סיקור מקיף

האיסיים לא חיו בקומראן ולא כתבו המגילות

ארכיאולוגים ישראלים מנפצים המיתוס לפיו האיסיים – נזירים יהודים מסוף בית שני – חיו באזור וכתבו את "המגילות הגנוזות"

קטע מתוך אחת ממגילות קומראן. מתוך ויקיפדיה
קטע מתוך אחת ממגילות קומראן. מתוך ויקיפדיה
עמירם ברקת, הארץ, וואלה

האתר שזכה לכינוי "המנזר הקדום ביותר בעולם המערבי", לא היה אלא יישוב רגיל, כך טוענים ארכיאולוגים ישראלים שחפרו בשנים האחרונות בחורבת קומראן, שנמצאת מצפון מערב לים המלח.

קומראן מוכרת בעולם כולו כמקום מושבם של מחברי מגילות ים המלח, בני כת האיסיים. ספרים, מחקרים, כנסים ותערוכות תיארו את חייהם ושגרת יומם של האיסיים – מעין נזירים יהודים שחיו בסוף ימי בית שני. כעת טוענים ארכיאולוגים ישראלים שחפרו באתר, כי מדובר ב"יישוב רגיל, חסר כל ייחודיות".

הממצאים, שיפורסמו בקרוב, מוכיחים לטענתם, שיושבי קומראן חיו חיים נוחים, שרחוקים מחיי התנזרות, ולא עסקו כלל בכתיבת המגילות. הם מצרפים את קולותיהם למספר גדל והולך של חוקרים שמנסים לנפץ את "מיתוס קומראן". פרסומו של אתר קומראן בא בזכות "המגילות הגנוזות", או מגילות ים המלח, שהתגלו במערות שסמוכות אליו.

הפרופ' אליעזר סוקניק, שרכש את שלוש המגילות הראשונות ב-1947, היה הראשון ששיער שהמגילות נכתבו על ידי האיסיים. זמן קצר לאחר שסוקניק פירסם את השערותיו, קבע הנזיר והארכיאולוג הצרפתי רולנד דה-וו, כי קבוצה של חברי כת האיסיים חיו במערות שסביב חורבת קומראן.

דה-וו, שהיה חוקר ב"אקול ביבליק" בירושלים, חפר באתר קומראן בין השנים 1956-1951. מסקנתו היתה כי המקום שימש כמרכז קהילתי של האיסיים, מעין מנזר שבו הם נהגו להתכנס ולכתוב את המגילות. הארכיאולוג הפרופ' יגאל ידין, בנו של סוקניק וחוקר מגילות בעצמו, סמך את ידיו על מסקנותיו של דה-וו, ואליו הצטרפו מרבית חוקרי התקופה. עם השנים החלו החוקרים לכנות את התאוריה של דה-וו וידין בתואר "הקונסנזוס".

ואולם, התעלומה סביב ממצאיו של דה-וו רק גברה עם השנים. דה-וו לא פירסם מעולם את הדו"ח המלא של החפירות בקומראן, אלא רק דו"חות ראשוניים וחלקיים. הממצאים שהתגלו בחפירותיו פזורים עדיין בכמה מחסנים, וייתכן שחלקם אבדו.

שלדים של נשים וילדים מנפצים תיאוריית ההתנזרות


קומראן. סוף הקונצנזוס?(צילום: אתר הסוכנות)
בשנים האחרונות החלו ארכיאולוגים לטעון כי דה-וו העלים במתכוון ממצאים שלא התאימו לתאוריה הגדולה שלו לפיה, בחורבת קומראן חיו איסיים, והם אלה שכתבו את מגילות ים המלח.

אחד מהם הוא הפרופ' יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית. "דה-וו כתב שמצא רק כלי קרמיקה פשוטים", אומר הירשפלד, "הוא ייחס משמעות רבה לכך שמצא במקום שבעה מקוואות. היום אנחנו יודעים שריבוי מקוואות באתר אחד הוא לא משהו יוצא דופן". הירשפלד, שפירסם ב-1994 מאמר שמערער על תפיסת דה-וו וידין, אומר כי התגובות שקיבל היו "של מאמינים ולא של חוקרים קרי-מזג".

לאחרונה סיימו שני ארכיאולוגים ישראלים, יובל פלג ויצחק מגן, קרוב לעשר עונות חפירה בחורבת קומראן, שערכו מטעם המינהל האזרחי של יהודה ושומרון (מאחר ואתר החפירות נמצא מעבר לקו הירוק). בין הממצאים שגילו היו תכשיטים רבים, כלי זכוכית מיובאים, כלי אבן יקרי-ערך, תמרוקים וקרמיקה נבטית.

"אי אפשר לומר שהאנשים שחיו בקומראן היו עניים", אומר פלג, "גם לא ייתכן שדה-וו לא ראה ממצאים מהסוג שאנחנו מצאנו. הוא פשוט התעלם ממה שלא התאים לו. היה כאן ניסיון לאנוס את האתר כדי שיתאים לקונספציה". ממצא בעייתי אחר התגלה לפני שנתיים, בבית הקברות של קומראן – נמצאו בו שלדים של נשים וילדים. האיסיים, לפי ההיסטוריונים של התקופה, נהגו להתנזר מנשים וממין.

הפרופ' הירשפלד אומר כי הממצאים שהתגלו בקומראן הם "מהפכניים וסותרים את כל מה שאנחנו יודעים על האיסיים בכל היבט". ואולם, בקרב תומכי התפישה המקובלת, יש כאלה שאינם מתרגשים. אחד המרכזיים שבהם הוא מגן ברושי, האוצר הראשי של לשעבר היכל הספר בירושלים, הארכיאולוג הראשי לשעבר של מוזיאון ישראל והאיש שהגדיר את קומראן כ"מנזר הקדום ביותר בעולם המערבי".

ברושי אומר, כי אינו מאמין לדיווחים על מציאת תכשיטים או כלי קוסמטיקה בקומראן. "אם נמצאו פריטים הם אינם מהאתר עצמו או שהם שייכים לחיל המצב הרומאי שהיה במקום אחרי חורבן בית שני", הוא טוען.

לדברי ברושי, "גם היום, 99%-98% מהחוקרים סבורים שבקומראן היה מנזר איסיי. לפני כמה שנים, למשל, פירסמה אוניברסיטת אוקספורד אנציקלופדיה על המגילות הגנוזות. מתוך 90 החוקרים שכתבו שם לא היה אחד שערער על התפישה המקובלת". ברושי מדגיש כי עד היום 12 תאוריות ניסו לסתור את תאוריית דה-וו וידין, ואולם למרות הניסיונות – תאוריית דה-וו וידין נותרה התאוריה המקובלת.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן