תכנית החלל הסובייטית 1959-1981

הרוסים היו פעילים מאוד בחלל כאשר בתוכניות החלל הלא מאוישות הם שיגרו חלליות לכוכבי לכת אחרים, ובתוכנית המאויישת התמקדו בתחנות חלל

כרזת רטרו ובה אסטרונאוט וחללית מהתקופה הסובייטית. איור: shutterstock
כרזת רטרו ובה אסטרונאוט וחללית מהתקופה הסובייטית. איור: shutterstock

הערה: מאמר זה הוא פרק הסיכום של ספר שכתבתי בשנת 1982 ואשר זה שמו – "תכנית החלל הרוסית 1981 – 1959". הספר מתבסס על מה שהרוסים פרסמו עד אז ובהתאם לכך המסקנות, אבל יש לו ערך הסטורי. חיים מזר
מעקב שיטתי אחר תכנית החלל הרוסית מראה כי הרוסים היו די פעילים. לא הייתה שנה שבה לא התבצע שיגור כלשהו. אם להתייחס לסך כל השיגורים ניתן לראות את הדברים האלה:

  1. השיגורים התכופים ביותר הם השיגורים המאוישים, להוציא את השנים 1966, 1972 (וזאת מסיבות בלתי צפויות), כל שנה שוגרו לחלל אסטרונאוטים.
  2. הפעילות סביב הירח ועל פניו נמשכה עד שנת 1976 ואז פסקה.
  3. השיגורים לנוגה הם סדירים פחות או יותר בהתחשב באילוצים אסטרונומיים.
  4. תכיפות השיגורים המועטה ביותר היא לעבר המאדים, מה שמעיד על כך שהמאדים היה בעדיפות מחקרית נמוכה.

על אף תכיפותם הגבוהה של השיגורים, הפעילות הפלנטרית היא ביסודה ניסיונית. הראייה לכך היא הפעילות שנעשתה בירח. בכול סוג של פעילויות שפותחו בין שהן נחתות סטטיות, נחתות מחזירות מדגמים ונחתות ניידות שוגר מספר קטן של חלליות. המגמה הייתה לשגר לכוכבים יותר נחתות מאשר מקפות ועוד יותר פחות גישושיות לטיסות מעבר. הרוסים העדיפו את המגע הישיר עם הכוכב.

באשר לתפיסות המבניות של החלליות הרוסים גילו שמרנות רבה. מבנה החלליות היה מבוסס על המבנה האורכי, דוגמת לונה 9. והנחתות היו כדוריות. דובר רבות על תכניות ארוכות טווח לשיגור אנשים למאדים, הרי ביחס לירח פעלו באופן מעשי לקראת אפשרות זו.

גם בתכניות המאוישות שלהם פעלו רוסים על־פי תפיסה מבנית אחת. למעט את חלליות הווסטוק, ווסחוד, לכל החלליות המאוישות מבנה בסיסי זהה. בכול חלליות הסויוז ותחנות החלל סוליוט 1 עד סוליוט 5 מערכת ההנעה הייתה מורכבת. המנוע הראשי פעל על סוג דלק אחד ומנועי הניווט על סוג דלק אחר. רק בסוליוט 6 ובחלליות סויוז T שונתה מערכת ההנעה והיא פשוטה יותר. כול המנועים פועלים באותו דלק. בסויוז T נעשה לראשונה שימוש במיקרו אלקטרוניקה, בחומרים קלים ובמערכת בקרה ספרתית. קרוב לוודאי ששיפורים אלה הוכנסו גם בסוליוט 7, מה שאִפשר שיגור מטען גדול יותר של ציוד לתחנה.
כול תחנות החלל הן אורכיות וכל אחת מהן בנויה מיחידות בעלות קטרים שונים. משקל התחנה הוא מוגבל ומגיע ללא יותר מאשר 20 טון בשל יכולתם המוגבלת של המשגרים הרוסיים. לעומת זאת פריטים שונים בתחנות החלל שופרו כמו:

  1.  מדפי השמש הוגדלו מדי פעם וכך גם ההספק שלהם. לסוליוט 1 ארבעה מדפי שמש ששטח כל אחד 7 מ"ר, לסוליוט 3 שלושה מדפי שמש ששטח כל אחד 14 מ"ר ולסוליוט 6 שלושה מדפי שמש ששטח כל אחד 20 מ"ר והספקם 4 קילווואט. מדפי השמש של סוליוט 1 מקובעים, את המדפים של סוליוט 3 ניתן לסובב ב־180 מעלות ואת אלה של סוליוט 6 ב־360 מעלות.
  2.  מערכת המחזור של סוליוט 6 שונה מזאת של סוליוט 4 וסוליוט וסוליוט 5.
  3. מערכת בדיקת הטמפרטורה בסוליוט 6 ומערכת בדיקת הייחוס שונים מאלה שהיו בתחנות החלל הקודמות.
  4. בכל תחנות החלל, להוציא סוליוט 1, היה פתח יציאה לפעילות חוץ־רכבית.

בתחנות החלל היה מספר גדול של מכשירים והוא היה אחוז ניכר ממשקל התחנות. בסוליוט 3 חלק מהציוד היה בארון שהותקן במרכזו של תא העבודה. בסוליוט 1300 מכשירים במשקל כולל של 2.5 טון שהם % 14.3 ממשקל התחנה. בסוליוט 6 1000 מכשירים במשקל כולל של יותר מ־2 טון שהם 10% ממשקל התחנה. מאחר שהחלליות ששוגרו אליה הביאו אִתן ציוד נוסף, הרי האחוז של משקל הציוד ביחס למשקל התחנה עלה. סוליוט 6 הייתה כה עמוסה עד כי היה צורך להצמיד חלק מהציוד לתקרה. מרחב ההליכה של האסטרונאוטים הצטמצם. יש לציין שהמכשור נוצל הרבה מעבר למטרות שלהן תוכנן. הרדיו טלסקופ של סוליוט 6 נוצל גם לתצפיות מטארולוגיות, למחקרים גאופיזיים ואוקיינוגרפיים.

כל תחנת חלל נעה במסלולים גבוהים יותר מזו של קודמותיה. סוליוט 1 שוגרה למסלול של 200 – 222 ומרחב הטיסה שלה היה 235 – 295 ק"מ. סוליוט 6 שוגרה למסלול של 219 – 275 ק"מ ומרחב הטיסה שלה היה 284 -411 ק"מ. זווית הנטייה של כל תחנות החלל היה 51.6 מעלות.

תכנית המחקר המאוישת של הרוסים הייתה יותר שיטתית מאשר תכניות המחקר הפלנטריות שלהם. פניה של תכנית זו מוגדרות היטב והן בחינת יכולת השהייה של האדם בחלל. זאת מתוך שאיפה להקים תחנות חלל במסלול סביב כדור הארץ, שאיפה שעליה הצהירו פעמים רבות ובטווח ארוך יותר של שיגור אסטרונאוטים לכוכבי הלכת. מרגע שהרוסים החלו לשגר תחנות חלל, אסטרונאוטים שוגרו אליהן לתקופות יותר ויותר ממושכות. השיא היה עם שיגורם של פופוב וריומין לסוליוט 6 והם שהו בה 185 יום. הרוסים צברו 5.8 שנות פעילות של אדם בחלל. תקופת סוליוט 6 הייתה 72% מתקופה זו. זאת הודות לשני פתחי ההיצמדות שלה, מה שאִפשר שיגור אספקה שוטפת לאסטרונאוטים המאיישים אותה.

כפי שניתן להבין מהרמזים שנתנו הרוסים אפשר לראות שכוונתם להקים תחנות חלל גדולות יותר שתפעלנה שנים רבות, עם צוותים גדולים עד 100 איש. תחנת חלל תהייה מבוססת על יחידה מרכזית בעלת כמה רציפי היצמדות שאליה תתחברנה יחידות מודולריות שונות. ייתכן מאוד שיחידות אלה תהיינה על בסיס תחנות סוליוט כאשר כל יחידה היא יחידה מתמחה – יחידה למחקרים אסטרונומיים, יחידה למחקרים רפואיים ועוד. היחידות תהיינה פחות צפופות. שטח ההליכה של האסטרונאוטים גדול יותר ויהיו להם תאים אישיים. לרציף ההתחברות האחורי של תחנות הסוליוט תתחברנה חלליות מאוישות וחלליות אספקה.

כאשר יעמדו לרשות הרוסים משגרים גדולים יותר ויוכלו לשגר מטענים גדולים יותר תיבנינה תחנות חלל על בסיסים מבניים אחרים. תחנת החלל לא תיבנה בשלמותה, אלא יחידות יחידות והיא תורכב בחלל. ניתן יהיה לחלק כל יחידה לקומות (מעבדת החלל האמריקנית סקיילאב מצביעה על אפשרות כזאת) והציוד יהיה מפוזר במרחב של התחנה כולה ולא רק בדפנות כפי שזה קיים כיום. עמידותם של חומרים שונים החיוניים להקמתן התחנות נבדקה בסוליוט 6 ונבדקו כלי עבודה שונים. לעומת זאת הרוסים צברו ניסיון מועט בפעילות חוץ־ רכבית. סך הכול צברו 8.6 שעות פעילות חוץ־רכבית. מעט מדי ביחס לתקופה של 5.8 שנות פעילות אדם בחלל. ייתכן ופעילות חוץ־רכבית רבה תתבצע בסוליוט 7 ואולי גם בסוליוט 8.

הפעילות סביב הירח הופסקה כאמור בשנת 1976. לרוסים הייתה כוונה להנחית אדם על הירח אך לא עמדו לרשותם משגרים מתאימים. תכנית זו הוזנחה זמנית והפעילות המאוישת כולה הופנתה לפעילות בסוליוט. לירח יחזרו כאשר יעמדו לרשותם משגרים מתאימים. התכנית לשיגור אדם לירח תקבל תנופה חדשה. ייתכן מאוד שבנוסף תוצב לפחות תחנת חלל אחת סביבו. אתרי הנחיתה הם אלה שנבדקו ונבחנו כנראה בתקופה ששוגרו לירח חלליות הלונה והזונד או שיבחרו בינתיים אתרי נחיתה חדשים אפילו בצִדו הנסתר.

שעות הטיסה הרבות שנצברו עד כה בידי הרוסים נותנים להם אפשרות תיאורטית לפחות לשגר אנשים למאדים, למרקורי או למסלול סביב נוגה. רכבי השיגור החדשים יפתחו בפניהם אפשרויות לשגר חלליות בלתי־מאוישות לעבר כוכבי הלכת החיצוניים.

כל החלליות שמבוססות על הסויוז תוחלפנה בחלליות רב־שימושיות – מעבורות חלל. מאחר שלתחנות החלל העתידיות יהיו כמה רציפי היצמדות, לחלליות המאוישות תהיה יכולת תמרון גדולה יותר מזו של חלליות הסויוז. לכול אחת יהיה מספר גדול של מנועי ניווט. האנשים שישוגרו יהיו מומחים. כל אסטרונאוט יהיה מומחה בתחומו ולא כפי זה כיום. כאשר כל אסטרונאוט חייב למלא פונקציות של טייס, מהנדס, רופא וחוקר.

באשר לתכניות מחקר בין־לאומיות, כתבתי אז שאם הרוסים יתמידו בכך ייתכן והם ישתפו מדינות אחרות בתכניות שלהם והם ישתתפו בתכניות החלל של ארצות־הברית ושל סוכנות החלל האירופית. ואכן בשנות השמונים החלו הרוסים לשתף יותר ויותר קוסמונאוטים ממדינות הגוש הסובייטי ולאחר פירוק ברית המועצות – משנות התשעים ואילך, גם לאסטרונאוטים מערביים ואף לתיירי חלל פרטיים.

מעבורת החלל הרוסית בוראן – סוף עצוב
חלליות זונד לחקר הירח בשנות השישים
סדרת חלליות לונה לירח
סקירת ההסטוריה של מעבדות סוליוט לדורותיהם

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. ישראל היא מדינה מדהימה,אבל תוכניות החלל של המעצמות הם באמת דבר יוצא דופן.נראה לי שבשנים הבאות רוסיה תנסה לשלוח אנשים לירח.אך ישראל היא מקום יותר אכותי מאמריקה או רוסיה.זו דעתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן