הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק א': סוף ימי בית ראשון וגלות בבל

רשימה ראשונה בנושא השתלשלות מעמד הכהונה ביהודה

כך זה התחיל

לרובנו נראית הכהונה לאורך תקופת בית ראשון ובמרוצת הבית השני כאיזשהו מנגנון שתיפקד בתוך המקדש, התנהל לאורך שנים רבות וחי את חיי שגרתו ה”משעממים. ובכן מסתבר שלא כך פני הדברים, ופני הדור כפני הכהונה.

לבוחן ולבודק את תופעת הכהונה לאורך ההיסטוריה היהודית של ימי הבית הראשון והשני מתחוור כי המסגרת הזו עברה מהפכים וגלי התפתחות מאוד מעניינים, אותם נסקור בקצרה.

הכהונה ליהווי ידוע וברור אינה אלא המעמד המופקד על העבודה במקדש – הקרבנות, התפילה, האחזקה, התרומות, המינהל, האירגון, בדקי הבית ועוד. מעמד זה התרכז בירושלים מני אז שנבנה המקדש בימי המלך שלמה, ועד אז תפקדו הכוהנים במרכזים השונים במרחבי כנען כמו דן, גלגל, מצפה, שילה ועוד, ומרגע הקמת המקדש התכוון שלמה למרכז את הפולחן, לייחדו, לאחדו ולהאחידו, כשהוא מנהל את כל המערכת. שלמה? אכן-אכן. ומדוע? שלמה היה תוצר של ההוויה הקדומה שהבינה במרוצת הזמן מדוע חשוב, רם ונישא תפקידו ומעמדו של הכוהן. ומדוע? מכיוון שהדת, ומימושה החוויתי-טקסי-חברתי בדמות הפולחן, היתה אולי הכוח המוביל בעולם הקדום.

הדת ואמונותיה באו לענות על שאלות קיומיות בראש ובראשונה, כגון עניין הלידה מזה והמוות מזה, מדוע חולים אלה ובריאים אלה, מדוע נחתה שנת בצורת, מדובר ירד “מבול” ועוד כעין זה.

בכל חברה אנושית, קטנה כגדולה, “תפסו טרמפ” על הענין הזה דמויות מניפוליטיביות, יוזמתיות ומתוחכמות וחלקן הזויות וסחופות באאופוריה עצמית מועצמת והציגו עצמם כבעלי קשר ישיר עם העולם שמעבר, עם האלים, עם הכוחות המשפיעים, ודרשו תמורת זאת, איך לא, תשלום – במעמד, בכוח הנהגתי ובוודאי שבהזנה קיומית.

כך נוצרה בהדרגה מערכת משומנת, סבוכה מזה או אישית-מיליטנטית מזה, והחזיקה בידה את המפתח אל האושר ואל העושר. מערכת זו נוצלה על ידי כוחות הנהגה חזקים יותר כמו בתי מלוכה או חונטות צבאיות ובעזרתה הפגינה שליטה על סביבתם.
מערכת זו בתולדות עם ישראל נקראה בשם כהונה וזו התמקדה סביב מרכז פולחני – המקדש.

העידן התנ”כי

משה התנכ”י שם לבו לכך והוא שלט על העם בעזרת הכריזמה הדתית-פולחנית ולצידו תיפקד אהרון – אב וראשון לכוהנים, לשושלת הכהונה הקלסית. משה הוא שיוצר קשר עם האל, ובאופן ישיר (“וידבר יהוה אל משה לאמור …”). הוא שרואה אותו (כבמעמד הסנה הבוער והר סיני) והוא שמתקשר עימו, ממש בדומה לפרעה המצרי.

בעקבותיו פועל יהושע בן נון, כמי שהוסמך טקסית על ידי משה, ושאינו זקוק למתווכים, לאנשי ביניים דוגמת כוהנים או שמנים. הוא זוכה להארה אלוהית שמנחה אותו בדרכו ובמהלכיו הצבאיים. שר צבא ה' פונה אלו, למשל לפני המערכה ביריחו והתיבה “ויאמר יהוה אל יהושע …” די נפוצה בזיקה ליהושע, כגון: “ויהי אחר מות משה עבד יהוה ויאמר יהוה אל יהושע בן נון משרת משה לאמור: משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנוכי נותן להם לבני ישראל” (יהושע א' 2-1).
יהושע, יצויין, הוא שמקים מזבח לה' בהר עיבל.

בתקופה זו דורך כוכבו של פנחס בן אלעזר הכוהן, נכדו של אהרון. פנחס נשלח בזמנו על ידי משה להתנקם במדיינים בראש 12 אלף “חלוצי צבא” ועימו כלי הקודש וחצוצרות התרועה. הללו תקפו את המדיינים והרגו-רצחו כל בן זכר בשבט ואת השאר שבו ובזזו.

אלעזר אביו הוא שמודיע בתוקף סמכותו ככוהן לאנשי הצבא את חוקת התורה, ובנו, פנחס, שנודע כאבי-אבות הקנאים, חיסל במדבר את כל ההולכים אחר פולחן בעל פעור, ובימי יהושע הוא נשלח במצוות המנהיג לשנים וחצי השבטים כדי לגעור בהם ולהוכיחם על כי בנו לעצמם מזבח ומרדו באופן זה בה' (ולמעשה ביהושע עבדו), ועונשם הצפוי היה מוות.

יהושע איפוא נעזר בכוהנים אך שולט בעזרתם על העם, שהרי הם מוגדרים כמקודשים.

לאחר שנפטר יהושע “וישאלו בני ישראל ביהוה לאמור: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו?” (שופטים א' 1). אין אם כן מנהיג, אין כוהנים שולטים ונציגי העם נוטלים יוזמה ושואלים במישרין בעצת ה'.

“ויעשו הרע בעיני יהוה ויעבדו את הבעלים”, מדווח ספר שופטים, ועל כן ה' העמיד להם עליהם שופטים – “ויושיעום מיד שוסיהם”. השופטים יורשים את מעמדם וסמכותם של משה ויהושע בהקשר הדתי-הפולחני, ולראיה – המגע ביניהם לבין האל היה ישיר, ללא מתווכים ואנשי ביניים.

ל”פתע פתאום” מגיח מ”אי-שם” פנחס הכוהן בזיקה למעשה פילגש בגבעה, כשלאחר המלחמה המתישה עלו בני ישראל לבית אל “ויבכו וישבו שם לפני יהוה ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עולות ושלמים לפני יהוה, וישאלו בנ ישראל ביהוה ושם ארון ברית האלוהים בימים ההם, ופנחס בן אלעזר בן אהרון עומד לפניו בימים ההם לאמור: האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי, אם אחדל? ויאמר יהוה: עלו, כי מחר אתננו בידך” (שופטים כ' 28-25). גם הפעם מופיע פנחס בהקשר לעוולה השבטית וכמתווך בין העם לבין האל. פנחס מנצל את העדרות הדמות של השופט כדי למלא את החלל שנוצר עקב כך. לפנינו ארוע המסמל את קצה-קצהו של המאבק בין הכוח הדתי-פולחני-אמונתי לבין הכוח הממלכתי המבקש לרתום מטעמיו הוא, וברורים ככל שיהיו, את הדת והאמונה לטובת פונקציית השליטה בעם.

גם הפיתרון שהוצע על ידי הסמכות הדתית היה חטיפת הכלות הפוטנציאליות על ידי בני בנימין, וזה נקשר ב”חג יהוה” אשרבשילה – מרכז פולחני מפורסם שנשלט על ידי עלי הכוהן ובניו חפני ופנחס.

לא בכדי מסתיים ספר שופטים במשפט המפורסם: “בימים ההם אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה” (שופטים כא 25) כדי לרמז על הבאות – ללא הנהגה ממלכתית (ובכללה, כפי שנראה בהמשך, השליטה הדתית, או יותר נכון לומר – על הדת) ייפרע כל עם.

בין עידן השופטים, אלה ששימרו בקרבם את המגע הישיר עם האל, לבין עידן המלוכה, דורך כוכבו של שמואל, שאמנם הוגדר כמעין שופט, אך אצר בתוכו את פונקציית הכהונה (ומבלי להיות כוהן).

העם מטרידו מדי פעם, בבחינת המנהיג המוסמך בכדי להציע שלטון מלוכני בנוסח של “תנה לנו מלך לשפטנו” (שמואל א' ח' 6). שמואל מסרב מכיוון שחשש לאבד את כוחו כמתקשר עם האל וכמוסר דברו לציבור, אך נאלץ לוותר בלחץ העם ונציגיו. בקטע הידוע בשם “משפט המלוכה” פורש שמואל לפני העם את הסכנות החבויות בעצם אימוץ שיטת המלוכה, אך מבין השורות בולט כאבו של מנהיג החש כי כוחו הולך ומתמוסס.

המלך המסורתי הראשון, אם כי גדעון השופט כמו הקדימו, היה שאול, אך זאת לדעת ולזכור שאת הבחירה/המינוי, כמו גם את הטקס הססגוני ערך שמואל והוא גם שימליך את דויד אחריו, ללמד על המאבק הסמוי בין כהונה למלוכה ולמעשה על תהליך התפרקות הכוח הכוהני-האמוני השולט. המלך כידוע נקדש בשמן המשחה, וכתוצאה מכך אומץ על ידי האל והיה כשר איפוא למילוי תפקידים דתיים.

שמואל, כאמור וכמובן אינו יכול להשלים עם הכוח המתחרה העומד מולו, ובין השניים ניטש עד מהרה עימות. למשל ערב המלחמה בפלישתים אסף שאול את העם והמתין לשמואל בגלגל (ללמד על ההיירארכיה והמעמד) ושמואל “בושש לבוא”. העם ציפה והמתין, התאכזב והתפזר. לבסוף הגיע שמואל וגער בזעם בשאול על כי לא המתין לו.

בהמשך המערכה אנו מוצאים ליד שאול את אחיה בן אחיטוב, בן אחיו של פנחס בן עלי הכוהן ועליו האפוד המקודש. שאול מחלק הוראות לאחיה שייעזר בארון האלוהים למען ביסוס ההצלחה.

ברגע זה, כך דומה, מתעצם מעמדו של המלך שאול אל מול הכהונה מכווצת הכוח, והוא פוקד על אחיה: “אסוף ידך” מארון האלוהים. זאת ועוד, למרות נוכחותו של הכוהן לידו “מעז” שאול לפנות לאל באופן ישיר ולשאול אותו: “הארד אחר פלישתים …?”

עימות נוסף בין המלוכה לכהונה/נבואה אם כי נגוס ומרוט מתגלה בזיקה להתמודדות מול העמלקים. חרף הנחייתו של שמואל להשמיד את העמלקים, נוהג שאול אחרת ועל כך זוכה בקיתון זעם מפי שמואל.

שמואל מושח את דויד למלך בעוד שאול חי ומתפקד. דויד הבין כי הוא זקוק לתמיכה האמונית ועל כן מגיע לנוב, עיר הכוהנים ונפגש עם אחימלך הכוהן שמוסר בידו את חרבו של גוליית הפלשתי. שאול מתנקם בכוהני נוב ומצווה להורגם ומן הטבח ניצל אביתר בן אחימלך הכוהן, שנמלט לדויד ובידו האפוד. מגע זה, כשהאפוד נמצא בחסות דוידהוא מתחיל לשאול בה', היינו – לתקשר באופן ישיר עם האל.

בהמשך דרכו מפגין דויד ריבונות אישית. הוא מתמלך על ידי אנשי יהודה ללא מעורבות הכהונה והוא שואג להעלות את ארון האלוהים מבית עמינדב תוך שהוא מפזז ומכרכרלפני הארון בהיותו חגור אפוד בד כמינהג הכוהנים.

דויד הוא זה הבונה לראשונה משכן לאל והוא גם זה שהוגה את התוכנית לייסוד המקדש. על כן הופך דויד באופן חסר תקדים את הכהונה לכלי שרת לו, לפקידות לכל דבר ועניין. עירא היערי, למשל, היה “כוהן לדויד” וכמותו גם צדוק ואביתר.

את שלמה אין שמואל ממליך, אלא דויד ואת תפקיד המשיחה מסר בידי צדוק הכוהן.

שלמה ממסד את המערכת ובדומה לשאר התפקידים הוא ממנה את “שרי ממשלתו” כגון בניהו בן יהוידע על הצבא וצדוק הכוהן תחת אביתר על הכהונה.

כינון המקדש מעמיד את שלמה בקטגוריה גבוהה יותר מאשר דויד מבחינת הקדושה והשליטה על המערכת המקדשית. שלמה בכבודו ובעצמו מקריב במקדש את הקרבן הראשון ופונה ישירות לאל ומודיע לו כי בנה משכן עבורו.

ברגע שנבנה המקדש והתמסדו נהליו, אם כי לא היה היחיד בממלכה, יכול היה שלמה לשלוט על העם גם דרך המימסד המקודש הזה.

השליטה בקדושה ובפולחן על ידי בית המלוכה שביהודה עבר לבנו אחריו ולצאצאיהם ונודעו במיוחד שני מלכים – חזקיהו ויאשיהו לקראת שלהי ממלכת יהודה. חזקיהו מנהל רפורמה דתית-פולחנית – הוא מסיר את הבמות מיהודה, שיבראת המצבות, כרת את האשרה וכיתת את נחש הנחושת שעשה בזמנו משה, שעד אז קטרו לו בני ישראל וקראוהו בשם “נחושתן”. לשווא נחפש את הכהונה כפונקציונרית במהלך הרפורמה. בעיקרכשזו נועדה למרכז את השליטה הממלכתית ולחזק את מעמדו האישי של המלך.

רפורמה משמעותית הרבה יותר מתבצעת ביוזמת המלך יאשיהו בשלהי המאה ה-9 לפנה”ס. המלך משגר את שליחו, שפן הסופר, כדי לברר את מצב התשתית הפיננסית במקדש מפיו של כוהן הראש ותו לאו. הכהונה אף כאן אינה שותפה למהלך הרפורמה.

אז מה היה לנו? הבינה ברורה כי האוחז בקרנות המזבח הוא-הוא האוחז בקרנות השליטה, אשר על כן מתהווה תהליך בתקופת בית ראשון שבמרוצתו הופכת הכהונה ל”שפוטה” של בית המלוכה. היא מתעסקת בתחום הטכני ולפעמים גם האירגוני במקדש, אך מעבר לכך היא משוללת סמכויות ומעמד כוחני.