעשיה, וידעו להעביר לתלמידיהם דברים אלה
    בהמשך ניפגשתי בהתנהגות כזאת גם בתעשיה
    יום טוב
    סבדרמיש יהודה

  2. להכנס לאקדמיה משמע הוא להכנס לפרדיגמה
    לצאת מהאקדמיה ולשנות זה מה שדורש חשיבה מחוץ לקופסא
    וזה לא משהו נרכש זאת תכונת אופי.

  3. אפשרות נוספת ומכובדת לא פחות,
    לדבר ולבטא את התיאוריה שלך בשדה הבית שלך,בשפתך.
    לכל מקום/אתר /ארץ/תחום ישנה שפת מינוחים המקובלת על אותו המקום.
    כמו שאינך יכול לדבר בידען ,המייצג אקדמית שמאל ,שמאלה הסמלה ,יהודאית..:)

  4. בהתייחס לתגובה הראשונה שפורסמה כאן, ככה"נ ע"י חזי (שאבי מחק – כל הכבוד אבי!), מרתק לראות שהוא מזדהה עם אותו המתמחה הצעיר והחדשני, המורד בפרופסור. אך מה היה קורה אילו חזי (ח) היה מנהל אותה שיחה עם הפרופסור (פ)?

    ח: "שמע, יש לי רעיון לטיפול חדש לאי ספיקת לב"
    ח: "על הפציאנט לעמוד על רגל אחת ולקפל את השניה, לאכול נמלים ולדחוף שיפוד לאוזן ימין"
    פ: "למה?!"
    ח: "כאשר הוא עומד על רגל אחת והשניה מקופלת הלב צריך להעלות פחות דם ממקומות נמוכים, הנמלים שיאכל יכנסו לזרם הדם ויובילו חמצן יותר ביעילות, ודרך האוזן השיפוד יגיע לאזור של המוח האחראי על פעולת הלב, יפגע בו, ויגרום לו להתחווט מחדש ככה שיתפעל את הלב ביעילות רבה יותר (טיפול המתבסס על עקרון הלובוטומיה)"
    פ: "זה ממש רעיון גרוע"
    ח: "למה הרעיון גרוע? בוא תנסה לסתור אותו"
    פ: "לעמוד על רגל אחת לא יעזור, מדובר פה בכשל מערכתי מאוד חמור. הנמלים לא יכולות להכנס למחזור הדם בשלמותן, לדחוף שיפוד לאוזן יגרום לאיבוד שמיעה בה, וגם האזור האחראי על פעולת הלב לא נמצא שם, וכל מה שזה יגרום זה לנזק מוחי"
    ח: …

    פ' (מחכה למוצא פי ח', אך כאשר דבר לא קורה, מסתובב אל מחשבו, וכעבור זמן מה שוכח שח' במשרדו).
    ח: "יש לי רעיון לטיפול חדש לאי ספיקת לב!"
    פ (נבהל מעט ומסתובב מהמחשב): "מה הרעיון?"
    ח: "על הפציאנט לעמוד על רגל אחת ולקפל את השניה, לאכול נמלים ולדחוף שיפוד לאוזן ימין"
    פ: "כבר דיברנו על זה, אמרתי לך, זה לא יעבוד"
    ח: "עוד לא סתרתה דבר ברעיון שלי"
    פ: "לפני חצי שעה דיברנו וסתרתי את כל מרכיבי הרעיון!"
    ח: "עוד לא סתרתה דבר ברעיון שלי, כל אחד מהרעיונות יכול לעבוד"
    פ: "אין ראיה אחת בעולם המדעי שתומכת בכך שמהתהליך תצא תועלת כלשהי למטופל, שלא לדבר על נזק"
    ח: "זה לא אומר כלום, כל אחד מהרעיונות יכול לעבוד"
    פ: "אז תוכיח! תעשה מחקר, רצוי בעכברים קודם ותבוא תראה לי"
    ח: …

    פ' מסתובב למחשבו בשנית. לאחר זמן מה נכנס חולה בפסוריאזיס (מ) ומתיישב לפני הפ'.
    פ: "שלום לך…"
    ח: "יש לי רעיון לטיפול חדש לאי ספיקת לב!!"
    מ: "?! אבל אני פה בשביל הפסוריאזיס…"
    פ: "אל תשים לב אליו, הרעיון שלו בחיים לא יעבוד, וכבר הראיתי לו את זה"
    ח: "אתה אדם נקלה. מעולם לא הראיתה לי שום דבר שכזה"
    פ: "ח', אתה אידיוט"
    ח (פונה למ'): "בבקשה! במקום לדון ברעיון שלי הוא יורד למתקפות אישיות. אלו הם פני ה"רפואה" של ימינו"
    ח (פונה לפ'): "אתה פשוט מקנא במי שמסוגל למחשבה יצירתית! כל מה שאתה יודע לעשות זה מה שלימדו אותך – ניתוחי מעקפים והשתלות לב, וכאילו שזה עוזר למישהו!"
    פ: "ראשית זה מאוד עוזר, ויש לכך עדויות מאינספור מחקרים, ושנית, אני וצוותי עובדים על מספר כוונים חדשים בתחום כבר שנים ומשקיעים המון עבודה ב…"
    ח: "יש לי רעיון לטיפול חדש לאי ספיקת לב!!"
    ………….

  5. יהודה
    אולי הבעיה היא לא מה התיאוריה אלא במה היא אמורה לתרום לכלל.
    ברגע שמישהו בועל ומייחס את הרעיון רק לעצמו ומבטל אחרים מטבע הדברים לא יקבלו אותו כי הוא
    מורד בעיקר-כלל קודמיו שהנחילו עבורו תשתית-הנחות יסוד שעליהם הוא חי או חושב.
    או חושב שהוא חושב..
    לפעמים אין ברירה אלא להכנע

  6. יהודה (3),

    האם אתה מדבר מנסיונך הרב בסביבה האקדמית? בתור אחד שמכיר את המערכת מבפנים, ובהיותך עד להתנהגות בזויה זו של המרצים?

  7. ל Amitos
    הזהר גם בפני מי אתה שואל. אתה עלול להתקל במרצה שיכעס על רעיונותיך ויכשיל אותך בשל כך, או לחילופין, יגנוב לך את רעיונותיך.
    המרצה חייב להיות טיפוס ישר עם ראש פתוח.
    עליך לבדוק מי המרצה ורק לאחר מכן ובזהירות לעלות את רעיונותיך המיוחדים.
    אם אין מרצה כזה, חכה לימים טובים יותר.
    תגלה שהרבה יותר קל ופשוט להתקבע על הפרדיגמה הידועה ולרצות את המרצה הממוצע.
    זה מה יש.
    יום טוב
    סבדרמיש יהודה

  8. בהכללה, אנשים מבוגרים יותר נוטים להיות פחות פתוחים לרעיונות חדשים.
    יש נבדלים כמובן, כמוך, אבל זה פן אישיותי די גורף.

    אני סטודנט להנדסה, טבולה רסה, ומאוד התחברתי למאמר.
    ובכל זאת אני תוהה מה אני יכול לקחת ממנו.
    איך לדעתכם כסטודנט אני אמור ליישם את הגישה הזאת?
    כאילו.. לשאול שאלות זה חמוד והכל, אבל תכלס באופן טבעי אני אלך ואתקבע על הפרידגמה שמלמדים אותי.
    אני אמור להימנע מזה איכשהו? מה, לחפש להמציא את הגלגל?

  9. המאמר מעולה ביותר והוא נכון לא רק לעולם הרפואה.
    אך יש לי הסתיגות אחת מדברים שנאמרים.
    מצער אותי שבסיומו הוא טוען שלמעשה לאנשים מבוגרים(כמוני) לא אמורה להיות חדשנות.
    דעתי היא שיש להתייחס למהותם של הדברים הנאמרים ולא לגיל המדברים.
    יש יתרונות דווקא למבוגרים שפיתחו עור עבה כנגד כל התגובות המזלזלות הנורות לעברם.
    לילה טוב
    סבדרמיש יהודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן