סיקור מקיף

החלל כזירת קרב

לוויינים נגד לוויינים ולווייני הפגזה הנושרים פתאום מהשמים ומתפוצצים על מטרת אויב – אלה רק שניים מהתחומים הלא כל כך מוכרים של לוחמת החלל: לאחר שיבוש ה-GPS בידי העיראקים בתחילת המלחמה (הנוכחית), קיבלו האמריקנים החלטה אסטרטגית לשלב את לוחמת החלל בכל תרחיש אפשרי

המאמר פורסם בגלילאו.

אפשר לתאר את תולדות חקר החלל כסדרה של פיתוחי נשק ויכולות המסייעות ללחימה. כולנו היינו רוצים לחשוב שהממשלות באמת משקיעות במחקר מדעי לצורך קידום האנושות כולה, אבל לצערנו זה לא נכון. עוד לפני שיגור הספוטניק (הלוויין הראשון בעולם) ב-1957 כבר עמלו מדענים גרמניים בשתי המעצמות על פיתוח יכולות חלל צבאיות.

החלל מלא לוויינים

כבר בשנות החמישים המוקדמות התכנסו בארה"ב ועדות וגופי מחקר שקבעו בדיוק מה אמור להכיל החלל בסביבת כדור הארץ. ואכן החלל מלא בלוויינים – בודדים, או מערכים של מספר לוויינים או אף של עשרות לוויינים. החל מלווייני תקשורת בגובה 36 אלף קילומטרים החגים במסלול גיאוסטציונרי, בו הם מוצבים מעל נקודה קבועה ומשמשים ממסרי טלוויזיה.

דרך קונסטלציות (מערכי) לווייני תקשורת נמוכי מסלול; 3 מערכי לווייני איכון (GPS) בני עשרות לוויינים בכל מערך – רוסי אמריקני ואירופי; לווייני מזג אוויר; לווייני צילום (לרבות מתוצרת ישראל) ואפילו לווייני מחקר של החלל העמוק (מצפי חלל כמו האבּל וצ'אנדרה). בין לבין יש גם בשלב זה תחנת חלל אחת מאוישת.
הכל מתחיל ביישומים צבאיים

כל אלה לא היו מתפתחים, כנראה, לולא היישומים הצבאיים שלהם. אפילו לווייני מזג האוויר התמימים יכולים לסייע בתכנון מתקפה, שלא לדבר על לווייני צילום המספקים מודיעין טוב, לוויינים או אף מערכי לוויינים המאתרים שיגורי טילים כמו אלה הזכורים לנו ממלחמת המפרץ הראשונה ב-1991.

האדמירל ג'יימס אליס (Ellis), מפקד הכוחות האסטרטגיים של ארה"ב, גילה בנאום בפני תת ועדה מיוחדת של הוועדה לביטחון לאומי של הסנט, לפי בקשת משרד ההגנה לשנת התקציב 2005, שהתקיים ב-25 במרץ 2004 בוושינגטון כי יש למצוא פתרון לבעיית הפגיעות בחלל: "המערכה שלנו בעיראק הדגימה כי האויבים מאתגרים וינסו לאתגר את היכולת שלנו להשתמש בנכסי החלל. הניסיון למסך את מערכת האיכון הגלובלי (GPS) ולהפחית בכך את דיוקו של הנשק המונחה, היו מכה מתחת לחגורה".

שלושה סוגי פגיעות

לדברי רס"ן מ., ראש ענף חלל בחיל האוויר שהרצה בתחילת מרץ בפני חברי אגודת החלל הישראלית, ניתן לחלק את אסטרטגית הקרב בחלל לפי שלוש צורות חלוקה שונות. הדרך הראשונה היא חלוקה לפי סוגי הפגיעות: פגיעה קשה או פגיעה רכה – פגיעה קשה היא פגיעה פיזית בלוויין ופגיעה רכה היא הוצאה מכלל פעולה של הלוויין בלי לפגוע בו פיזית.

סיווג אחר דומה לנהוג ביבשה באוויר ובים: לחימה אל החלל, לחימה מהחלל, לחימה בחלל. ועוד חלוקה: פגיעה במקטע החללי – טיל השיגור, הלוויין עצמו, או אפילו סתם שיבוש האותות ה"מבצעיים" שהלוויין משדר (וזה כמובן תלוי במהות הלוויין – אם הוא לוויין צילום מדובר בצילומים, אם לוויין מזג אוויר אזי נתונים מטאורולוגיים), וכן בממשקים חלל-קרקע – כלומר שיבוש אותות הבקרה אל הלוויין וממנו. אפשרות נוספת היא פגיעה במקטע הקרקעי (תחנות השידור והקליטה).

לחימה במטרות קרקע

לחימה במטרות קרקע המשמשות לקשר עם הלוויינים היא אולי הפשוטה ביותר, והיא ניתנת לביצוע כמובן, גם על ידי אויבים שאינם בהכרח בעלי יכולת חללית כלשהי. אם נחזור לניסיונות השיבוש של מערכות ה-GPS שבאמצעותם שאפו העיראקים לבלבל את פעולת טילי השיוט מונחי ה-GPS הרי כאן מדובר בפגיעה רכה, וגם היא לא בלוויין עצמו אלא במקטע הקרקעי.

האמריקנים פתרו את הבעיה בקלי קלות. הם איתרו את מקורות השיבושים – פגעו במבנים שמהם הם שודרו באמצעות טילים טיפשים יותר, כלומר כאלה שאינם מסתמכים על GPS, ולאחר שמקורות השיבושים הושמדו, הם יכלו לשוב ולהשתמש בנשק החכם. רס"ן מ. הגדיר את מלחמת עיראק השנייה כמלחמת החלל הראשונה, למרות שניצנים לשימוש במערכות חלל נעשו כבר במלחמת המפרץ הראשונה, ובמלחמות בקוסובו ובאפגניסטן.

האמריקנים השתפרו ללא הכר בכל הקשור לשימוש בלוויינים לכל המטרות הצבאיות. ואולם הלוויינים הללו אינם יכולים להחליף את חיילי הסיור, ואלה נפגעים מכלי נשק פשוטים – למרות אמצעי ראיית הלילה ושאר אמצעי ההייטק; אך זה כמובן נושא לכתבה נפרדת. אבל יש עוד שתי שיטות לוחמה חללית שבהן כנראה לא נתקלנו בקנה מידה מבצעי, אך בהמלצת מכוני המחקר האסטרטגיים הממשלות מתכוננות אליהן: לוחמת חלל-חלל ולוחמת חלל קרקע.

לוחמת ח' ב-ח' (חלל-בחלל)

כאשר החל מירוץ החלל, שיגרו האמריקנים והסובייטים בתוך שנים אחדות לוויינים כמעט לכל מטרה, ורובם היו גם בעלי השלכות צבאיות: החל מצילום, דרך מזג אוויר, מעקב סיסמולוגי, מעקב חקלאי ולווייני תקשורת. השימושים האזרחיים של הלוויינים למיניהם היו, לדעת רבים, תוצרי לוואי של השימושים הצבאיים, ולכן פותח מאוד תחום הלוויינים ולעומת זאת נזנחו אפיקי חלל אחרים, כמו מושבות בחלל או המשך הטיסות המאוישות לירח, שקשה למצוא להן שימושים צבאיים

בד בבד החלו שתי המעצמות גם לפתח מערכות נגד לוויינים, שכן אף מדינה לא אוהבת ש"מציצים" לה מלמעלה… ב-1960 יירטו הסובייטים מטוס ריגול אמריקני מדגם U2, והאמריקנים חיפשו דרך לרגל אחרי הנעשה בברית המועצות וכמובן גם למנוע מברית המועצות לרגל אחריהם. לפיכך פותחו במקביל לווייני צילום והרעיון של מערכות שיירטו את לווייני הריגול של האויב. הרוסים מצדם עשו את אותו הדבר.

דרכים ליירוט פיזי

יש שתי דרכים ליירוט פיזי של לוויינים: האחת היא באמצעות טיל שיגיע אל הלוויין, ויפוצץ אותו, או לפחות ישתק את מערכות האלקטרוניקה שלו. דרך אחרת היא באמצעות לוויין אחר שישנה מדי פעם את מסלולו, יתקרב ללוויינים אחרים ויפוצץ אותם – אם באמצעות פיצוץ הלוויין עצמו על לוויין המטרה, או פשוט התנגשות בלוויין המטרה, ובמקרים פחות חריפים ישגר אליו קרן לייזר שתסנוור אותו או כל אמצעי אחר שישבש את שידוריו, בפגיעה "רכה".

שיגור טיל נגד לוויין אחד הוא כנראה יקר ולא משתלם. ובאשר ללוויינים – לרוסים היו לווייני ריגול בעלי מלאי דלק רב שאיפשר להם לשנות מסלול מדי פעם כדי לפגוע בלוויינים אחרים. לוויין כזה, שנשא חומרי נפץ רגילים בכמות גדולה, פותח בברית המועצות (בערך ב-1960) בעקבות החלטתו של כרושצ'וב לפתח נשק נגד לוויינים.

רוסיה, היסטוריה של שיגורים

טל ענבר, חוקר במכון פישר לחקר החלל בהרצליה, אומר כי IS0, לוויין שהיה מבצעי בשנות השבעים, היה בעל יכולת תמרון גבוהה מאוד, ונשא כמות גדולה יחסית של חומרי נפץ. בזכות העובדה שנשא גם הרבה דלק יכול היה לבצע תמרונים במסלול שאפשרו לו להגיע אל לוויין המטרה שלו ולהשמידו. עד כה (מאז שנות השבעים) ביצעו הרוסים 23 שיגורים, מהם שבעה יירוטים ודאיים של לווייני מטרה. הניסוי הידוע האחרון התקיים בשנת 1982.

הרוסים לא הסתפקו בהפעלת לוויינים לא מאוישים כנגד לווייני מטרה. בהיסטוריה שלהם ידוע על שתי תחנות חלל מאוישות, שהיו מסוגלות תיאורטית לפגוע בכל מי שינסה לפגוע בהן וייתכן גם שהיתה להן יכולת התקפית. הכוונה היא לתחנות סליוט 3 (שכונתה גם אלמז) וסליוט 5. בוריס וולינוב, הקוסמונאוט היהודי שהיה מפקדה של סליוט 5 ואשר ביקר בארץ לפני חודשים אחדים כאורח מכון פישר, הודה כי בתחנה סליוט 3 (לא זו שהוא פיקד עליה) הוצב תותח.

לדבריו תפקידו היה להגן על התחנה מפני חלליות מאוישות שיתקרבו אליה, אך לא נעשה בו כל שימוש ובתחנה הצבאית המאוחרת יותר – עליה פיקד – כבר לא הותקן תותח. מומחי חלל ששמעו זאת אמרו כי בתנאי החלל קשה מאוד לירות פגזים בלי שהיורה עצמו ייפגע מהם. ב-1987 בנו הרוסים תחנת חלל צבאית דומה למיר בשם פוליוס (Polyus); ואולם טיל מדגם אנרגיה שעליו שוגרה, התפוצץ בזמן השיגור.

מדוע בכלל לפגוע בלוויין בודד?

דוגמה לפגיעה פיזית בלוויינים שהאמריקנים כה חוששים מפניה הובאה בשנה האחרונה במחקר של מכון ראנד, שטען כי מדינות העוינות לארה"ב יכולות לפגוע באמצעות נשק גרעיני בלוויינים. אין צורך בתחכום מיוחד, פשוט מעלים נשק כזה עם טיל מהסוג שיש למדינות כמו אירן וצפון קוריאה בכמויות ענק, לגובה של 200-150 קילומטרים ומפוצצים את הפצצה הגרעינית. הקרינה כבר תחסל את מערכות האלקטרוניקה של כל לוויין שיעבור בסביבה (גם בגובה רב יותר), וכמעט כל הלוויינים בעולם יגיעו לחור השחור הזה במהלך מסלולם.

כל עוד היה מדובר במלחמה הקרה, כאשר גם לאוייב הסוביטי יש לוויינים, לא היה חשש מפני פגיעה כזו, כי הסובייטים לא היו מעזים להשתמש בה, שהרי השמים מלאים גם בלוויינים שלהם שהיו ניזוקים אף הם; אבל כשמדובר במדינות שאין להן לוויינים ושהן בעלות כלי נשק גרעיניים ואמצעי שיגור, "מאזן האימה" הזה לא קיים.

איתור והשמדה

בתוכנית ההגנה האסטרטגית מפני טילים בליסטיים של ממשל רייגן, הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים" נעשה ניסיון לפתח לוויינים שיאתרו שיגור של טילים בליסטיים בין יבשתיים וישמידו אותם. באותה התוכנית המושמצת (מדענים רבים התנגדו לה, גם משום שאנשי מדע לא אהבו לעסוק בכלי נשק וגם מפני שלדעתם גזלה משאבים רבים ומיותרים) היו גם סעיפים שעסקו בפגיעה בלוויינים אבל ככל הנראה הם לא יצאו לפועל בעיקר משיקולי עלות.

לוחמת חלל-קרקע

תת-ועדה לענייני מדיניות חלל של המועצה האמריקאית לביטחון לאומי תימצתה את תוכנית פיתוח החלל של ארה"ב במסמך סודי ביוני 1958. עוד בשנות החמישים, הרבה לפני הסכם החלל החיצון מ-1967, שאסר על הצבת נשק גרעיני בחלל, הורה ממשל אייזנהואר על פיתוח תוכניות נגד טילים בליסטיים בין יבשתיים (ICBMs), לוויינים לאזהרה ראשונית מפני מתקפות טילים, לווייני תצפית, לווייני תקשורת צבאית, לוויינים לערבול אלקטרוני, לווייני ניווט, כלי טיס חלליים מאוישים לצורך הגנה (שיוכלו לתפוס, להרוס או לנטרל את חלליות האויב), לווייני הפצצה ותחנה מאוישת על הירח.

מבין כל אלה נתאר את לווייני ההפצצה. בפשטות ניתן להציגם באופן הבא: לוויינים שבתוכם נמצאת פצצה (גרעינית או קונוונציונלית) המקיפים "לתומם" את כדור הארץ, עד שברגע אחד, שבו הם מקבלים הוראה משודרת מן הקרקע, הם יוצאים ממסלולם וצונחים לנקודה שנקבעה להם על כדור הארץ. נשמע פשוט, אבל גם שינוי מסלול כלפי מטה דורש דלק רב, דבר המקטין באופן משמעותי את המשקל שנותר פנוי לצורך הפצצה עצמה.

הסיוט של המודיעין

לוויינים אלה היו הסיוט של שירותי המודיעין, כי כאשר המערכת מאתרת טיל בליסטי בין יבשתי, לפחות יש זמן התראה עד להגעת הטיל לנקודת המטרה. לוויין לעומת זאת עלול להפתיע ולנחות כמעט בלי התראה בנקודת מטרה ולהשמידה. לכן הזדרזו שתי המעצמות לקדם לא פחות מאשר החלטה של האו"ם. המחקרים והוויכוחים על אודות לווייני הפצצה נמשכו על רקע מו"מ בינלאומי להגבלת הצבתו של נשק גרעיני בחלל.

ב-17 באוקטובר 1963 נערך דיון בנושא בעצרת הכללית של האו"ם, ונתקבלה החלטה מס' 1884, שקראה למדינות להימנע מלהציב במסלול סביב כדור הארץ כל עצם הנושא פצצה גרעינית או כל סוג של נשק להשמדה המונית, או מלהתקין נשק כזה על גופים שמימיים טבעיים. הצעה זו הושלמה ועובדה לידי אמנה בינלאומית באותה החלטה מ-1967.

נעלם הפיתוח

עד היכן הגיע פיתוח לווייני ההפצצה? זהו אחד הנעלמים הגדולים ביותר בתולדות כיבוש החלל. האדמירל ג'יימס אליס הוסיף בנאומו מ-24 במרץ 2004 בפני תת הוועדה של הסנט, כי יש צורך לחזק את היכולות הצבאיות של ארה"ב בחלל, להחליף לוויינים מזדקנים בלוויינים מודרניים ולקדם את שילוב יישומי החלל בכל זירות הלחימה, לא בהתייחסות לחלל כאל הזירה עצמה.

"יש לשפר בהקדם את יכולתה החללית של ארה"ב ובפרט נדרשות יכולות חדשות כדי לאפשר הרחבה, החלפה או תיקון של לוויינים האובדים בשל תקלות ברכיבים או חבלה מכוונת בידי האויב. הפיקוד האסטרטגי של ארה"ב פונה לחיל האוויר, לנאס"א ולשותפינו בתעשייה הביטחונית כדי שיספקו מערכות שיגור יעילות יותר – של הדור הבא".

"משרד ההגנה חייב להיות בעל יכולת לנטר אחר 'בריאותם' של מערכות חיוניות, לשפר את המודעות שלנו לכל המתרחש בחלל, ולהגיב בהתאם כדי לשמר את יכולותינו במסלול. תחת מנהיגותו של הפקיד הבכיר של משרד ההגנה לענייני חלל, פיטר טיטס (Teets), פיקוד ההגנה האסטרטגי מעורב בצורה מלאה בהערכה וחיזוק של כל המרכיבים של מערכות החלל שלנו." 
 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן