‫זר בארץ נוכריה / קייט וונג‬

עוד זווית על הממצאים המדהימים שהתגלו בגאורגיה (גרוזיה) ההופכים על פניהן סברות מקובלות לגבי מסעם של ההומינידים הראשונים אל מחוץ לאפריקה

לא נחדל מלחקור

וכל מחקרינו ייתמו

כאשר נגיע לנקודת ההתחלה

ונכיר את המקום לראשונה

–     ט’ ס’ אליוט, ארבע רביעיות: “גידינג הקטן”

אבולוציונית, הנטייה להתיישב במקומות חדשים היא אחת התכונות המבדילות אותנו משאר בעלי החיים: תחום המחייה שלנו רחב מזה של כל פרימט אחר. בני האדם לא תמיד היו כל כך קוסמופוליטיים. המינים ממשפחת האדם – ההומינידים – נשארו בגבולות אפריקה, היא מקום הולדתם, במהלך רוב האבולוציה שלהם, שארכה כשבעה מיליון שנים. בשלב מסוים, אבותינו הקדמונים החלו לצאת ממולדתם, ופתחו בכך פרק חדש בהיסטוריה המשפחתית של כולנו.

עד לאחרונה, פרק זה נותר עלום למדי ודל בעדויות מאובנות. רוב הפליאו-אנתרופולוגים, חוקרי המאובנים האנושיים, הסיקו, על סמך קומץ מאובני אדם מאתרים בסין ובאי יאווה שבאינדונזיה, שהמסעות הבין-יבשתיים הראשונים נעשו לפני מעט יותר ממיליון שנים. הנודדים על פי סברה זו היו הומינידים מוקדמים יותר בהתפתחות המין האנושי, הידועים בשם “הומו ארקטוס” (Homo erectus – האדם הזקוף). ההומו ארקטוס היו יצורים ארוכי גפיים ובעלי מוח גדול, ולכן יכולים לגמוע מרחקים ולהיות מתוחכמים כמתבקש מחלוצים. הומינידים מוקדמים עוד יותר, כמו ההומו האביליס (Homo habilis – האדם היוצר) והאוסטרלופיתקוס (Australopithecus) היו רובם קטני קומה ומוח, לא גדולים בהרבה משימפנזה מודרנית. לעומת זאת, מבנהו של ההומו ארקטוס כבר שיקף את מבנה הגוף של האדם המודרני.

• עוד תרצו לקרוא:
• התגלתה גולגולת שלמה המהווה את העדות הקדומה ביותר לנוכחות אדם מחוץ לאפריקה
• עדות לשימוש באש לפני מיליון שנה

ועם זה, הנציגים הראשונים של ההומו ארקטוס באפריקה, קבוצת הומינידים הנקראת לפעמים הומו ארגסטר (Homo ergaster), הופיעו כבר לפני 1.9 מיליוני שנים. מדוע נדרש להם כל כך הרבה זמן לעזוב? אחד ההסברים שהציעו חוקרים הוא, שהומו ארקטוס לא היה יכול להצפין לפני פיתוח גרזן היד וכלי אבן סימטריים אחרים (אלו הופיעו בחברה מפותחת מבחינה טכנולוגית שנקראה התרבות האשלית – Acheulean). לא ברור במה יתרונם של כלי אבן אלו על פני השבבים וכלי הקיצוץ והגירוד של התקופה האולדובאית (על שם עמק אולדובאי שבטנזניה) המוקדמת יותר. ייתכן שהם היו יעילים יותר לצורך הרג חיות וחיתוך בשרן. מכל מקום, מקובל לחשוב שהעקבות העתיקים ביותר של בני אדם מחוץ לאפריקה הם כלי אבן שנוצרו בעזרת טכניקת הסיתות האשלית והתגלו באתר עובדייה שעל יד בית-זרע שבישראל.

שרירי, רב תושייה, חמוש בכלי נשק מהטכנולוגיה המתקדמת ביותר – זה היה הגיבור ההומינידי שהוליווד הייתה מלהקת לתפקיד החלוץ המושלם. אך מתברר שהוא מושלם מדי. בשנים האחרונות, גילו חוקרים שחפרו באתר דמאניסי (Dmanisi) שבגאורגיה אוסף מאובנים אנושיים שהשתמרו בצורה יוצאת מהכלל וכן כלי אבן ושרידי חיות. השרידים מתוארכים לתקופה של לפני כ- 1.75 מיליוני שנים – כמעט חצי מיליון שנים לפני השרידים מעובדייה. במונחים פליאואנתרופולוגיים, מדובר באוצר של ממש. עושר כזה של עצמות לא התגלה באף אתר הומינידי אחר בעולם, והדבר סיפק למדענים חלון הצצה ראשון מסוגו אל חייהם וזמנם של אבותינו ההומינידים. התגליות היו מהפכניות: ההומינידים מגאורגיה פרימיטיביים בהרבה מן הצפוי הן במבנה גופם והן בטכנולוגיה שלהם, והם גורמים למומחים לתהות לא רק מדוע יצאו לראשונה בני האנוש הקדמוניים מאפריקה, אלא גם איך הם עשו זאת.

התחלה מפוקפקת

דמאניסי, הכפר המנומנם של ימינו, ספון למרגלות הרי הקווקז, 85 קילומטר דרומית-מערבית לטביליסי בירת גאורגיה בקו אווירי, ו-20 קילומטר צפונית לגבול עם ארמניה. בימי הביניים הייתה דמאניסי אחת הערים הבולטות, ותחנת מעבר חשובה לאורך דרך המשי העתיקה. משום כך, האזור משך ארכיאולוגים שהחלו כבר מ-1930 לחפור בין החורבות המתפוררות של המצודה מימי הביניים. רק בשנת 1983 התגלה ממצא שרמז כי לאתר משמעות עמוקה יותר. זה היה כשחוקר המאובנים אבסלום ווקוואה, פליאונטולוג מן האקדמיה הגרוזינית למדעים, גילה באחד מן הבורות ששימשו לאגירת תבואה שרידים של קרנף, בעל חיים שנכחד מן האזור לפני זמן רב. תושבי המצודה שחפרו את הבורות פתחו כנראה צוהר אל הפרה-היסטוריה.

בשנה שלאחר מכן, במהלך חפירות פליאונטולוגיות, התגלו כלי אבן פרימיטיביים שעוררו התרגשות בשל האפשרות לגילוי שרידי אנוש מאובנים. לבסוף, בשנת 1991, ביום האחרון של עונת החפירות, מצא הצוות את מה שחיפש: עצם הומינידית, שהתגלתה מתחת לשלד של נמר שן-החרב.

על סמך הערכת הגיל של שרידי החיות שנמצאו באתר הסיקו החוקרים שהעצם – לסת תחתונה שאותה הם שייכו להומו ארקטוס – היא בת 1.6 מיליון שנה בערך. ואם אכן זה גיל המאובן, מדובר אפוא בהומיניד העתיק ביותר שהתגלה מחוץ לאפריקה. אבל כשהראו דייוויד לורדקיפאנידזה וליאו גאבוניה המנוח, גם הם מן האקדמיה הגרוזינית למדעים, את הממצא לכמה מהפליאו-אנתרופולוגים החשובים ביותר במהלך כנס בגרמניה שנערך באותה שנה, טענותיהם התקבלו בספקנות. בני אדם היו אמורים לצאת מאפריקה רק לפני מיליון שנה, והלסת התחתונה השמורה היטב, שכל השיניים שלה במקומן, לא נראתה עתיקה כפי שטענו הגרוזינים. רבים הסיקו שהמאובן לא השתייך להומו ארקטוס, אלא למין מאוחר יותר. וכך, במקום שהלסת של דמאניסי תקבל את אישור האליטה הפליאו-אנתרופולוגית, היא התקבלה בספקנות.

חברי הצוות לא נרתעו, והמשיכו לעבוד באתר, להתעמק בגאולוגיה ולחפש שרידי הומינידים אחרים. התמדתם השתלמה בסופו של דבר: מטרים ספורים מן המקום שבו נמצאה הלסת שמונה שנים לפני כן, מצאו העובדים בשנת 1999 שתי גולגולות. באביב שלאחר מכן הופיע בכתב העת המדעי Science מאמר המתאר את המאובנים. “באותה שנה התחילה החגיגה,” נזכר לורדקיפאנידזה, המנהל כעת את החפירות. הממצאים ביססו קשר הדוק בין ההומינידים של דמאניסי לבין הומו ארקטוס האפריקני. שלא כמו בני האדם הקדומים ביותר שנמצאו במזרח אסיה ובמערב אירופה, שהיו בעלי תווים אזוריים מובהקים, הגולגולות מדמאניסי דמו במופגן לממצאים האפריקניים הקודמים – למשל בצורת עצם הגבה.

בה בעת, גיאולוגים הצליחו לקבוע במדויק את גיל המאובנים. בשכבת סלע-משקע שבה הם נמצאו מצויה מיד מעל לשכבה עבה של אבן געשית שתוארכה בשיטות רדיומטריות כבת 1.85 מיליון. כ’ רייד פרינג מהאוניברסיטה של צפון טקסס מסביר כי קווי המתאר הרעננים והחלקים של הבזלת מעידים על כך שלא חלף זמן רב לפני שכוסתה בסלעי המשקע מכילי המאובנים, בדיקות פליאו-מגנטיות של סלעי המשקע מראות שהם נוצרו לפני כ-1.77 מיליוני שנים, כאשר הקוטביות המגנטית של כדור הארץ התהפכה, שכבה המכונה גבול מטויאמה (Matuyama boundary). יותר מזה, שרידי חיות, הידועות כקדומות, התלוו אל מאובני ההומינידים, כמו למשל מכרסם הנקרא מימומיס (Mimomys), שחי רק בתקופה שבין 1.6 ל- 2 מיליון שנים לפני זמננו. ולבסוף, מאפייני שיכוב דומים נמצאו בשכבת בזלת נוספת בת 1.76 מיליון שנים שנחשפה באתר סמוך.

השילוב בין המאובנים החדשים ותוצאות התיארוך הוכיח מעל לכל ספק כי דמאניסי הוא אתר ההומינידים העתיק ביותר מחוץ לאפריקה. בכך הוקדם תאריך האכלוס של ארו-אסיה במאות אלפי שנים. הממצאים גם מוטטו את התיאוריה שבני האדם לא היו יכולים לעזוב את אפריקה לפני שפיתחו את טכניקת הסיתות האשלית. ארגז הכלים של דמאניסי הכיל רק כלים מהתקופה האולדובאית, שעוצבו מחומרי גלם מקומיים.

חלוצים קטני קומה

גילם העתיק של ההומינידים מגאורגיה ופשטות כליהם היכו בתדהמה פליאו-אנתרופולוגים רבים. אבל דמאניסי טמנה בחובה עוד הפתעות. ביולי 2002 הודיעה קבוצתו של לורדקיפאנידזה כי הם מצאו גולגולת שלישית, במצב כמעט מושלם – כולל עצם הלסת התחתונה – שהתגלתה כאחת הדגימות ההומינידיות הפרימיטיביות ביותר באתר. נפחן של שתי הגולגולות הראשונות היה 770 סמ”ק, והן הכילו 650 סמ”ק של חומר אפור, ואילו נפח הגולגולת השלישית היה רק 600 סמ”ק – פחות ממחצית גודלו של המוח המודרני וקטן בהרבה מן הצפוי לגבי הומו ארקטוס. גם צורתה של הגולגולות השלישית לא דמתה לחלוטין לזו של הומו ארקטוס. המצח העדין, הפנים הבולטות ואחורי הגולגולת הקמורים, כל אלו התאימו להומו האביליס, אביו הקדמון של הומו ארקטוס.

אחת המסקנות המפתיעות מגילוי הגולגולת השלישית הייתה שבניגוד לדעה שמוח גדול היה תנאי להגירה הבין-יבשתית הראשונה, ממצאי דמאניסי מראים שמוחם של כמה מאותם נוודים ראשונים לא היה מפותח יותר מזה של הומו האביליס. כמו כן, גופם של ההומינידים מגאורגיה כנראה לא היה גדול בהרבה מזה של הומו האביליס. עד עתה התגלו רק שרידים בודדים של אברי גוף נמוכים מהצוואר, כגון צלעות, עצם בריח, חוליות, וכן עצמות זרוע עליונה, כף יד וכף רגל, והם עדיין ממתינים לתיאור רשמי בכתב עת מדעי. אבל כבר כעת ברור ש”האנשים האלה היו קטנים,” כפי שטוען חבר הצוות ג’ פיליפ רייטמייר מאוניברסיטת בינגהמטון.

“זאת הפעם הראשונה שמצאנו שלב ביניים בין ארקטוס להאביליס,” אומר לורדקיפאנידזה. למרות שבאופן זמני סיווג הצוות את המאובנים כהומו ארקטוס, על סמך כמה תכונות מאפיינות, הוא סבור שהאוכלוסייה המיוצגת על ידי ההומינידים מדמאניסי היא בעצם חוליה חסרה בין הומו ארקטוס להומו האביליס.

מלומדים אחרים הציעו מיון מפורט יותר. ג’פרי שוורץ מאוניברסיטת פיטסבורג התבסס על השונות האנטומית של הגולגולות והלסתות שנמצאו עד כה (ובכללן לסת ענקית שהתגלתה בשנת 2000), והציע שמאובני דמאניסי מייצגים אולי שני זנים אנושיים או יותר. “אם כך, אני מוכן לאכול אחד מהם,” משיב בלעג מילפורד ה’ וולפוף מאוניברסיטת מישיגן באן ארבור, שמציע הסבר מתקבל יותר על הדעת. לדעתו, הלסת יוצאת הדופן הייתה שייכת לזכר ואילו שאר העצמות לנקבות.

ואילו לורדקיפאנידזה מודה שהלסת הענקית “גורמת לכאב ראש,” אבל מסביר שמכיוון שכל המאובנים נמצאו באותה שכבה גיאולוגית, הם כנראה שייכים לאותה אוכלוסייה של הומו ארקטוס. לדבריו, אחת הסיבות לחשיבות של דמאניסי, היא שהאתר “מאפשר לנו לחשוב על משמעות המילה ‘שונות’.” ייתכן שהיו חוקרים שלא העריכו נכון את רמת השונות באוכלוסיית ההומו ארקטוס – סברה שנתמכת על ידי תגליות חדשות באתר הנקרא בשם בורי בערבת אפאר שבאתיופיה ובאתר אחר הנקרא אילרט בקניה. לורדקיפאנידזה סבור שככל שתתבהר התמונה בגאורגיה, כן יצטרכו להעריך מחדש מאובנים רבים מאפריקה, ולחשוב שוב גם על השאלה, מי הם בעצם האבות המייסדים של השושלת שלנו. “אולי האביליס אינו שייך כלל לסוג הומו,” הוא תוהה. למעשה, כמה מומחים תוהים אם ההומיניד הזה שייך בעצם לסוג אוסטרלופיתקוס ולא לסוג שלנו.

“הסיבות שהביאו לשיוך ה האביליס לסוג הומו אינן משכנעות מאוד,” אומר ברנרד ווד מאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון. בהתחשב במוחו ובממדי גופו, מאפייני הלסת והשיניים ויכולת התנועה שלו, “האביליס דומה לאוסטרלופיתקוס יותר משהיה נדמה לנו.” אם זה נכון, ייתכן שהופעת הומו ארקטוס סימנה את לידתו של הסוג שלנו. עדיין לא ברור, אומר ווד, אם ההומינידים מדמאניסי משתייכים לסוג הומו או לסוג אוסטרלופיתקוס.

אבל לבד מן הקושי הטקסונומי, מבנה הגוף הקטן לכאורה של אנשי דמאניסי מעורר קושיות נוספות בקרב הפליאו-אנתרופולוגים. על פי סברה מקובלת המנסה להסביר מדוע עזבו בני האדם את אפריקה, שהציגו אלן ווקר ופט שיפמן מאוניברסיטת פנסילבניה ופותחה בשנות השמונים בידי ויליאם ר’ ליאונרד ועמיתיו מאוניברסיטת נורת’ווסטרן, ההומו ארקטוס גדל הגוף נזקק למזון איכותי יותר מקודמיו הקטנים ממנו, מזון שכלל בשר, כדי לספק את צורכי האנרגיה ההולכים וגדלים של גופו.. משטר תזונה זה אילץ את בני ההומו ארקטוס להרחיב את תחום המחייה שלהם כדי למצוא מזון די צורכם, ולכן, על פי הסברה, הם נדדו לאירואסיה. ממדי הגוף המדויקים של האנשים הקדמונים מגאורגיה עדיין אינם ידועים, אך בכל מקרה, גילוי הומינידים הקטנים במידה ניכרת מהומו ארקטוס מחוץ לאפריקה מחייב מומחים לבחון שוב את התרחיש הזה.

נפלאות גאורגיה

תהיה הסיבה ליציאת אפריקה של ההומינידים הראשונים מה שתהיה, לא קשה לראות מדוע הם התיישבו בדרום גאורגיה. ראשית, הים השחור במערב והים הכספי במזרח הבטיחו, מן הסתם, מזג אוויר מתון ואפילו ים-תיכוני. שנית, נראה שהאזור היה עשיר במיוחד מבחינה אקולוגית: שרידי חיות יער כמו צבאים, וחיות ערבה כמו סוסים, כולם נמצאו באתר והם מעידים על קיום פסיפס של יערות וערבות. כך, מבחינה מעשית, אם חלה הרעה בתנאים במקום אחד, ההומינידים לא היו צריכים לנדוד למרחקים כדי לשפר את מצבם. “ייתכן שהגיוון הסביבתי האיץ את אכלוס האזור,” אומר פרינג. ובייחוד את אכלוס אתר דמאניסי, הנתון על צוק סלע במפגש נהרות. המקום היה אולי מצודד במיוחד בשל קרבתו למים שלא רק הרוו צימאונם של המתיישבים אלא גם משכו אליהם חיות צייד.

“מבחינה ביולוגית, היה זה מקום רב אירועים,” מציינת מרתה טאפן מאוניברסיטת מינסוטה. רבים מבין אלפי מאובני היונקים שנחשפו בחפירות מקורם בטורפים גדולים כמו נמרי שן-החרב, פנתרים, דובים, צבועים וזאבים. טאפן, שעבודתה מתמקדת בניסיון להבין מה הוביל להצטברות העצמות באתר, חושדת שהטורפים השתמשו בצוק התחום בין הנהרות כבמלכודת. “השאלה היא, אם גם ההומינידים עשו כן,” היא אומרת.

עד כה, זיהתה טאפן כמה חתכים על עצמות החיות, דבר המעיד על כך שמתיישבי דמאניסי אכלו בשר לפעמים. אך לא ידוע אם הם הסתפקו בחיות שניצודו בידי חיות הטרף או שהם צדו בעצמם. שאלה זו מחייבת מחקר נוסף. אחת ההשערות הבודדות שעדיין מקובלות על החוקרים מסבירה מדוע בני האדם היו יכולים להרחיב את תחום מחייתם צפונה. על פי ההסבר הזה, המעבר מן התזונה הצמחונית, רובה של האוסטרלופיתקוסים, לתזונה של ציידים-מלקטים, הוא שאפשר להומינידים לשרוד בחודשי החורף הקרים, שבהם מקורות מזון מן הצומח היו נדירים או בלתי זמינים. רק על ידי מחקר נוסף על עצמות היונקים באתר יהיה אפשר להבין איך השיגו אנשי דמאניסי בשר. אבל טאפן הגיעה למסקנה שהם היו גם ציידים. ” כשאתה מלקט, זמינות החיות מאד בלתי צפויה,” היא מציינת. “אני לא חושבת שזו הייתה האסטרטגיה העיקרית שלהם.”

אך אין פירוש הדבר שבני אדם היו טורפים עילאיים. “הם היו יכולים להיות גם ציידים וגם ניצודים,” מסבירה טאפן. חורים שנגרמו מפציעה על אחת הגולגולות וסימני כרסום על הלסת הגדולה מעידים על כך שחלק מן ההומינידים בדמאניסי סיימו את חייהם כמזון לחתולים.

היציאה מאפריקה

השרידים בגאורגיה מוכיחים שבני אדם יצאו מאפריקה זמן קצר אחרי התפתחות הומו ארקטוס, לפני כ-1.9 מיליון שנים. אך לאן הם הלכו לאחר מכן, הדבר נותר בגדר תעלומה. גילם של המאובנים העתיקים ביותר באסיה, חוץ מאלה של דמאניסי, הוא בכל זאת רק מעט יותר ממיליון שנים (למרות שגילם של אתרים שנויים במחלוקת ביאווה הוא 1.8 מיליון שנים), ואילו גילם של המאובנים באירופה הוא רק בסביבות 800,000 שנים. מבחינה אנטומית, אנשי דמאניסי בהחלט היו יכולים להיות האבות הקדמונים של בני הומו ארקטוס המאוחרים יותר מאסיה, אך ייתכן גם שהם היו בנים לקבוצה שנכחדה, חוד החנית של גל מתיישבים ששטף את אירואסיה באופן חלקי. מדענים מסכימים ביניהם שהיו כמה גלי הגירה אל מחוץ לאפריקה וכן נדידה חזרה אליה. “דמאניסי מייצגת רק נקודה אחת בזמן,” אומר לורדקיפאנידזה. “עלינו לפענח מה התרחש לפני כן ומה קרב אחרי כן.”

במידה מסוימת, הממצאים בדמאניסי מעלים שאלות יותר משהם מספקים תשובות, תופעה נפוצה בפליאו-אנתרופולוגיה. “זה נחמד לנער את המוסכמות הקיימות, אבל מתסכל שחלק מהרעיונות שנראו כל כך מבטיחים לפני שמונה או עשר שנים כבר אינם נכונים,” אומר רייטמייר, המעבר לתזונה בשרית עדיין יכול להסביר איך אנשים הצליחו לשרוד מחוץ לאפריקה, אך לא ידוע מה גרם להם לפרוץ למחוזות חדשים. ייתכן שהם נדדו צפונה בעקבות עדרי בעלי החיים הצמחוניים. או ייתכן שזה היה הצורך הפשוט והמוכר לדעת מה נמצא מעבר לגבעה, או לנהר, או לערבת הדשא – פשוט תאוות נדודים פרה-היסטורית.

החדשות הטובות הן שהמדענים רק החלו לחקור לעומק את אתר דמאניסי. המאובנים שהתגלו עד כה נאספו בחלק קטן בלבד משטחו המוערך של האתר, וממצאים חדשים מגיחים מן הקרקע מהר יותר מן הקצב שבו המדענים מספיקים לאפיין אותם – גולגולת רביעית שנחשפה ב- 2002 עדיין נמצאת בשלבי עיבוד ואפיון, ולסת, עצם שוקה וקרסול חדשים נחשפו בקיץ 2003. בראש רשימת המשאלות של ציידי המאובנים נמצאות עצמות ירך ואגן שיאפשרו לחשב את ממדי גופם של המתיישבים הקדומים ולברר באיזו יעילות הם יכלו לנדוד למרחקים גדולים. ואין שום סיבה שעצמות כאלו לא יימצאו. ” הררי מאובנים עשויים עוד להתגלות,” אומר וולפוף בהתלהבות. ולורדקיפאנידזה מסכים, “יש כאן עבודה לדורות רבים,” ומציין שהוא יכול לדמיין את נכדיו עובדים באתר גם בעוד כמה עשרות שנים. ומי יודע אילו גבולות תפרוץ האנושות עד אז?

חפירות בדמאניסי

דמאניסי, גאורגיה, חודש יולי – הכפר דמאניסי נמצא במרחק שעתיים נסיעה בלבד מטבליסי, בירת גאורגיה. אף על פי כן, התחושה היא שהכפר נמצא בעולם שונה מזה של העיר ההומה והחנוקה באדי דיזל ובאבק. כאן, למרגלות הרי הקווקז, יש עגלות-חמור יותר מאשר מכוניות ובאוויר עומד ניחוח חציר. המקומיים מעבדים את האדמה העשירה ומגדלים כבשים, חזירים ועזים. בימות הקיץ, ילדים שועטים על קורקינטים ביתיים בחלקת דרך סלולה. אפילו התרנגולים נראים כמי שהפסיקו לעקוב אחרי הזמן, והם קוראים לא רק עם עלות השחר, אלא גם אחר הצהריים ובערב.

אך הקצב הנינוח של החיים המודרניים מסווה את העבר המפואר של האזור. לפני מאות שנים, דמאניסי היה מרכז בעל עוצמה, בשל מיקומו בהצטלבות דרכי המסחר הביזנטיות והפרסיות. היום האזור זרוע מזכרות מן העבר. תלים הנראים כערמות שחת מתגלים, במבט מקרוב, כקברים מוסלמיים עתיקים; גשם כבד חושף בצלע גבעה אתרי קבורה מימי הביניים; ומעל לכול מתנשאות ההריסות המרשימות של מצודה שנבנתה של צוק שחלש בעבר על דרך המשי.

זה מה שידעו על העבר של דמאניסי במשך עשרות שנים. אבל לאחרונה למדו החוקרים לדעת שזמן רב לפני עלייתה ונפילתה של העיר היה זה אזור מחייתו של אחד מאבות אבותיו הפרימיטיביים של האדם. אב קדמון זה היה, ככל הידוע, הראשון שיצא מאפריקה לפני כ-1.75 מיליון שנים – זמן קדום בהרבה מכפי שסברו קודם לכן. תובנה זו עדיין מפעימה את דוויד לורדקיפאנידזה. רק לפני תריסר שנים הוא סייע לגלות את עצם ההומינידים הראשונה בדמאניסי. לאחר ארבע גולגולות, 2,000 כלי אבן ואלפי מאובני חיות, לורדקיפאנידזה בן הארבעים הוא סגן מנהל המוזיאון הלאומי של גאורגיה והוא עומד בראש מבצע החפירות בדמאניסי, מבצע שפליאו-אנתרופולוגים רבים רואים אותו כאחד המדהימים ביותר בשנים האחרונות. “זהו מזל גדול למצוא את המאובנים היפהפיים האלו,” הוא אומר. אבל זוהי גם “אחריות גדולה”. ואכן, כיוון שהוא גם פליאונטולוג וגם פוליטיקאי, נדמה שלורדקיפאנידזה עובד סביב השעון ומנהל שיחות באישון ליל עם עמיתים למחקר ועם תורמים אפשריים בעזרת הטלפון הנייד שלו.

בעיקר בזכות מאמצים אלו, קבוצת המחקר שמנתה בראשיתה 10 גרוזינים וגרמנים תפחה לכדי שיתוף פעולה בין 30 מדענים וסטודנטים מרחבי העולם, מהם המתקבצים כאן כל שנה בעונת החפירות. במשך שמונה שבועות מדי קיץ, צוות השטח בדמאניסי מבצע סקרים, חפירות וניתוח ממצאים. זה מבצע דל תקציב. חברי הצוות גרים בבית פשוט המרוחק כמה קילומטרים מן האתר, ובדרך כלל ישנים ארבעה אנשים בחדר קטנטן. חשמל הוא מצרך מזדמן במקרה הטוב, ומים חמים זורמים אינם בנמצא.

כל בוקר בסביבות 8:30, לאחר ארוחת בוקר הכוללת לחם ותה על שולחנות פיקניק במרפסת, העובדים הלומי השינה נוסעים לאתר במשאית צבאית שנותרה מימי הכיבוש הסובייטי. אתר החפירות הראשי, ריבוע של עשרים מטרים על עשרים, הניב בשנת 2001 גולגולת שמורה בצורה יוצאת מן הכלל עם עצם הלסת התחתונה שלה. כל איש צוות אחראי על חלקה ששטחה מטר רבוע ורושם בקפידה את מיקומו במרחב של כל עצם או ממצא אחר שנחשף במהלך החפירות. עצמים אלו מתויגים ונשמרים בשקיות עד שיחקרו. אפילו משקעים וחלוקי נחל חסרי ייחוד נשמרים לבחינה נוספת: ייתכן ששטיפתם וסינונם יניבו צדפים, עצמות יונקים זעירות ועוד רמזים סביבתיים חשובים.

היום ציידי המאובנים שרויים במצב רוח טוב במיוחד. מתקפה נדירה של גשם הותירה אותם ספונים בבית אתמול [עצמות ספוגות מים פריכות, ואי אפשר לחפור ולהוציא אותן], ושמי הבוקר איימו להוריד גשם גם היום. אבל הערפל שעטף את ההרים נמוג לבסוף, ואת מקומו החליפו קולות החופרים ששרו את שירו של ג’וני נאש “אני יכול לראות בבהירות עכשיו,” וקולות נקישה וגירוד של מריות, פטישים וסכינים כנגד אבן הגיר. הם מתקדמים באיטיות. החופרים עובדים כעת בשכבה העליונה, הצפופה, שקשה לחלץ ממנה את העצמות והאבנים. עליהם להיזהר שלא לשרוט את השרידים בכלי העבודה שלהם, כדי שבאנליזה לא יטעו אחר כך ויחשבו שסימני השריטה החדשים הם סימנים עתיקים. בצהרי היום החופרים שמחים לקראת ארוחת הצהריים – עגבניות, מלפפונים, לחם, ביצים קשות וגבינה מלוחה בעלת ריח חריף [שיש להתרגל לטעמה] – ולקראת מנוחה קלה על הדשא לפני שהם חוזרים לעבודתם.

בינתיים, במעבדה מאולתרת במחנה עצמו, חברי צוות אחרים ממיינים את השרידים שהובאו מוקדם יותר על ידי החופרים. הם יושבים אל שולחנות עץ בעלי משטחי מתכת, חולקים מיקרוסקופ מיושן ומזהים את המין שאליו משתייכת כל עצם ובוחנים אותה לראות אם יש סימני שבר, חיתוך או סימני שיניים. מידע זה יגלה בסופו של דבר איך הצטברו העצמות. ממצאים ראשוניים מן החפירה הראשית מעידים שייתכן שנמרי שן-החרב שחיו באזור אספו אותן. לעומת זאת, מידע ראשוני מאתר חפירה אחר המסומן 6M, מרמז על כך ששם פעלו בני אדם – באתר ההוא יש שפע של עצמות מנופצות האופייניות לפעילות הומינידים יותר מלפעילות טורפים. אם כך הדבר, הרי ש-6M יוכל לספק תובנות מכריעות על הדרך שבה ההומינידים הפרימיטיביים בדמאניסי הצליחו לקיים את עצמם בארץ החדשה.

כשציידי המאובנים חוזרים עם שלל היום בערך בשעה ארבע, המחנה חוזר להיות מרכז הפעילות. ארוחת ערב מוקדמת משאירה פנאי למקלחת, למשחק שח או לטיול במורד הכביש כדי לבקר את הכפרייה בעלת היוזמה המוכרת ממתקים, סודה, סיגריות ושאר דברי מותרות במבנה קטן מסויד לבן הנקרא בחיבה הקניון. לאחר מכן, נותרת שעה לעבודת מעבדה ולתה של ערבית.

לורדקיפאנידזה חש שהוא סוגר מעגל. כאן, במקום שבו התנסה לראשונה בפליאו-אנתרופולוגיה, הוא מקווה להקים בית ספר שדה מוביל להכשרת ארכיאולוגים צעירים הרוצים להתקדם. בינתיים, הוא ועמיתיו מתכננים לחפש מאובני הומינידים באתרים מבטיחים אחרים באזור. ייתכן שגאורגיה עדיין צופנת הפתעות גדולות.

סקירה כללית/ המתיישבים הראשונים

על פי הדעה הרווחת היום האנשים הראשונים שעזבו את אפריקה היו גבוהים, בעלי מוח גדול ומצוידים בכלי אבן מתוחכמים והם החלו לנדוד צפונה לפני כמיליון שנים.

מאובנים חדשים שנתגלו בגאורגיה מכריחים את המדענים לשקול מחדש את התרחיש הזה. השרידים עתיקים בכמעט חצי מיליון שנים משרידי ההומינידים שנחשבו בעבר לעתיקים ביותר מחוץ לאפריקה. הם גם קטנים יותר ומלווים במכשירים פרימיטיביים יותר מן הצפוי.

בעקבות ממצאים אלו, נשאלת השאלה: מה הניע את אבותינו הקדמונים לעזוב את ארץ הולדתם? הם גם מספקים למדענים הזדמנות נדירה לחקור לא רק פרט מייצג אחד של סוג ההומו הקדום, אלא אוכלוסייה שלמה.

הכתבה התפרסמה ברשות סיינטיפיק אמריקן ישראל בשנת 2004 ומתטאת ממצאים שהצטברו עד אז באתר החשוב