להגיד את האמת בפָּנים

חיקוי תנועות הגוף והבעות הפנים של הזולת מסייע לנו ביחסי גומלין בחברה. האם החיקוי גם מסייע לזהות דבר שקר, וכיצד זה משפיע על חוקרי המשטרה?

ד”ר מרים דישון-ברקוביץ | מגזין גליליאו

ספרות מחקרית ענפה עוסקת בניסיון למצוא דרכים שיסייעו להבחין בין אמת לשקר. מחקרים קודמים הדגישו לעתים קרובות כי כדי לשפר את הדיוק בהבחנה בין דבר אמת לדבר שקר של הזולת, יש לנסות ולגלות בשפת הגוף של הדובר ובאופן דיבורו רמזים לכך שהוא משקר. סימנים המצביעים על שקר הם, למשל, דיבור בצליל גבוה או מתוך צמצום תנועות הידיים והרגליים.

רכישת המיומנות של הבחנה בין אמת לשקר אינה פשוטה ודורשת אימון רב. אולם כעת, במאמר המתפרסם בכתב-העת Psychological Science בוחנים אריק ון-דייק (Van Dijk),מריאל סטל Stel)) ועינב אוליבייה ( (Olivierדרך חלופית לדייק יותר בהבחנה בין דבר אמת לדבר שקר. מדובר בבדיקת הנטייה האוטומטית שלנו לחקות את תנועות הזולת, גם מבלי משים, במהלך אינטראקציה חברתית.

האמצעי: חיקוי רגשות מזויפים

ידוע כי אנשים מחקים את תנוחות הגוף, תנועות הגוף, המבטא, מבחר המילים, הבעות הפנים וקצב הדיבור של הזולת. חיקוי זה מסייע לאינטראקציה החברתית. למשל, הוא מגביר חיבה הדדית בין אנשים, ו”מחליק” אינטראקציות חברתיות סבוכות. במחקרים קודמים עלה עוד כי חיקוי גם מסייע להבין את רגשות הזולת. אנשים שמחקים (במודע ושלא במודע) את הזולת חשים רגשות דומים לאלה של בן שיחם, ולכן גם מצליחים להבין אותו יותר.

ואולם חשוב לזכור כי המחקר על אודות היתרונות של חיקוי בהבנת רגשות הזולת התבצע במצבים שבהם הדוברים דיברו אמת, הרגשות שהפגינו היו אמיתיים, הבעות פניהם היו זהות לרגש שחשו, כך שבני שיחם חיקו הבעות פנים המביעות רגש אמיתי. במחקר הנוכחי בוחנים ון-דייק, סטל ואוליבייה את השאלה האם חיקוי אכן מסייע בהבנת רגשות הזולת וביכולת להבחין בין דבר אמת לדבר שקר כאשר הזולת משקר.

בדרך כלל כשאנשים משקרים הם חווים רמות מוגברות של פחד ושל אשמה, בין אם דבר השקר קשור לרגשות ובין אם לעובדות. סביר להניח שהמשקרים ירצו להסוות את רגשות הפחד והאשמה שלהם על-ידי ניסיון לדכא הבעות פנים המביעות אשמה ופחד והם ינסו לעטות על פניהם הבעות פנים מזויפות.

מה יקרה כאשר בן שיחו של המשקר יחקה את הבעות פניו? האם עצם החיקוי יסייע לזהות את התרמית, או שהוא יפגע ביכולת להעריך נכונה את הרגשות האמיתיים של המשקר? מחד גיסא, ייתכן שחיקוי של רגשות מזויפים יסייע בזיהוי הרגשות האמיתיים של המשקר. הבעות פנים של רגשות מזויפים שונות מאלו של רגשות אמיתיים בסוגי שרירי הפנים המופעלים כמו גם בעוצמת הפעלתם, במִשכה ובתזמונה. לדוגמה, חיוכים אמיתיים, המעידים על שמחה אמיתית (הנקראים חיוכי דושאן) באים לידי ביטוי הן בשרירים המושכים את השפתיים כלפי מעלה, והן בשרירים שסביב העיניים. חיוכים אלה שונים מחיוכי Non-Duchenne smiles שבהם השרירים שסביב העיניים אינם מופעלים. חיקוי רמזים אלה ואחרים של תרמית עשוי לסייע למחקה להבחין בתרמית.

מאידך גיסא, ייתכן שההפך הוא הנכון: חיקוי של רגשות מזויפים דווקא יפחית את היכולת לזהות הבעות פנים של רגשות לא אמיתיים. ייתכן שהרמזים הצפוּנים בהבעות הפנים המעידים על תרמית הם כה סמויים, עד שבן שיחו של המשקר לא יקלוט אותם וכך לא יחקה אותם. כך שחיוך מזויף, כזה שאינו מפעיל את השרירים שסביב העיניים ושאינו מעיד על שמחה אמיתית, לא יחוקה באופן שונה מחיוך אמיתי, מה שיקשה על המחקה להבחין בין רגשות אמיתיים ללא אמיתיים אצל בן שיחו.

יתרה מכך, ייתכן שכאשר אנשים יחקו רגשות מזויפים – לא רק שהם לא ישימו לב לכך שהם מזויפים, אלא שעקב החיקוי הם אף יחושו אותם רגשות שהמשקרים מנסים לזייף. אם הם ינסו להקיש עקב כך מהרגשות שהם עצמם מרגישים על אלה של בן שיחם, אזי חיקוי לא יהווה אסטרטגיה טובה להבחנה בין אמת לשקר, וזאת בלשון המעטה.

פירוט המחקר

במחקר הנוכחי השתתפו 92 משתתפים. המשתתפים חולקו באופן אקראי לזוגות ונאמר להם שמטרת המחקר היא לבחון אינטראקציה בין אנשים. לפני תחילת הניסוי הוקצה אחד מבני הזוג לתפקיד הצופה ללא ידיעתם, והשני הוקצה לתפקיד הדובר. לפני תחילת האינטראקציה, בבואם למעבדה, נשאל כל דובר האם ירצה לתרום כסף לארגון צדקה, ונאמר לו כי הוא יכול לתרום לקופת צדקה שהוצבה במקום. התנהגותו של כל משתתף תועדה.

לאחר מכן התבקשו מחצית מהדוברים לשקר במהלך האינטראקציה הזוגית בתגובה לשאלה האם תרמו (או לא תרמו) צדקה זה עתה. מחציתם התבקשה לומר את האמת. בשני המקרים התבקשו המשתתפים לחשוב על נימוקים להחלטתם. תוך כדי כך קיבלה אף קבוצת הצופים הוראות להתנהגות במהלך האינטראקציה עם הדוברים. שליש מהצופים התבקשו לחקות את תנועותיו של הדובר ושליש מהצופים התבקשו שלא לחקות את תנועות הדובר. שתי קבוצות אלו התבקשו לשים לב לתנועות העיניים, הגבות, השפתיים, הראש והידיים של הדובר ולחקות או שלא לחקות אותן, בהתאמה. לבסוף, שליש מהצופים לא קיבלו כל הוראות בנוגע לחיקוי (קבוצת הביקורת).

במהלך האינטרקציה שהו הדובר והצופה יחדיו בחדר, והתנהגותם צולמה. הדובר שיקר או דיבר אמת על פי ההוראות שקיבל. הצופה יכול היה לשאול שאלות ופעל לפי הוראות החיקוי שקיבל. אחר כך הוכנסו הדובר והצופה לחדרים שונים ושם הם מילאו שאלונים. הצופים התבקשו לציין האם לדעתם הדובר דיבר אמת. לאחר מכן הם העריכו את המידה שבה לדעתם בן שיחם חש ברגשות שונים, ביניהם בפחד או באשמה. הדוברים מילאו שאלון שבו דיווחו על רגשותיהם.

למה לא לחקות חשודים בפשע

מניתוח תוצאות המחקר עולה כי הצופים היו מדויקים יותר בהבחנה בין דוברי אמת לבין משקרים, כאשר קיבלו הוראות שלא לחקות את תנועות הדובר בהשוואה למצב שבו קיבלו הוראות לחקות את תנועותיו, או כשלא קיבלו כל הוראות. מעניין לציין שבמצב שבו הצופים לא קיבלו כל הוראות מראש, הם חיקו את תנועות הדובר באופן ספונטני.

עוד מתברר כי הצופים העריכו את רגשות הדוברים ביתר דיוק כאשר לא חיקו את תנועותיהם או כשלא קיבלו כל הוראות בעניין החיקוי.

מהתוצאות עולה שכאשר אנשים מקבלים הוראות מפורשות שלא לחקות את תנועות הזולת, יכולתם לזהות שקרים עולה. מכאן שחיקוי הזולת, המתבצע אוטומטית וספונטנית במהלך אינטראקציות חברתיות, מעכב זיהוי שקרים, מה שיכול אולי להסביר את העובדה שרוב האנשים אינם מזהים שקרים בקלות.

לסיום, למחקר יש השלכות יישומיות. במשטרות רבות בעולם מקבלים החוקרים הוראות לחקות את תנועות הקורבנות כדי לעודד את התקשורת. ואמנם שיטה זו מצליחה ביצירת תקשורת עם קורבנות ובדיבובם. במקצת מהמקומות גם מורים לחוקרים לחקות את החשודים בפשע, זאת כדי להגביר את האמון של הנחקר בחוקר וכך להעלות את שיעורי ההודאות. אולם אין עדויות של מחקרים לכך שחיקוי אמנם גורם להעלאת האמון בחוקר בקרב חשודים וכך מגביר את שיעורי ההודאות. תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות דווקא על ההפך: החוקרים יהיו מדויקים יותר בהערכותיהם אם לא ישתמשו בטכניקות חיקוי אלו.

זאת ועוד, מחקרים קודמים הצביעו על כך שחוקרים מחקים באופן ספונטני את נחקריהם וכך מבלי משים הם עצמם נחקרים. חיקוי ספונטני זה של חשוד עשוי להעלות את מידת האמון של החוקר בחשוד, מה שעלול להשפיע על כל מהלך החקירה. מכאן שההמלצה לחוקרים ומראיינים המעוניינים במידע אמין על הנחקרים היא לא לחקותם.

ד”ר מרים דישון- ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית.

מתוך: מגזין גליליאו