המאבק המתוקשר בין המדענים על בניית המאיץ העתידי

בימים האחרונים חלפו על פנינו מספר מאמרי דעה בפורבס, ניו יורק טיימס וברשתות החברתיות שדנות בצורך המדעי ובהשקעה הכלכלית בבניית המאיץ העתידי (ה-FCC). האם מדובר בהבטחה מדעית או בבזבוז של כספי ציבור? על המאבק התקשורתי, על הצדק התיאורטי והיישומי, על חילופי האשמות, עונשים ומשאלות לב – בכתבה הבאה

בואו נשים כמה עובדות על השולחן – המאיץ הקיים כבר מתחיל לאבד מהרלוונטיות המדעית שלו, העלות הכלכלית לתפעולו (מיליארד דולר בשנה) לא בהכרח מצדיקה עוד שנים של איסוף נתונים. כדי שהמדע יתקדם חייבים לאסוף ראיות ניסיוניות איכותיות. הקפיצה הטריוויאלית היא בניית מאיץ גדול אף יותר, עוצמתי יותר, כזה שגם מבטיח תוצאות. השאלה היא באיזה מחיר? האם 20 מיליארד דולר יקדמו את האנושות? אולי כדאי להעביר את הכספים לחקר הסרטן ומחלות סופניות? בסופו של יום, כספי הציבור מממנים את מחקרי העתק, ועל כך להקדיש זמן למחשבה, לעלות הספקות ולהציע אולי חלופות פחות טריוויאליות שמועילות באותה המידה.

אלו השאלות הניצבות בפני הצוותים המדעיים האמונים על קידום המאיץ העתידי, אבל בימים האחרונים, רגע לפני שההחלטות מקבלות משנה תוקף, המדענים לא משאירים דבר בבטן ויוצאים לתקשורת.

אחת הדוברות היותר ידועות נגד המאיץ היא פרופ’ סבינה הוסנפלדר, בעצמה חוקרת תיאורטית באנרגיות גבוהות. יש כאלה שאולי יופתעו משום שדווקא חוקרת שמגיעה מהתחום מחליטה להביע עמדת נגד, אבל יש לה כמה טענות מעניינות והגיוניות. בכתבה שפרסמה לפני כמעט חודש בניו יורק טיימס היא טוענת שהקהילה המדעית אשמה במצג שווא כי היא מעלילה אשליות מדעיות. התיאורטיקנים מוציאים מידי שנה אלפי רעיונות מתמטיים בלי מוטיבציה פיזיקאלית כי פשוט המתמטיקה מאפשרת זאת. היא נתנה את הדוגמא של 2015 כשגל שמועות הצית את הקהילה המדעית על גילוי חדש של חלקיק ב-LHC. בתקופה ההיא יצאו כ-500 מאמרים שהסבירו את הגילוי כשבסוף “התגלית” נחשפה כפאשלה של המדידה. מלבד זאת, סבינה מציינת שהחומר האפל, האנרגיה האפלה וסופר-סימטריה, “שכאילו” מחכים לנו מעבר לפינה, לא מצדיקים בניית מאיץ משום שאין עדיין טיעון מספיק מבוסס שמאיץ עתידי עשוי לגלות אותם. לסיכום סבינה מבקשת לא לבנות את המאיץ החדש כאות עונש על אותם התיאורטיקנים שלא הקשיבו לטבע והוציאו מאמרים חסרי פואנטה פיזיקאלית.

הפרסום של סבינה הצית גל של תגובות גם ברשתות החברתיות. הבולט מבניהם היה הפיזיקאי מ-MIT  פרופ’ דניאל הרלואו שגם הוא עוסק בתיאוריה של פיזיקה באנרגיות גבוהות. הרלואו טוען שהקהילה המדעית מודעת לבעיה ולכן חוקרים ותיאורטיקנים רבים משנים כיוון מחקרי כדי להיות עכשוויים וקשובים. לדבריו, המחקר המדעי נעשה על ידי נסיינים והחשיבות שלהם לקהילה המדעית גדולה, שימור הידע הניסיוני חשוב לא פחות. הרלואו מוסיף שגם אם המאיץ החדש יראה שהמודל הסטנדרטי עדיין תקף בסקלאת האנרגיות שלו, יש לכך חשיבות מדעית גדולה. ארה”ב למשל הוציאה על בניית נושאת המטוסים שלה 17.5 מיליארד דולר, אז למה לא להשקיע את הכסף לטובת המדע? הפוסט של דניאל פורסם לפני כשבועיים, צבר כ100 תגובות ממדענים מרחבי העולם ועדיין ממשיכים להגיב.

בפורבס, פרופ’ צ’אד אורזל מיוניון קולג’ הציג את שני הצדדים וחידד את דרישתה של סבינה שהקהילה תשקול באופן רציונלי האם כדאי להשקיע כספים רבים על מאיצים. בסוכומם של הדברים הוא טען שברמה הגלובלית הכסף נחשב יחסית למעט בייחוד שהוא מתפרס על מספר רב של מדינות ולאורך עשרות שנים. במאמר נוסף שפורסם בפורבס כשבוע לאחר המאמר של סבינה, כותב הפיזיקאי ד”ר איתן סייגל מדוע חשוב לקדם מאיץ חדש. הטיעון שלו, עד כמה שהוא נחשב לפשוט, הוא הבסיס לסקרנות המדעית – לא נדע אם הוא היה נחוץ למדע עד שלא נבנה אחד. לא נדע מה מסתתר מאחורי המדבר העצום שנפרס מעבר למאיץ בג’נבה אם לא נבנה מאיץ חזק ממנו.

לסיכומי הדברים לקהילה המדעית יש כמה קצוות של חוט, רעיונות רבים ותקוות שעלותם מיליארדי דולרים. חומר אפל, חלקיקים חדשים, סופר-סימטריה ותיקונים למודל הסטנדרטי עשויים שלא להופיע במאיץ החדש. אף אחד לא באמת יודע מהי סקאלת האנרגיה בה נראה פיזיקה חדשה, אבל דבר אחד אנחנו די בטוחים, אנחנו לא יודעים הכל וחסרות לנו פיסות רבות בתמונה שאותה אנו מכנים הטבע. המאיץ עשוי אף לגלות רעיונות חדשים שלא העלנו בשום מאמר מדעי. אולי עדויות לתורת המיתרים למשל יגיעו מגלי הכבידה, אולי ממעבדות קטנות, אבל על כך בכתבות הבאות. חשוב לציין שמעבר למדע שהמאיץ מכוון אליו, פותחו טכנולוגיות נלוות מאוד שימושיות לצורך המאיץ – מה-WWW, למגנטים עוצמתיים ועד לאלגוריתמיקה ולמדיה חכמה שאי אפשר לזלזל בחשיבותם. כך בד”כ מתחולל בפרויקטים מדעיים עצומים.  לעתה ניתן למדענים ולמנהיגים להחליט איך ומי (היפנים או האירופאים) ישקיעו את הכסף לטובת המאיץ, אם בכלל, ונקווה שהמדענים ימשיכו להביע את דעתם גם בציבור בגלוי.

לכתבה בניו יורק טיימס:

לכתבה בפורבס

כתבה נוספת בפורבס

לפוסט של דניאל הרלואו:20