זמן פציעות

העם היהודי לא היה מרוחק כלל וכלל מהפעילות הגופנית, הן מטעמי השפעה של חברה מעצמתית שלטת והן משיקולים מהותיים-אימננטיים. המקורות של עם זה רצופים, ובאופן גבוה יחסית, באירועי ספורט ובמחשבות גופניות-ספורטיביות, ועד למידה כזו המאשרת את העיקרון של ספרא-וסייפא

להלן יובאו ארבעה מקרים המגלמים בתוכם פעילויות ספורטיביות הכרוכות בנזקי גוף ולצידן התייחסות ההלכה לפרשה זו. שעשועי מים מי מאיתנו לא שיעשע את ילדיו והשתעשע עם נכדיו במישחקי-מים בבריכה או בים. הטלה, הקפצה, היפוך ושאר שעשועים היו והינם חלק אינטגרלי ממישחקי-שעשוע אלה. אנו מוצאים כדוגמתם בתקופה הקדומה, ולעיתים הקדומה מאוד, ואף עדים להתייחסויות מגוונות ומעורבות של סופרים קדומים, יוונים ורומאים, שאינם מרפים מתופעה זו.

החברה היהודהית הקדומה לא היתה “חפה” מנושא זה, ובכלל מגילויים גימנסטיים ואגוניסטיים (ספורטיביים) מאוד מעניינים. הדבר נבע הן מצרכים אימננטיים פנימיים ומתהליכי אבולוציה ידועים, בבחינת “ספורט כתחליף למלחמה”, “ספורט כמקדם מיומנויות לחימה” ו”ספורט המשמר מסורות לחימה”. כמו כן יהודה, כמי שניתנה מאות בשנים תחת שלטון יווני-הלניסטי מזה ורומי מזה, לא היתה יכולה לדבוק ברעיון העיוועים של “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. העם לא שכן לבד ובגויים מאוד התחשב.

התחשבותו ב”גויים” באה לידי ביטוי בנושאים מנושאים שונים: במישור הכלכלי והחברתי, בממדים הפוליטיים ואף התרבותיים. בביטוי “התחשב” אני מתייחס לא רק לאילוצים כאלה או אחרים, אלא “פשוט” למידת היחשפות חברתית-תרבותית-התנהגותית למאפיינים “נוכריים”, ולענייננו – פעילות גופנית מאוד מיוחדת, שעשועית כאמור. “אלא מה?”, “אליה וקוץ בה”: פעילויות גופניות-ספורטיביות מייצגות, בין השאר, את התשתית האובייקטיבית, הפיזית, של אזור מסויים, כמו פעילות אתלטית תתאפיין באזורים מישוריים, אמנויות לחימה מסויימות תתאפיינה באזורים הרריים ושחיה, “מה לעשות”, משקפת חברות רוויות במיקווי מים, בעיקר נהרות ונחלים. כך מוצאים אנו פעילויות עניפות של שחיה ביוון הקדומה וברומא, ובוודאי שבמצרים. אך מה לשחיה ולשעשועי המים בחברה היהודית הקדומה, ויתירה מזו: רבי עקיבא מתבטא באחת ההזדמנויות בספרות חז”ל, כי אחת מחובות האב לבנו, מלבד תורה וגמרא, גם … שחיה. הוראה זו מושתתת על ההשפעה היוונית והרומית שרבצה על החברה היהודית במשך מאות בשנים. זאת ועוד, כיצד ישחו היהודים, או ישתעשעו במים, בהעדר כמעט מקורות מים? התשובה נעוצה בתופעת בריכות השחיה, שהפכו לפופולריות בתקופה הרומית ומצאו דרכן לחברה היהודאית דרך מפעליו ומיזמיו של המלך הרודס (הורדוס) ועד למידה כזו, ועל כך יש לנו עדויות ארכיאולוגיות מעניינות, שלא היתה כמעט עיר פוליס שכבדה עצמה ללא מתקני שחיה נאותים. הללו, כמובן, התפצלו בין הבריכות הציבוריות (“דימוסיאות” בלשון חז”ל) לפרטיות, לאקסקלוסיביות (“פריבטאות” בפי חז”ל).

המודעות הציבורית לנושא שחיה הלכה איפוא והתגברה בתקופת השלטון ההלניסטי ואחר-כך הרומי, והוכחות לכך אנו מוצאים בספרות חז”ל, שאין טוב וראוי ממנה להציג את חיי היומיום של היהודים בתקופה הנידונה. במדרש בראשית רבה (נו, יח) מופיע הטקסט הבא: “משל לאחד ששמר (או “שבר”) את אגינו שיבולת נהר, והקפיץ גם את בנו עימו”. הטקסט הנידון דן בשעשועים מסוכנים שבוצעו במקוה המים, כאן במקרה בנהר. שעשועים מסוכנים כגון קפיצות, הקפצות, נחיתות, היפוכים (סאלטות) ובמיוחד באזור ה”שיבולת”, כלומר מערבולת-מים. גרוע מכך היה ביצוע השעשוע המסוכן על ידי ילדים בעידוד הוריהם. הביטוי “אגינו” לקוח מן היוונית “אגון”, שמשמעו תחרות ספורטיבית, ובעיקר זו המשלבת מאמצים גופניים, ללמדנו שאין מדובר בשעשועים חברתיים מן הסתם. תופעה זו, בין אם בוצעה בבריכת השחיה או בכל מאגר מים, נתקלה בהסתייגות רבתי על ידי הסופרים היוונים, ההלניסטים והרומיים, ובעיקר רופאי הספורט שביניהם. במקום אחר מזהירים חז”ל מפני הסתבכות מסוכנת בשעשועים אלה, ובמדרש הגדול לבראשית (עמ' 732) נדרש על הביטוי “פחז כמים” כדלקמן: “נדמית כפוחזין שקופזין (קופצים) למים ומשברין שוקיהן”.

עיסויי גוף תרומה ארכיטקטונית וחברתית שהרעיפה התרבות הרומית על אזורי שליטתה, ובכללם הפרובינקיות, היו בתי המרחץ, שחלק אינטגראלי מהם היתה פעילות גופנית כמו מישחקי כדור ועיסוי הגוף, מה שקרוי בלשון חז”ל “סיכה” (האות כ”ף רפויה ולא דגושה). חז”ל עודדו פעילות זו, גם בשל העובדה שזו הפכה ל”מכת מדינה”, ועל כן העדיפה ההנהגה “לשחות עם הזרם”, שהרי אין גוזרין על הציבור אם אינו יכול לעמוד בגזירה. מתוך כך יצאו החכמים בשורה של מקדמי פעילות העיסוי, ואפילו בשבת, וכלשונם: “סיכה בשבת תענוג”, או “השמן – דרכו לסיכה”. אלא שלצד העידוד והדירבון שטחו חז”ל לא מעט סכנות הנובעות מהסיכה (העיסוי), כשאף התערבות זו נועדה לשלוט ב”מצב”. הללו הזהירו חזור והזהר מפני הפקרת גופו של המתעסה, המתעמל, לידיו החזקות מדי של העסיין, ובוודאי שהדברים מכוונים כלפי עסיינים בלתי מוסמכים, ונודעו לא מעט מקרים של נזקים גופניים כמו שבירת עצמות ונקיעת מיפרקים, כלפיהם התריאו החכמים והתריעו. הפריעה לחז”ל במיוחד העובדה שאנשים הסכימו שיעסו את אבריהם, כמו גבם, בעזרת אבן שיש עגולה, משומנת, ושרבה בה הסכנה. טורניר יהודי נקפוץ לעניין אחר ולתקופה אחרת – לימי-הביניים. בעידן זה, בעיקר במרכז אירופה ובמערבה, היו היהודים חשופים למינהגים מקומיים, ובכללם ספורטיביים. אחד מהם היה ה”טורניר”. ה”טורניר” היה מערכת של עימות מעין-ספורטיבי בין האבירים. לעיתים נקרא הוא “בוהור(ט)” ולעיתים “מלה” (שני סגולים ובמילרע). האטרקציה הססגונית של ה”טורניר” היה הדו-קרב בין שני אבירים חמושים, הדוהרים זה לעבר זה, מכוונים את כידוניהם הארוכים (לעיתים באורך של למעלה משני מטר, בשעה שגופם היה ננסי משהו) ומבקשים להפיל את היריב מעל לסוסו. תחרות “ספורטיבית” זו נקלטה בערים הימי-ביניימיות, כשרוב האלמנטים הקטלניים ניטלו ממנה. והיהודים, כחלק בלתי-נפרד מן החברה האירופית, לעיתים אימצו פעילות תחרותית זו, ולא-פחות-ולא-יותר בטקסי אירוסין ונישואין, כשהחתן היה מתמודד עם חבריו הצעירים במעין “טורניר” בעיצומה של החתונה. באופן זה ביקש החתן ה”מטורזן” הטרי להפגין מול בחירת לבו את סגולותיו המשובחות. תופעה זו, עד כמה שתיראה מוזרה, מונצחת בספרות השו”ת, הלוא-היא ספרות השאלות-והתשובות של גדולי הפוסקים בימי הביניים, כמו הרא”ש, הרשב”א ועוד. ללמד על נפיצות התופעה נביא את העובדה, כי היו ששיגרו לגדולי הפוסקים שאלות בדבר הסכנות הכרוכות ב”טורניר החתונתי”. היינו אולי מצפים כי חכמי הדור ישללו מכל-וכל אירועים אלה, אך לא. הללו הודיעו קבל עם ועולם, כי כל עוד אין החתן נסוג מההזמנה ל”דו-קרב” וכי אירוע זה נפוץ ומקובל (“כי כך היו נוהגין…” כלשון השו”ת), אין מניעה לערוך תחרויות ממין אלה ובמקביל אין כל בסיס לתביעת נזיקין מהיריב הפוגע, מכיוון שהכל נעשה במסגרת חברתית-ספורטיבית. יצויין כי גם תחרויות ברכיבה על גבי סוסים היו מקובלות בקרב אוכלוסיה אמידה בזיקה לאירועי שמחה משפחתיים. האבקות ונזקיה די בדומה לאירוע הקודם, אנו נתקלים בספרות השו”ת בשאלה המשוגרת לרא”ש (רבי אשר בן יחיאל מצרפת, 1327-1250), אחד מגדולי הפוסקים בדורו, על אודות שני יהודים שנאבקו זה עם זה ובמהלך העימות סימא אחד את עינו של יריבו. השאלה הבוערת נגעה בגובה הפיצויים, וזו העקיפה נגעה בעצם המאבק. הרא”ש, לאחר שליבן היטב את הפרטים והאירוע, הוציא את הפסיקה הפוטרת את החובל מתשלום נזיקין לנפגע. הרא”ש נימק זאת בביטוי “אדעתא”, כלומר – על דעת שניהם. אם, איפוא, מדובר בהתמודדות ספורטיבית ולא בקרב רחוב פרוע (“ללכת מכות”), כשזו היתה מוסכמת על דעת שניהם ועל-פי כללים ידועים מראש, אין שום סיבה שבעולם, כך לדעת הרא”ש, לחייב את המזיק בתשלום דמי נזק. פסיקה זו מבצרת את הפעילות הגופנית בקהילה היהודית ומעודדת אותה בעקיפין, אך כאמור, מבחינה בין חבלה גופנית מן הסתם לבין התמודדות ספורטיבית.