“גלילאו” מסייעת להסביר את הסופות העזות על פני צדק
נראה שמזג האוויר על פני צדק, כוכב הלכת הגדול ביותר במערכת השמש, תמיד סוער. ברקים מהבהבים עמוק בתוך ענני הגז העוטפים אותו, מערבולות ענק נעות ברחבי האטמוספירה, ענני גשם מתנשאים לגובה של 50 ק”מ מעל מרבדי העננים הנמוכים של כוכב הלכת. עכשיו מגלות תצפיות חדשות כי זרימה חמה ולחה המתרוממת בזרמי הסערה מספקת, ככל הנראה, את האנרגיה המניעה את מזג האוויר על פני צדק.
מדענים המנתחים תמונות שצולמו על ידי החללית גליליאו, הנעה במסלול סביב צדק, הסיקו שזרימת חום לחה זו של סופות על פני צדק דומה לזו שקיימת על פני כדור הארץ (אם כי היא חזקה יותר), אבל מחולל אותה חום ממקור שונה לגמרי: ממעמקי כוכב הלכת, ולא מקרינת השמש.
צוות של אסטרונומים בראשות ד”ר פיטר ג’יראש מאוניברסיטת קורנל מצא את הראיות המשמעותיות ביותר בתמונות של הרצועה המשוונית הדרומית, מערבית לכתם האדום הענק של צדק – אותו כתם שנראה כסערה קבועה בחצי הכוכב הדרומי.
היה אפשר לראות בתמונות ברקים לפני עלות השחר. אחר כך, התפתח שם אשכול של סערות ענק הדומות לאלה שבכדור הארץ. המדענים העריכו שהסעת החום האנכית על ידי סערות כאלה תואמת את הזרימה הנוצרת על ידי מקור החום הפנימי של כוכב הלכת. “לכן אנו מסיקים שהסעה של אדים היא גורם דומיננטי בהפיכת זרמי החום לאנרגיה האחראית לתנועת הגזים באטמוספירה של צדק”, כתבה הקבוצה של ד”ר ג’יראש.
בדו”ח אחר, קבוצה בראשותו של ד”ר אנדרו אינגרסול ממכון קליפורניה לטכנולוגיה בפסדינה טענה כי הברקים המקדימים את הסערות הם ראיה משמעותית לנוכחות כמויות גדולות של מים בעננים הנמוכים. שום דבר אחר, ציינו, אינו יכול להתעבות בגובה של עד כ-100 ק”מ מתחת לשכבת האטמוספירה העליונה.
“לכן אנו יכולים להשתמש בברקים כמעין מגדלור, המכוון למקום שבו יש טיפות גשם הנופלות במהירות ועמודי אוויר העולים מהר ומהווים מקור של אנרגיה למערבולות”, אמר ד”ר אינגרסול. “המערבולות האנכיות, בתורן, מפורקות על ידי זרמים אופקיים ומעבירות את האנרגיה שלהן לאזורי אקלים אחרים על פני הכוכב. כך שבסופו של דבר, הכתם האדום הענקי מקבל את האנרגיה שלו ונשאר בחיים על ידי כך שהוא ‘אוכל’ את המערבולות הללו”.
על כדור הארץ, סערות אלימות כמו הוריקנים וציקלונים מתודלקות על ידי חום האוקיינוס. המים מחוממים על ידי השמש, המשפיעה על כל מזג האוויר על פני כדור הארץ. אך צדק נמצא במרחק הגדול פי חמישה מהשמש יחסית לכדור הארץ, ועוצמת השמש שם היא רק %4 מאשר על כדור הארץ – לא מספיק כדי לחולל את הסערות הנצפות.
המדענים מניחים זה זמן רב שהחום הפנימי של צדק מערבל בדרך כלשהי את השכבה העבה של האטמוספירה. בשל מאגר החום של המימן הדחוס מאוד במרכזו מייצר כוכב הלכת כמעט %70 יותר חום מאשר הוא קולט מהשמש. הסעת אדים הוצעה כבר בעבר כמכניזם האחראי לעלייה של החום ממעמקי כוכב הלכת, שמניע את מזג האוויר על פניו. המחקר החדש מראה, שעליית חום כזאת אכן מתרחשת.
ניו יורק טיימס
{הופיע בעיתון הארץ, 23/2/2000{
סערות מתמזגות בצדק
תופעה אסטרונומית נדירה נחזתה לראשונה על כוכב הלכת “צדק”
בפעם הראשונה היו אסטרונומים עדים להתנגשותם והתמזגותם של שתי סערות ענק בכוכב הלכת צדק (יופיטר). כך מסרו ביום שני מדענים ממעבדות ההנעה הסילונית בנאס”א. “בדרך כלל, כשראינו שתי סערות מתקרבות זו אל זו, הן ‘זינקו’ אחורה והתרחקו האחת מהשנייה, הפעם הן התמזגו”, סיפר חוקר בכיר במעבדה. התגלית יכולה לעזור בחקירת טבע האטמוספירה של כוכב הלכת צדק, ובהבנת הנקודה האדומה המפורסמת שלו, שהיא בעצמה סערת ענק.
יכול להיות שמיזוג דומה של סופות התרחש לפני מאות שנים, והוא זה שיצר את הנקודה האדומה של הכוכב – סערה שגודלה פי שניים מכדור הארץ, והיא נעה בחצי הכדור הדרומי של הכוכב כבר למעלה מ-300 שנה.
סערת הענק הנוכחית החלה לפני 60 שנה כאשר שלוש סערות “אובליות לבנות” החלו להיווצר מדרום לנקודה האדומה, גודלה של כל אחת מהן היה כמחצית כדור הארץ. עד 1998 התקרבו לפעמים הסערות אחת לשנייה, אך מעולם לא התנגשו. בתחילת , 1998 בעוד צדק נע במסלולו לעבר צידה האחורי של השמש ויוצא מטווח הראייה של כדור הארץ, החלו שתיים מהסערות להתקרב זו לזו. כשהכוכב נגלה בחזרה נראתה סערה גדולה אחת, במקום שתי הסערות. את התרחשות המיזוג הזה לא יכלו המדענים לראות, אבל בסתיו שעבר התקרבה הסערה הגדולה החדשה, אל עבר הסערה “הלבנה” השלישית.
ההתנגשות ביניהן החלה במארס 2000 ונמשכה שלושה שבועות, לנגד עיני האסטרונומים. ההתקרבות והמיזוג נצפו בכמה אורכי גל והראו עומקים שונים בעזרת כמה טלסקופים.
