די להסתפק בהאשמת הגויים

יש להתמודד עם התנהגות ההנהגה היהודית בעולם החופשי בתקופת השואה

בקי קוק

ב-17 בינואר חל יום השנה להיעלמותו של ראול ולנברג. הכנסת ציינה זאת באירוע ממלכתי, הראשון מסוגו. האירוע היה מכובד ומאופק. הדוברים נראו מרוצים ממנו ומעצמם. דברי שבח נאמרו על ולנברג, דברי שימצה נאמרו נגד הרוסים ונגד שאר העולם, שזנח את ולנברג בשעת צרתו הגדולה. והמסקנה: הגיע הזמן לחנך את ילדינו על סיפוריו ההרואיים.

מדוע עד עכשיו לא חונכו ילדינו על סיפורים אלה? הטקס המיוחד עבר ללא מלה אחת של ביקורת עצמית, אף שמץ של הטלת ספק בדרכי התמודדותנו עם זיכרון השואה, ואף נימה של חשבון נפש. בטקס הוזכר סרטו של חיים הכט (“טיסה אחת בשבילנו”) שהוקרן לפני באחרונה בערוץ השני, על חוסר המעש של הממשל האמריקאי בזמן השואה.

כוח וריבונות הם כנראה המענה הנכון והצודק לשואה. על זה כמעט שאין ויכוח כיום. אבל כוח מחייב חשבון נפש. וככל שהכוח גדול יותר, כך חשבון הנפש חייב להיות נוקב יותר. הסיפור של “הזנחת היהודים” טומן בחובו סיפור נוסף, לא פחות חשוב בהשלכותיו על זהותנו כאומה, והוא סיפורם של מנהיגי יהדות העולם בכלל, ויהדות אמריקה בפרט, בזמן השואה: על מעשיהם ההרואיים של חלקם, ועל ההזנחה המבישה על ידי חלקם האחר.

הכט נשען על הנרטיב המוכר והנוח: האנטישמיות והרשע של הגויים חוצי גבולות וימים ומגיעים לכל חלקה טובה, גם לארה”ב. ואמנם כן, האמריקאים לא עשו את מה שהיה אפשר לעשות – לנסות לעצור את הרצח ההמוני של יהודי אירופה. הצלת יהודים לא היתה מוגדרת כמטרת מלחמה של בעלות הברית, וכך כל פעולה אפשרית מכוונת להצלה נתפשה כמסכלת, ולא מקדמת, את מטרות המלחמה נגד הנאצים.

נכון, מחלקת המדינה האמריקאית היתה משופעת באנטישמים, שסיכלו ניסיונות הצלה של יהודים והוצאתם מאירופה מתוך חשש כבד שבסופו של דבר הם יגיעו לארה”ב. אבל מה שנשכח הוא שברובם הגדול מנהיגי יהדות ארה”ב, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם החופשי, הפעילו לחץ חלש מאוד על הממשל האמריקאי לפעול להצלה. הם קיבלו בנימוס רב את הטענה של ממשל רוזוולט, שהדרך היחידה להציל יהודים היא לנצח במלחמה. עובדה היא שמ-1943 קבעו פרנסי הקהילה היהודית בעולם החופשי שהמאמץ הגדול חייב להיות מכוון לפתיחת שערי ארץ ישראל כדי להבטיח את ריבונות ישראל לאחר המלחמה. עבורם המאמץ הגדול צריך להיות מכוון לעתיד, שהרי ההווה – על מיליוני היהודים הנותרים באירופה – כבר אבוד.

מנהיגי הקהילה כאבו ללא ספק כאב גדול את השמדת אחיהם, וברוב המקרים קרובי משפחתם, באירופה. היו גם ארגונים, כמו ועד ההצלה האורתודוקסי, שפעלו להצלת יהודים. גם מנהיגים גדולים כמו אבא הלל סילבר ניסו לעורר את החמלה של ההנהגה האמריקאית למצוקתם של יהודי אירופה. אבל ניסיונות המחאה הללו היו מנומסים ושקטים ברובם.

אף מנהיג יהודי אמריקאי ממסדי לא שבת רעב, לא הרים מחאה קולנית ולא קרע את בגדיו מצער לנוכח השמדת יהדות אירופה. יתרה מזאת, רבים מהם פעלו נמרצות לסכל ניסיונות של יהודים (ולא יהודים) אחרים, שכן אלה עוררו מהומה והפרו את השקט. כך פעלו נגד הלל קוק, אבי, ונגד הוועד שהקים – הוועד להצלת יהודי אירופה – שהפעיל לחץ קולני בלתי פוסק על הממשל והציבור האמריקאיים: דרך מודעות גדולות במאות עיתונים; דרך מחאה של 400 רבנים בוואשינגטון; דרך הפקת מופעי ענק בערים הגדולות בארה”ב; דרך גיוס של מאות חברי קונגרס ועשרות סלבריטאים, כמו מרלון ברנדו, קורט וייל ודורותי פארקר, לתמיכה בוועד וביעדיו; ולבסוף דרך הדרישה מהממשל להקים גוף מיוחד לטיפול בענייני הצלה – ה-War Refugee Board – גוף שהיה אחראי בין היתר לשליחת ולנברג לבודפשט.

השאלה הגדולה שלא נשאלה היא: אם ההנהגה היהודית בארה”ב לא צרחה בקול גדול למען הצלה, למה שהגויים יצרחו ויפעלו?

כמו שהשואה חשפה את הרשע האולטימטיווי, היא חשפה גם את הטוב האולטימטיווי – את אצילות הנפש, ההקרבה ויכולת ההתנגדות. היכולת להתנגד לא רק לרשע אלא גם לאטימות של ממסדים כמו מחלקת המדינה האמריקאית, וכמו, לא נעים לומר, ההסתדרות הציונית העולמית והוועד היהודי האמריקאי.

העם הישראלי אינו מחנך את ילדיו על ברכי סיפורי גבורה והתנגדות של אנשים גדולים בארה”ב ובאירופה, כמו ולנברג עצמו, וכך הוא מאבד הזדמנות היסטורית לחנך את הדורות לאחריות, לאינדיווידואליזם ולתושייה, כל אותן תכונות שרק בעזרתן ניתן להילחם נגד רשע. לא נוח לנו לספר את סיפורם של אנשים אלה כיוון שזה מחייב התמודדות עם אותם אנשים וגופים שלא פעלו, או שלא פעלו מספיק. התמודדות כזו, במוקדם או במאוחר, תביא לדיון רציני במשבר שפקד את ההנהגה הציונית והיהודית בעולם החופשי בזמנו הקשה ביותר של העם היהודי.

הכותבת היא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון