למדען בראדלי אדוארדס יש רעיון מחוץ לעולם הזה – מעלית שתטפס מאה אלף ק”מ לתוך החלל.
הנשיא בוש מבקש לחזור לירח ולהציב אדם על המאדים ואולם למדען בראדלי אדוארדס יש רעיון מחוץ לעולם הזה – מעלית שתטפס מאה אלף ק”מ לתוך החלל.
אדוארדס סבור כי הגרסה הראשונית יכולה להתחיל לפעול בעוד 15 שנה, שנה לפני לוח הזמנים של בוש לחזור לירח. הוא מעריך את העלות ב-10 מיליארד דולרים, כסף קטן בהשוואה לכל שאר יוזמות החלל.
“אין מדובר בפיסיקה חדשה – שום דבר חדש לא התגלה, אין צורך להמציא שום דבר מאפס” אמר. “אם יהיו שיבושים בגלל עיכובים בתקציב או בשל מזג האוויר, אפשר יהיה להאריך את הזמן, אבל 15 שנה נראים לי הערכה ריאלית לשאלה מתי נוכל להעלות מעלית אחת כזו.
אדוארדס אינו סתם מישהו עם רעיון. הםא מנהל פרויקט מעלית החלל במכון למחקרים מדעיים בפיירמונט, וירג’יניה. נאס”א כבר הקצתה למעלה מחצי מיליון דולר כדי לחקור את הרעיון והקונגרס הקציב עוד 2.5 מיליון דולרים. “הרבה אנשים בנאס”א התלהבו מהרעיון” אומר רוברט קאזנובה, מנהל המכון לתפיסות מתקדמות של נאס”א באטלנטה.
אדוארדס מאמין כי מעלית חלל תאפשר צורה בטוחה וזולה של טיסה בחלל שבסופו של דבר עשויה לשמש להסעת בני אדם לכוכבי הלכת.
המעלית של אדוארדס תטפס על גבי כבל העשוי מננו-שפופרות – קבוצות זעירות של אטומי פחמן חזקות פי כמה מונים מפלדה. הכבל יהיה ברוחב של כמטר ובעובי של פחות מפיסת נייר, ואולם הוא יוכל לתמוך במעלית של 13 טונות.
את הכבל ניתן יהיה לחבר לפלטפורמה על קו המשווה, לא הרחק מחופי דרום אמריקה, שם הרוחות מתונות, מזג האוויר טוב במשך כל השנה ומספר הטיסות המסחריות באיזור מעטות. הפלטפורמה גם תהיה ניידת כך שהכבל יוכל לזוז כדי למנוע התקלות בלווינים המקיפים את כדור הארץ בעיקר במסלול נמוך.
דייויד ברין, סופר מדע בדיוני ומרצה לפיסיקה באוניברסיטת המדינה בסאן דייגו, מאמין שהקונספט הוא יציב אך מטיל ספק בכך שמעילת כזו תוכל לפעול ב-2019. “אין יספק שנכדי נכדינו ישתמשו באופן שוטף במעלית חלל” אמר. “אבל יקח עוד לפחות דור עד שנאסוף את כל הטכנולוגיות הדרושות.”
המכון שבו עובד אדוארדס ארגן לאחרונה את הועידה השנתית השלישית העוסקת במעליות החלל בוושינגטון. הנואם המרכזי בכנס בן שלושת הימים הוא ג’ון מאנקינס, מנהל טכנולגיה אנושית ורובוטית בנאס”א. הנושא המרכזי היה האתגרים הטכנולוגים והפתרונות להן וכן הישימות הכלכלית של המעלית המוצעת.
הרעיון איננו חדש. מדען רוסי, קונסטנטין ציליוקובסקי, חזה זאת לפני מאה שנה וספרו של ארתור סי. קלארד, מזרקות גן העדן, פורסם ב-1979, דיבר על מעלית בגובה 36 אלף קילומטרים ועל מושבות קבועות על הירח, כוכב חמה ומאדים. ההבדל עכשיו, אומר אדוארדס הוא ש”יש לנו כעת חומרים שאנחנו יכולים להשתמש בהם ממש לבניה”.
הוא רואה בחזונו שיגור של חלקים מהכבל לחלל באמצעות טילים. ה”מטפס” – הגרסה שלו למעלית עצמה – יכול להתחבר לכאבל ולשמש להעלאת חלקים נוספים מהכבל עד שהוא ימתח בסופו של דבר לכדור הארץ. משקל נגד יחובר לכבל בצד החלל.
אדוארדס משווה את התכנון ל”סחרור כדור על חוט סביב ראשך”. החוט הוא הכבל והכדור בקצה הוא הנותן את משקל הנגד. סיבוב כדור הארץ הוא זה שיחזיק את הכבל מהודק.
המעלית תקבל אספקת חשמל מתאים פוטואלקטריים שימירו אור לחשמל. לייזר שיוצמד לפלטפורמה יוכל לספק את התאורה למעלית עצמה. אמר אדוארדס.
לדבריו, הוא זקוק לפחות לעוד שנתיים כדי לפתח את הננו-שפופרות כדי להבטיח את החוזק הדרוש. לאחר מכן, הוא מאמין שניתן יהיה להתחיל בעבודה על הפרויקט.
“המכשול העיקרי יהיה בעיקר פוליטי או מימוני ושני אלו הם שני צדדים של אותו הדבר. ” אמר. “הטכנולוגיה, לדעתי, אינה עוד העניין המרכזי.”
