סיקור מקיף

המוח החולם (חלק ב')

ממחקרים אחרונים עולה כי גם בעירות, חלימה בהקיץ תופסת חלק נכבד מפעילות המוח. מדוע חלימה כל כך חשובה לפעילות המוח? חלק זה מוקדש לכמה תיאוריות מובילות, שמנסות לענות על השאלה המרתקת למה אנחנו חולמים.

חלום. איור: shutterstock
חלום. איור: shutterstock

מאת אתי בן סימון וד"ר חגי שרון, המרכז לתפקודי המוח ת"א והפקולטה לרפואה אוניברסיטת ת"א

מתוך כתב העת למדע פופולרי "גליליאו", גיליון מספר 186 מארס 2014

בחלק א' של המאמר נוכחנו כי המוח מסוגל לחלום במרבית שעות הלילה. סקרנו את שלבי השינה השונים ואת החלומות האפשריים בכל שלב, וראינו כי חלומות מתקיימים גם מחוץ לשנת REM. ממחקרים אחרונים עולה כי גם בעירות, חלימה בהקיץ תופסת חלק נכבד מפעילות המוח. מדוע חלימה כל כך חשובה לפעילות המוח? חלק זה מוקדש לכמה תיאוריות מובילות, שמנסות לענות על השאלה המרתקת למה אנחנו חולמים.

שאלת חשיבות החלום נחקרה רבות וניתן למצוא מספר רב של תיאוריות בנושא. חשוב לציין שתיאוריות על חלימה עומדות בפני אתגר לא פשוט שכן תופעת החלום היא תופעה מורכבת ורבת סתירות: יש בה מאפיינים אינדיבידואלים (דמויות מוכרות או עיסוקים בולטים) כמו גם אוניברסאליים-סטריאוטיפים (לדוגמא חלומות רדיפה או תעופה נוטים לחזור בקרב הרבה נבדקים ואפילו ייצוגים ספציפיים כמו שיניים נושרות, עירום מביך במקומות ציבוריים ועוד) ;היא מערבת מנגנונים גופניים (כמו שינוי בטמפ' הגוף ובקצב הלב) ומוחיים נרחבים ובאופן כללי היא אי של מודעות עצמית בתוך מצב כללי של חוסר מודעות לסביבה. אם נוסיף על כך את העובדה כי אנו חולקים שנת REM עם כלל היונקים קל לראות כי אנו עומדים בפני אתגר לא פשוט. התגלית המוקדמת יותר של חלימה בשנת REM הובילה לכך שחלק לא מבוטל מהתיאוריות שמות דגש על חלימה זו בבואן להסביר את תופעת החלום בכללותה. יתרה מזאת, חלק מהתיאוריות מתבססות על פעילות מנגנון ספציפי שפעיל רק בשלב REM כחלק מההסבר שלהן על פעילות החלימה. ננסה להתמקד בשש תיאוריות מדעיות עיקריות בנושא חלימה, בטענות התומכות בכל תיאוריה ובאלו שלא והאם זו תיאוריה המדגישה את שלב REM בבואה להסביר חלימה או מאפשרת חלימה גם בשלבים אחרים.

התיאוריה הפסיכו-דינמית
תיאוריה זו היא אולי התיאוריה המדעית הותיקה והמוכרת ביותר בנושא תפקיד החלום. מפתחה הוא הפסיכיאטר הידוע זיגמונד פרויד שאת דרכו ממשיך היום הפסיכולוג מארק סולמס מיוניברסיטי קולג' לונדון. לפי תיאוריה זו חלומות מייצגים הגשמה של רצונות לא מודעים של החולמ/ת המוסווים מאיתנו ע"י מנגנוני צנזורה פנימית ולכן באים לידי ביטוי כעלילה מוזרה ולא הגיונית. אותו מנגנון צנזורה מסביר גם את שכחת החלום ולכן משמעות החלום תתגלה רק ע"י ניסיונות לשחזר ולהבין מה עומד מאחורי עלילת החלום. חשיבותה של החלימה על פי תיאוריה זו, היא ייצוג דחפים מדוכאים ועל ידי כך מתן אפשרות לתת מודע "לפרוק" חרדות, בדומה לעקרון הפסיכואנליטי של הצפת חרדות. תיאוריה זו שמה אם כן דגש משמעותי על תוכן החלום ומשמעותו בפן האישי ,כחלק לא מודע של העצמי הספציפי, ולכן כושלת מעט בהסברים על עלילות חלום אוניברסאליות כמו גם על התפקיד הביולוגי המשוער של שנת REM ביונקים שאינם בני אדם (האם פרות סובלות מתסביך אדיפוס?). מצד שני תיאוריה זו כלל אינה מגבילה את החלימה רק לשלב REM (ואף החלה לפני גילוי שלב זה) ומדגישה את תוכן החלום מעל ומעבר למנגנון הפיזיולוגי האפשרי המייצר אותו. בהתאם, מארק סולמס היה בין המדענים הראשונים שהרחיבו את פעילות החלימה לשלבים נוספים בשינה והראה כי פעילות באזורים שונים שאינם חיוניים לשלב REM הכרחיים לקיום תופעת החלום באופן כללי (ראו תמונה 3 בחלק א').

תיאוריית ויסות מצב הרוח
תיאוריה זו, בדומה לתיאוריה הקודמת, שמה דגש על הפעילות הרגשית המתרחשת בזמן חלימה. תיאוריה זו טוענת כי מטרת החלימה היא שיפור המצב הרגשי של החולם על ידי הטמעה של חוויות רגשיות חדשות ועיבודן עם חוויות רגשיות מהעבר הרחוק. הטמעה זו נעשית באופן שמשמר את העצמי ומווסת חוויות שעלולות להיות הרסניות לתפישת העצמי. לדוגמה, חלומות של נפגעי טראומה נוטים לעלות באוב תחושות עזות של פחד, אשר מתובלים בחלק מפרטי הטראומה. בשלב מסוים זיכרון הטראומה נקשר לתחושות מופשטות יותר של פחד וחוסר אונים (למשל ללכת לאיבוד ביער), וכן תחושות שרחוקות יותר מחיי החולם. כך בהדרגה החלומות חוזרים לדפוסים הרגילים שלהם, זיכרון הטראומה מעובד ונטמע בסבך הזיכרונות הרגשיים של החולם, והמטען הרגשי של הטראומה מופחת. שלב זה עוזר למתֵן את חוויות הטראומה והרגשות השליליים המלווים אותה, ולפיכך מסייע בתהליך ההתאוששות. מנגנון מוחי שיכול לתמוך בהפחתת המטען הרגשי של הטראומה קשור בהיעדר פעילות נוירוטרנסמיטרים מסוימים בזמן שנת REM, שמתווכים חוויה רגשית בזמן עירות. לפיכך העלאת הזיכרון הטראומטי ללא המטען הרגשי המלווה אותו בעירות, יכול לסייע בוויסות רגשי של זיכרון הטראומה בזמן שנת REM.

תמיכה בתיאוריה זו מגיעה ממחקרים שבהם נבדק מצב רוחם של הנבדקים לפני השינה, חלומותיהם לאורך הלילה ומצב רוחם עם היקיצה. מהתוצאות עולה כי במקרים של מצב רוח שלילי לפני השינה החלימה הופכת חיובית יותר לאורך הלילה (שלילית בתחילת הלילה וחיובית לקראת הבוקר) ומצב הרוח משתפר עם היקיצה. כמו כן, מחקרים של מניעת שינה מראים פעילות רגשית מוגברת ופחות מווסתת בנבדקים שלא ישנו לעומת אלו שכן – עובדה המעידה על חשיבות השינה לוויסות רגשי תקין. גם בתחום הקליני ידוע כי במרבית מהפרעות החרדה והדיכאון יש עדויות להפרעות שינה; בדיכאון למשל יש עדויות רבות לשנת REM משובשת, מה שיכול להסביר את הפגיעה בוויסות המצב הרגשי. חסרונה של תיאוריה זו קשור למיקודה רק בחלימת REM ובחוסר יכולתה להציע הסבר כללי על חשיבות החלימה מעבר למנגנונים הספציפיים של חלימת REM.
תיאוריית הפעלת גזע המוח
הדגש בתיאוריה זו היא החשיבות האבולוציונית של שנת חלום ומובילה כיום הוא ג'רום סיגל מאוניברסיטת קליפורניה (UCLA). המוח פעיל יותר בשנת REM והתעוררות משלב זה מאפשרת חזרה מהירה יותר לפעילות מאשר התעוררות משינה עמוקה (בגלל תופעת אינרציית השינה שהוזכרה בחלק א'). התעוררות במצב פעיל יכולה להוות יתרון אבולוציוני גדול ולכן שרדה והשתלטה לאורך השנים בעזרת מנגנון הברירה הטבעית. בקבוצת המונותרמים, שהם קבוצה של יונקים שמטילה ביצים ונחשבת לקבוצת מעבר בין זוחלים ליונקים (הברווזן, פלטפוס, הוא חלק מקבוצה זו), שנת REM מפעילה בעיקר את גזע המוח ולא אזורים גבוהים יותר בקליפת המוח כמו שאנו רואים ביונקים אחרים. עובדה זו יכולה לתמוך בכך שהמטרה הראשונית של שנת REM הייתה להוות מידה מסוימת של פעילות בתוך מצב כללי של חוסר פעילות.

תמיכה נוספת לתיאוריה זו מגיעה מהיונקים הימיים (למשל דולפינים או לווייתנים, ראו תמונה מס' 1). כיוון שיונקים אלו צריכים להגיח מפני המים על מנת לנשום חמצן הם חייבים להיות בתנועה מתמדת 24 שעות ביממה. עובדה זו גרמה לכך שדפוס השינה שלהם הוא מאוד מעניין, הם ישנים המיספרה אחת כל פעם, כאשר המחצית השמאלית של המוח פעילה מחצית ימין נמצאת בשינה עמוקה ולהפך. ליונקים אלו כמעט ואין שנת REM דבר התומך בהנחה ששנת REM התפתחה כדי לאפשר למוח להיות פעיל בזמן שינה; כיוון שיונקים אלו פעילים כל שעות היממה לא היה להם 'צורך' לפתח שנת REM. תמיכה נוספת בתיאוריה זו מגיעה מהתזמון של שנת REM ,שנמצאת בשיאה בזמן שטמפרטורת הגוף והמוח נמצאות בשפל (בדרך סביב 4-5 לפנות בוקר), עובדה התומכת ברעיון ששנת REM 'מעירה' את המוח בשלבים הכי פחות פעילים שלו. מצד שני, גם חלימת REM וגם חלימת NREM הן תופעות שמתגברות ומתארכות לקראת העירות כאשר לחץ השינה פוחת והמוח הופך פעיל יותר. האם עובדה זו מצביעה על כך שהחלומות התגברו על מנת להעיר את המוח או שמא המוח הולך ומתעורר ולכן מתגברת תופעת החלימה? אין די בתופעה זו להסביר שהחלימה היא הסיבה ולא התוצאה של פעילות המוח. חיסרון משמעותי נוסף של תיאוריה זו היא שאינה מסבירה מדוע שנת REM מופיעה רק אצל חלק מבעלי החיים (בעיקר יונקים ועופות), כלום אין צורך להגן גם על חיות אחרות בזמן שינה? עם זאת, חשוב לציין שתיאוריה זו אינה בהכרח עומדת בסתירה לתיאוריות אחרות שהוזכרו כאן שכן תפקודים נוספים של שנת REM יכלו להתווסף בהמשך האבולוציה של היונקים ו'לרכב' בעצם על התפקיד הראשוני המשוער של הפעלת גזע המוח.

 תמונה מס' 1: הדגמה של שינה חד המיספרית ביונקים ימיים. מידע EEG משינה של דולפין (במרכז התמונה) ולוויתן מסוג בלוגה (תחתית האיור). ניתן לראות שהפעילות בהמיספרה שמאל שונה מהפעילות בהמיספרה ימין  (נמוכה בשמאל גבוהה בימין ואז להפך) זאת בניגוד לשינה של חולדה למשל (תחתית האיור) בה הפעילות זהה בשתי ההמיספרות. (Adapted with permission from Siegel JM. Nature 2005)

תמונה מס' 1: הדגמה של שינה חד המיספרית ביונקים ימיים. מידע EEG משינה של דולפין (במרכז התמונה) ולוויתן מסוג בלוגה (תחתית האיור). ניתן לראות שהפעילות בהמיספרה שמאל שונה מהפעילות בהמיספרה ימין (נמוכה בשמאל גבוהה בימין ואז להפך) זאת בניגוד לשינה של חולדה למשל (תחתית האיור) בה הפעילות זהה בשתי ההמיספרות.
(Adapted with permission from Siegel JM. Nature 2005)


תיאוריית AIM או החלום כתוצאה של פעילות המוח

תיאוריה נוספת ששמה דגש על הפעילות בגזע המוח בבואה להסביר חלימה היא תיאוריית AIM שמפתחה הוא חוקר השינה הידוע מאוניברסיטת הרווארד, הפסיכיאטר ג'ון אלן הובסון (Hobson). לפי תיאוריה זו ישנם שלושה צירים שמרכיבים יחד את החוויה המודעת. ציר אחד מתייחס לאקטיבציה (כמה המוח יחסית פעיל) ציר שני למודולציה (אילו נוירוטרנסמיטרים משפיעים על פעילות המוח) וציר שלישי למידע (האם המוח מקבל מידע בעיקר מהסביבה החיצונית או הפנימית). לפי מודל זה שלב REM מאופיין בכניסה של מידע פנימי, במוח יחסית פעיל ובמודולציה של נוירוטרנסמיטרים מסוימים בלבד לעומת מצב העירות בו המוח אומנם פעיל כמעט כמו בחלום אבל כניסת המידע היא גם חיצונית וגם פנימית ומערך הנוירוטרנסמיטרים עשיר בהרבה.

לפי תיאוריה זו החלום נובע ממצב ספציפי של פעילות המוח והוא נתפס כניסיון לפרש פעילות אקראית יחסית שמגיעה מגזע המוח עקב הפעלתו בשלב REM. בעצם אפשר לומר שתיאוריה זו טוענת שהחלום הוא מעין סיפור שמומצא על ידי החלקים ה'גבוהים' יותר בקליפת המוח בניסיון להסביר פעילות אקראית שמגיעה מאזורים 'נמוכים' יותר (מגזע המוח). לפיכך תופעת החלום בכללותה נוטה להתרחש בגלל המצב המיוחד של המוח באותו שלב (מוח פעיל עם מערך נוירוטרנסמיטרים מסוים וללא כניסה של מידע חיצוני) ולכן לתוכן החלום אין משמעות מיוחדת או רלוונטית באופן אישי. מבחינת התפקיד האפשרי של חלום באופן כללי (ללא קשר מיוחד לתוכנו) הובסון משער כי תפקידו 'לאמן' את המוח ביצירה של עולמות וירטואלים ודפוסי פעולה שהחולמ/ת עלול/ה להיתקל בהם בעירות. האימון עוזר להפעיל מעגלים מוחיים שעלולים להיות חיוניים להישרדות כך שבין אם אנחנו זוכרים את עלילת החלום ובין אם לא פעילותו מתרחשת באופן לא מודע ועדיין יכולה לסייע להישרדותו של החולמ/ת. תשובה זו שוב מקרבת אותנו לחשיבה על החלום מבחינה אבולציונית ,כתורמת להישרדותו של היצור החולם ויכולה להסביר מדוע עוברים ותינוקות מבלים מרבית מזמנם בשנת REM (תינוקות מבלים כמחצית משנתם בשנת חלום לעומת כרבע כאשר הם מתבגרים). חיסרון בולט של תיאוריה זו קשור בחוסר יכולתה להסביר חלימה בשלבי NREM ,שלב בו אין הפעלה של גזע המוח, ובהתמקדותה בפיזיולוגיה הספציפית של שנת REM בבואה להסביר חלימה.

תיאורית ההגברה האסוציאטיבית

לפי תיאוריה זו העלילה הקופצנית של החלום והמהירות בה הסיטואציות מתחלפות עלולות להיות יותר מאשר מקור לשעשוע או פליאה לגבי מוחנו החולם. לפי מודל זה ההגברה ביכולת האסוציאטיבית היא תפקידה העיקרי של החלימה. תוכן החלומות עשיר במקטעי זיכרון שאינם קשורים עוד לזמן או המיקום הראשוני שלהם, בדרך זו המוח מצליח לייצר באופן פעיל הקשרים חדשים שבעירות אינם אפשריים (למשל לשחק עם כדור גולף, לחשוב כמה זה מזכיר קרחת ולפתע לשתות תה עם סבא בחצר..).

השערה זו יכולה להסביר את המוזרות של עלילת החלום, ומדוע ישנו שיעור גבוה יותר של אסוציאציות מקוריות לאחר יקיצה משנת REM בהשוואה ליקיצה משנת NREM שהחלומות בה נוטים להיות פחות מוזרים. ההגברה ביצירתיות באה לידי ביטוי גם במחקר נוסף שבו נבדקה היכולת לבצע מטלה מתמטית כאשר הייתה אפשרות לגלות קיצור דרך משמעותי בביצוע המטלה (ללא ידיעת הנבדקים). המחקר הראה באופן מובהק כי פי 2 מהנבדקים שנתנו להם לישון הצליחו לגלות את קיצור הדרך לעומת נבדקים שהושארו ערים (בין אם בשעות היום או בשעות הלילה) מה שמחזק את חשיבות השינה ליצירת הקשרים חדשים. החיסרון בתיאוריה זו הוא שאינה מבחינה בפרמטרים שונים של החלום כתורמים להגברת היכולת האסוציאטיבית. במרבית המחקרים שהוזכרו לעיל לא נבדקו מדדים של תוכן החלום כלל. בדיקה זו יכלה לאשש טוב יותר את חשיבות שנת REM עצמה להגברת האסוציאטיביות לעומת שינוי כללי של רמת הקישוריות בין רשתות שעלולה להתרחש בשינה ללא קשר ספציפי למדדי חלימה. עם זאת, מעניין לציין שתיאוריה זו מקשרת את תפקיד החלימה לתפקיד המשוער של תופעת החלימה בהקיץ שהוזכרה לעיל (ראו גם מהפכת המוח הנח), עליו נעשו מחקרים רבים לאחרונה. מחקרים אלו גם מראים כי אנשים שנוטים לחלום בהקיץ מגלים יכולת יצירתית גבוהה יותר. סך כל תוצאות אלו תומכות בחשיבות האסוציאציות לפעילות הלמידה במוח, שנראה כי לעולם אינה ישנה. אם משלבים רעיון זה יחד עם תיאורית הויסות הרגשי שהוזכרה לעיל ניתן לשער שהחלימה מסייעת בלמידה של אסוציאציות חדשות שחלקן יכולות לווסת את מצב הרוח של החולמים כמו גם לפתח דרכי התמודדות חדשות. על ידי הפעלה של סיטואציות אלו באופן מדומה (ללא הסכנה של ביצוען במציאות) ניתן 'לבחור' דרכי פעולה מתאימות ולשמר אותם על פני אחרות.

תיאורית הלמידה וההתפתחות
ישנן מספר תיאוריות המדגישות את החשיבות של שנת חלום ללמידה והתפתחות. אחת שמה דגש על האפשרות שתהליכי גיבוש זיכרון מתרחשים בעיקר בזמן חלימה בעוד האחרת שמה דגש על תהליכים כללים יותר של חיווט המוח שחיוניים להתפתחות באופן כללי כמו התפתחות הליכה,ראייה שפה וכו'.

לפי תיאורית גיבוש הזיכרון החלימה היא חיונית לקיבוע (קונסולידציה) זיכרונות. כשאנו לומדים מידע חדש הוא נשמר בתחילה בזיכרון קצר טווח (כמו למשל לזכור מספר טלפון לכמה רגעים או לנסות ללמוד מידע נוסף כמה דקות לפני מבחן..) שהוא זיכרון יחסית רגיש עם קיבולת מוגבלת. רק לאחר תקופה מסוימת ובמידה והזיכרון רלוונטי הוא יעבור 'קידוד' לזיכרון ארוך טווח שיכול לשמש אותנו כמעט לאורך כל חיינו. חשוב לציין שהבחירה של הזיכרונות שעוברים גיבוש במהלך השינה עושה רושם של תהליך מתוכנן ולא של תהליך אקראי. במחקרים רבים על שינה ולמידה נמצא שזיכרונות רגשיים, או כאלו הקשורים במיוחד למטלה הנבדקת בניסוי, נזכרו יותר לאחר שינה לעומת זיכרונות נייטרלים או לא רלוונטיים למטלה.

 

תיאוריה זו טוענת שתהליך קיבוע הזיכרונות השונים מתרחש בעיקר בשלב REM. בהתאם, מחקרים רבים מראים שיפור ביכולת הלמידה של מידע חדש בעקבות שנת לילה (לעומת משך זמן דומה אך ללא שינה), כאשר כמות שנת החלום נמצאה בהתאמה ליכולת השיפור. בנוסף, מחקרי דימות תפקודי מראים הפעלה של אזורים רלוונטיים ללימוד המטלה בזמן שנת REM. חשוב לציין כי תיאוריה זו אינה מגבילה את השיפור ללמידה רק לשנת REM ומחקרים מראים שמטלות שונות יראו שיפור בעקבות שלבי שינה שונים (לדוגמא שיפור בזכירת זוגות מילים נצפה באופן עקבי בהתאמה לכמות השינה בשלב 3, בעיקר בתחילת הלילה). החיסרון במחקרים אלו הוא ההתמקדות בעיקר בכמות השינה בכל שלב בדרך כלל ללא דיווחי חלום או קישור הממצאים באופן ישיר לתכני החלומות של הנבדקים. מעבר לכך החלום לעיתים מוצג כתוצר לוואי של תהליכי גיבוש הזיכרונות השונים שמסיבה כלשהיא אנחנו מודעים לתכניו. עם זאת, לאור הידע הקיים היום לגבי חלימת REM ו NREM (כפי שאני מקווה שאתם כבר שולטים בו בשלב זה) תיאוריה זו מחדדת כי ייתכן שזיכרונות רגשיים או תפיסתיים יגובשו יותר בשלב REM לעומת זיכרונות אפיזודיים אשר יגובשו בעיקר בשנת NREM. הקישור בין שנת REM לגיבוש זיכרונות רגשיים מתכתב עם תיאורית הויסות הרגשי שהוזכרה קודם, שכן תהליך גיבוש זה יכול להוות חלק עיקרי מתהליך ויסות הרגשות ומצב הרוח שמתרחש בחלימה.

באופן דומה תיאוריית ההתפתחות מניחה כי שנת REM חיונית לעיצוב הקשרים והחיבורים בפעילות המוח הקשורה יותר לתפיסה חושית ולתנועה. תמיכה בתיאוריה זו מגיעה מהעובדה כי אפשר למצוא התאמה בין כמות שנת החלום לבין חוסר הבשלות של המוח בלידה. ככל שיונקים ממין מסוים נולדים עם מוח פחות מפותח (עדיין לא הולכים, מוצאים מזון לבד וכיו"ב ) כך כמות שנת ה REM תהיה גבוהה יותר. בנוסף ידוע כי שנת החלום באדם הולכת ופוחתת ככל שהוא גדל (כפי שהוזכר לעיל) עובדה שתרמה למחשבה כי שנת חלום חשובה בעיקר להתפתחות המוח. אפשר לסכם את שתי תיאוריות הללו לכדי אמירה ששנת חלום תורמת ללמידה, בין אם היא קשורה לתפקידים לא מודעים כמו הליכה או ראייה, ובין אם לתהליכים מודעים יותר כמו גיבוש זיכרון.
לסיכום , ניתן לומר ששינה איננה מצב סטטי של המוח אלא תהליך מורכב ומאורגן אשר במסגרתו משתנה פעילות המוח במגוון רשתות. פעילות זו יכולה לייצב זיכרונות ורגשות, לקדם למידה מסוגים שונים ואף לפתח יצירתיות. תחת הסתכלות זו לא קשה לייצר רצף מחשבתי בין חלימה לערות : בעירות פעילות המוח משתנה באופן פעיל בעזרת הסביבה החיצונית. בלילה, כשאנו מנותקים מהסביבה החיצונית (מצב אוף ליין), המוח מתפנה להפנים את כל שלמד ואף לייצר תכנים משלו בצורת חלום. למרות ששנת REM נתפסה ,החל מגילויה, כשלב החלום העיקרי, בחינה מתמשכת ומעמיקה יותר של הדברים מגלה כי ברגע שהמוח מתעורר מעט מתחילה חלימה, ללא קשר לשלב השינה בו אנו נמצאים. התסריטים הליליים של כל אחד ואחת מאיתנו כנראה ימשיכו לסקרן אותנו בשנים הקרובות בעוד חקר תפקודי המוח יתקדם לעבר הבנה טובה יותר של מנגנוני החלימה השונים שהוזכרו כאן ותפקידם בבריאות ובחולי. במובן מסוים, ניתן לחשוב על חלימה כעוד סגנון חשיבה שלמרות שאינו תמיד נמצא בשליטתנו ללא ספק תורם להתפתחותנו. לא פלא אם כך שהחלום הוא חלק משמעותי בפעילות המוח לאורך רוב שנת הלילה. אם נוסיף לכך את העובדה שמחקרים מצביעים כי אנחנו חולמים בהקיץ גם במשך רוב שעות היום נגיע למסקנה שמרבית הזמן המוח שלנו בעצם חי בחלום…
חלומות נעימים!

לקריאה נוספת:
• אנדריאה רוק: הנפש בלילה – המדע החדש החוקר איך ולמה אנו חולמים תרגום יוסי מילוא. הוצאת עם עובד. 2007
• Yuval Nir et al.\ Dreaming and the brain: from phenomenology to neurophysiology,
Trends In Cognitive Sciences 2009
• צבי גיורא: פסיכולוגיה של החלומות. הוצאת האוניברסיטה המשודרת. 1997
• Els van der Helm and Matthew P. Walker\ Sleep and Affective Brain Regulation.
Social and Personality Psychology Compass 2012
• Siegel JM.\ Clues to the functions of mammalian sleep. Nature. 2005

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. אחת המטלות הקשות ביותר , שגם צורכת אנרגיה רבה , היא המאמץ להבדיל בין המציאות לדימיון , בזמן שינה , בעצם אנחנו נחים מהמאמץ הזה ומאפשרים לאינפורמציה שקלטנו לעבור עיבוד. הרבה הפרעות נפשיות קשורות בפגם במנגנון שמאפשר לנו להבדיל בין מחשבה שמתרוצצת בדימיונינו למציאות החיצונית האמיתית , למשל סכיזופרניה. בזיקנה מנגנון זה נפגם , לעיתים קרובות נותנים לקשישים תרופות שנותנים לסכיזופרנים. וילדים אצלם מנגנון זה מתפתח וגורם למאמץ רב (ניתן להתיחס לתהליך לימוד כקליטת אינפורמציה מהמציאות החיצונית ועיבודה והטמעתה בתוך עולמם הפנימי) לכן הם זקוקים לשינה – מנוחה מקליטת אינפורמציה ,הפעלת המנגנון שמבדיל בין מציאות לדימיון וביצוע רק עיבוד.

  2. השאלה מדוע אנו חולמים היא שאלה מאוד מרתקת, עם זאת כל התיאוריות המוצעות יוצאות מנקודת הנחה שהמוח שלנו מתפקד כמו שהוא צריך לתפקד.
    אם לעומת זאת היו חוקרים מאסטרים של זן או יוגים, כאלו המנסים לצמצם את החלימה בהקיץ ל-0 ולהיות רק כאן ועכשיו, היו עשויים להגיע לתובנות נוספות. אחד הדברים שטוענים מאסטרים שכאלו היא שהם כבר לא חולמים או כמעט לא חולמים בלילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן