סליחה, אבל זה אישי!

זווית ראיה אחרת, נוספת למרד המקבים * מאמר זה הוצג בכנס מדעי בחו”ל, יולי, 2005

ד”ר יחיעם שורק

יהודה המקבי – גוסטב דורהכל עיון בספרות המחקרית, הדיסציפלינרית, בנושא הרחב של מרד המקבים, יעלה מיד את הנתון הבא: מרד המקבים, בהנהגתו של מתתיהו ממודיעים, נועד לחולל מפנה משמעותי בחברה היהודית של ימי בית שני: ראשית – לסלק את הגורם השלטוני הזר, קרי המלוכה ההלניסטית, ובמקרה זה הסורית-סלאוקית, מן השליטה ביהודה; שנית – לעקור מן השורש את ההתיוונות ביהודה, ויחד עימה להגות מן המסילה את כל המשת”פים הבוגדנים, היינו את משתפי הפעולה עם השלטון הזר; שלישית, וכנגזר מן השתיים דלעיל – לכונן חברה המבוססת על חוקי התורה, משוחררת מן השלטון הזר, ההלניסטי.

ברשימתי הנוכחית אבקש לבחון את הסוגיה מתוך זוית ראיה אחרת, נוספת, אישית-עקרונית, ובתמצית: המאבק של מתתיהו התנהל גם במישור האישי-המשפחתי. מתתיהו ביקש להשיב עטרת ליושנה – להחזיר את כתר הכהונה המובילה לבני משפחתו, משפחת יהויריב. מהלכיו של מתתיהו נבעו, גם, כך דומה, ממאבקי כוח (פוליטי) בין אנשי הכהונה הגדולה. מעיסוקי הרבים בתחומי המחקר ההיסטורי למדתי דבר אחד, אין כמו המניע האישי, אשר משמש מנוף לתפניות משמעותיות, ולעיתים מאוד משמעותיות בהיסטוריה. מניע זה נעטף, איך לא, בנימוקים שהם יותר כבדי משקל, כגון הגותיים ואידיאולוגיים. שווה מחשבה. ואם יותר לי להוסיף הערה המרחפת מעל סרגל הזמן והמקום – אמירה זו (כובד הממד האישי הנעטף באריזת צלופן אידיאולוגית ומהותית בתפניות ההיסטוריות) נחשפת לנגד עינינו עד עצם היום הזה.
בכל מקרה אל ייקל הדבר בעיני הקורא, כשמתתיהו קורא תיגר על ההנהגה הכוהנית הקיימת. מהלך בנוסח זה טוען בתוכו יסודות מאוד מעניינים ומורכבים. בכדי להבינם ולרדת לעומקם, הבה ונחזור מעט שנים לאחור, לשמונה שנים שקדמו לפרוץ המרד. ישוע, או בשמו המתיוון – יסון, ביקש להכתיר עצמו בנזר הכהונה הגדולה, בעוד אחיו נושא בתואר נכבד זה, והוא, האח, “רחמנא ליצלן”, עדיין חי, נושם ובועט. יסון פנה למלך הסורי-סלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, (175 לפנה”ס) והציע לו סכומי עתק תמורת קבלת האישור לכהונה (יחד עם מספר הטבות אחרות). מוזר? כלל וכלל לא! בשל המעמד המשפטי המיוחד של יהודה תחת השלטון הזר, ההלניסטי, הפך הכוהן הגדול לדמות הדומיננטית, המנהיגה, כמעין מלך, את יהודה מבפנים. יתירה מזו, השליטה על המקדש כללה “גם” את השליטה על הכנסות המקדש, ובתוקף זאת טפחו מאוד כיסיה של הכהונה הגדולה והתמלאו בדינרי זהב. כתוצאה מכך הפכה משרה זו ללטושת עין בעיני אלה שיכלו/רצו לרשת אותה. בכל מקרה הסיפור הנידון בעניינו של יסון מצביע על רכיב חשוב במאבק הפנים-פוליטי ביהודה. ברצונך להשפיע, חפש את משרת הכהונה הגדולה. הילכך, לא יהיה זה רחוק מדי מלשער כי הקריאה של מתתיהו למרד נכרכה גם בשאיפה למינוף פוליטי, וזאת כדי לבצע את מהלכיו ויעדיו.
הכהונה הגדולה, מולה ביקש מתתיהו למרוד ולהתנגח, היתה ללא ספק מיוונת (אם כי ביטויי התיוונותה היו חיצוניים וקוסמטיים), כמו יסון שנזכר לעיל ויורשו-מתחרהו – מנלאוס. מתתיהו הבין אל נכון, כי ההכרזה על המרד ואף פריצתו הראשונית, הסוחפת משהו, לא תספיק, אלא יש לנצל את מומנט ההצלחה הראשונית ולמסד את התוכניות, האישיות, וזאת על-ידי שאיפה לרשת את מעמד הכהונה הגדולה.
אין כמובן להסתפק בהנחת יסוד כזו. עלינו לבחון את התנהגות מתתיהו ובניו, ואו-אז להגיע למסקנה המתבקשת.

ראשית – בעל המקור הספרותי, מקבים א’, טורח להדגיש את הייחוס המשפחתי של מתתיהו, וכלשונו – “בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעים” (מק”א ב, 1). בני יהויריב היו מיוחסים ונמנו בין עולי בבל (נחמיה יא, 10; דבה”א ט, 10) ומשמרתם היתה הראשונה מתוך כ”ד משמרות הכהונה (דבה”א כד, 7). התיישבותו של מתתיהו במודיעים עשויה להתבאר על רקע האפשרויות הבאות, חלקן, או אף רובן: דחיית בית יהויריב על-ידי הכהונה המתיוונת, מאבקים בין מתתיהו לבין טוענים אחרים לכתר הכהונה, מניעים טקטיים ופרגמטיים: להתחיל את המרד בסביבה תומכת ומרוחקת מהמרכז הקרתני של ירושלים המתיוונת

שנית – על-פי מקבים א’ (פסוק 26) מסופר על מתתיהו שרגז על איש המלך, מי שדרבן את תושבי מודיעים לזבוח לאלים ולמלך: “ויקנא לתורה, כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא”, ומיד אחר-כך (פסוק 27): “ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמר כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי”. מעשהו של פנחס מופיע בספר במדבר כה 8-7: “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם – את איש ישראל ואת האשה (המדינית) אל קבתה ותיעצר המגפה מעל בני ישראל”. מדובר על בני ישראל אשר בקשו לזבוח לבעל פעור ונענשו באכזריות על-ידי פנחס, מי שנושא בתואר המפוקפק של אבי-אבות הקנאות במסורת ישראל. מתתיהו ראה עצמו כממשיכו של פנחס, ומתוך כך עשוי הוא לצבור את מלוא הלגיטימציה לבצע כל מעשה ומדיניות “בעזרת השם” (שמו של פנחס, ופנחס בשם האל). גחמה פנאטית זו בולטת בצוואתו של מתתיהו (מק”א ב 53), שקטע ממנה מתנסח כך: “זכרו מעשי אבות אשר עשו בדורותיהם ונחלתם כבוד גדול ושם עולם” (פסוק 50) – ובהדגשה – “פינחס אבינו בקנאותו קנאה קבל ברית כהונת עולם”. בצוואתו מדגיש מתתיהו קנא נוסף, הלוא הוא אליהו, אשר “בקנאותו קנאת התורה הועלה לשמים” (שם, 57).
לפנינו, איפוא, מין מסר של אידיאליזציה בהעברת הכהונה מבית צדוק, הבית שכיהן במקדש עד הרפורמה של יסון, חזרה לבית אהרון. מתתיהו מחזק בצוואתו את אחד ממנועי ההצתה של המרד: חילופי גברי בהנהגה הירושלמית – חיזוק משמר יהויריב ואולי יצירת קשר בין חשמון (הלוא היא משפחתו של מתתיהו) לאהרון.

שלישית – בצוואתו של מתתיהו נאמר כי למרות ששמעון ראוי לשאת בכתר הירושה, על שום היותו הבכור, לא יתממש נוהל זה, על פניו, בשל אירועי הזמן התכופים של התנהלות ראשית המרידה (166 לפנה”ס), ועל כן תתפצל הירושה לפונקציות הבאות: את הפיקוד על הצבא יטול הבן יהודה המקבי, ואילו שמעון יהיה היועץ, “כי איש עצה הוא” (שם, 64). בין אם הצוואה אמינה (אם בכלל נכתבה ובנוסח זה), ואולי בכלל פוברקה על-ידי יהודה, או פשוט בנוסח כותב הספר, שהוא מתומכיה העקרוניים של המרד ושל הנהגתה, היא מצביעה על הממדיות האישית של מתתיהו: למרוד ולהחריב, לשאת את דגל הקנאות האובססיבית והכוחנית, שהרי פרק חייו של שמעון, המנהיג החשמונאי האחרון לבניו של מתתיהו, מצטיין דווקא במתינות, בראיה פרגמטית ואפילו מעין ריאל-פוליטיק, ועם פזילה לעבר ההתיוונות.

רביעית – על-פי מק”א ג’ 49 – בשעה שצבא יהודה נאסף למצפה מול ירושלים, ערב הקרב כנגד גורגיאס, כלל חלק מהטכס מעבר להרמזה באשר לכוונותיו הפוליטיות-מימסדיות-אישיות של יהודה: “ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות ויעמידו את הנזירים אשר מלאו את הימים”. בפסוק 54 מופיעה התיבה “ויתקעו בחצוצרות”. היא נראית לכאורה תמימה, אלא שזכות התקיעה בחצוצרות נשמרה לכוהנים בלבד, ובזיקה למעמדים מכובדים בבית המקדש. הטכס לא התקיים במקדש, כאמור, אלא במצפה, והוא סימל מעין אקט הכנה לקראת טיהור המקדש, כשיהודה המקבי מנצח על המלאכה. יהודה המקבי, אם כי לא מפורשות, אותת בדבר כוונותיו הפוליטיות-הנהגתיות, לשלוט במקדש.

חמישית – יהודה המקבי פורץ לירושלים, מטהר את המקדש ומחדש את עבודת הקרבנות שבו בשנת 164. לפני טיהור המקדש, לאחר טכסי ההתאבלות על חורבנו – “ויתקעו בחצוצרות התרועה” (מק”א ד’ 40) ו”אז אמר יהודה לאנשים להילחם את אשר במצודה עד אשר יטהר את המקדש. ויבחר כוהנים תמימים חפצי תורה” (שם 41-42). “ויטהרו את המקדש” (שם 43), אחר-כך בנו מזבח, הביאו כלי קודש חדשים, קטרו על המזבח והקריבו קרבן. וגולת הכותרת היתה חנוכת הבית: “בעת וביום אשר טמאוהו הגוים בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכנורות ובמצלתים” (שם 54). העובדה שיהודה בוחר/ממנה כוהנים חדשים אף היא מלמדת על רצונו למסד את מעורבותו בבית המקדש. כלומר, לדחוק את משפחת הכהונה הגדולה המכהנת ולהצמיח תחתיה את הכהונה החדשה מזרע משפחתו.

ששית – בספר מקבים ב’ נפרמת פקעת החידתיות (כהונה או לא) כדלקמן: “ובהיותנו נכונים לעשות את חג הטהרה כותבים אנחנו לכם ויפה תעשו לחוג את הימים. והאלוהים אשר הציל את כל עמו ואשר נתן את נחלתו לכולנו ואת המלכות ואת הכהונה ואת המקדש (אמירה משמעותית המקפלת בתוכה את המהפך של מתתיהו ויהודה) כאשר הבטיח בתורה וקיוינו לאלוהים כי במהרה ירחמנו ויאספנו מכל הארץ תחת השמים אל מקום הקודש …” (מקבים ב’ ב’ 16-18). הכרזה רשמית זו של יהודה המקבי, בה נאמר מפורשות כי האל הפקיד בידי משפחת מתתיהו את המלכות, את הכהונה ואת המקדש, מראה בעליל כי מטרות המרידה היו גם פוליטיות-אישיות (קבלת המלוכה, אם כי זו תתחיל רק בימי הנכדים) וגם פוליטיות-דתיות-אישיות (העברת נזר הכהונה מבית לבית). למי שאינו מצוי בסבך המקורות והתעודות של ימי הבית השני ייראה אקט זה כמניפסט הצהרתי טכסי, ולא הוא: מסירת מפתחות הכהונה בידי משפחה אחרת כמוה כמרידה משמעותית במסורת אבות ואף בקדושה עצמה.
החתירה הבלתי נלאית של מתתיהו ובניו אחר תואר המשרה הכהונתית נראית על פניה תמוהה. אבל הבודק את תולדות בית שני לא יתקשה להבין את מניעי המירדף אחר הגלימה. גלימת הכהונה הגדולה.
קצרה פה היריעה מלתאר את מעמדו המיוחד של הכהן הגדול בבית המקדש בימי הבית השני, עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר. ובכן, אין מקור ספרותי קדום שאינו מהלל ומשבח את דמותו ומעמדו של נושא משרה זו. וצריך להבין, כי מאז חורבן הבית הראשון בטלה מלוכה מיהודה (מישראל היא בטלה עשרות שנים קודם לכן, סוף מאה שמינית לפנה”ס, עת חרבה ממלכת ישראל-שומרון בידי האשורים), ואת מקומה, הן מטעמים פרגמטיים יהודים, והן מטעמים פוליטיים של השולטים (פרסים, הלניסטים ואחר-כך רומיים), מילאה הכהונה הגדולה.
נכון, שסיפורו הדרמטי של יוסף בן-מתתיהו אודות המיפגש המיתולוגי בין אלכסנדר הגדול לבין הכהן הגדול (קדמוניות היהודים יא, 306 ואילך), רווי בדימיון פורה (“בובה-מיישע’ס”), אך יש בו כדי להציג, מנקודת מבטו של הסופר את מעמדו הנכבד של הכהן הגדול: כשאלכסנדר הבחין בכהן הגדול (ידוע, או שמעון הצדיק) הוא נפל על פניו וסיפר כי ראה אותו בחלומו וכי בזכותו הובטח לו ניצחון. היה או לא? “קלטת” האירוע לא נשתמרה עד ימינו. אך אין זה משנה כלל ועיקר. חשיבות הטקסט היא בעצם המסר העולה ממנו: כבודה הנשגב של הכהונה הגדולה. וראו “זה הפלא”, בעקבות המיפגש הדרמטי מאשר אלכסנדר הגדול את זכויותיהם של כוהני ירושלים כבעבר. ה”נס” רשם לעצמו עוד “הוכחה”. הרי בסופו של דבר בין אם התקיים מיפגש כזה ובין אם לא. האם נוסח המיפגש היה כפי שתואר, או לא. תוצאת המיפגש הוכחה כאמינה או לא. אין זה כלל משנה. מה ש”חשוב” הוא כיצד נתפש המיפגש בעיני סופרי הדור, אשר באו להלל ולרומם את שבחי הכהונה הגדולה.
וזאת לדעת, כי מני אז נמסרה בידי הכהונה הגדולה זכות ה”פרוטאסיה”, כלומר ייצוג העם מול השלטון ההלניסטי. וזה בהחלט מורה על מעמד מכובד ביותר.
המשורר והממשל הידוע שמעון בן סירא מקדיש לתיאור הכהן הגדול פרקים שלמים בספרו, ומתארו בהערצה גמורה בעיקר בשעת עמידתו לפני העם בביהמ”ק ביום הכיפורים. לאהרון ומשה הוא מקדיש כמה פסוקים בלבד, בעוד שלכהונה הגדולה הוא מקדיש כששה פרקים תמימים. בחיבורו בולטת העוצמה הפוליטית והכלכלית של הנושא במשרת הכהונה הגדולה.

בתקופת בית שני נודעה בחשיבותה משפחת בני חוניו, שמשרת הכהונה הגדולה היתה אצלה ירושת אבות ולה עושר וייחוס. השם “חוניו” אינו אלא שם מחודש, והכוונה לשושלת הכוהנים מימי חוניו הראשון. השם הרשמי לשושלת זו היה צדוק.
והנה, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה: המעמד המכובד של הכהונה הגדולה משך אליו טוענים מספר, אשר בקשו, בכל דרך ועצה, להעביר אליהם את מפתחות הכהונה. ואכן אנו שומעים על ניסיונות של מרדנות בתוך המשפחה, מול השליט המצרי, כדי לצבור עוד ועוד כוח ושררה.
זאת ועוד, ערב חילופי השלטון ההלניסטי, מהמצרי לסורי, החריפו את העימותים ביהודה, כאשר משפחת הכהונה הגדולה, ובמקרה זה משפחתו של שמעון הצדיק גילתה נטיה פרו-סורית (סלאוקית) ואנטי-מצרית (פטולמאית-תלמית). המאבקים בתוך משפחת הכוהנים מתחדדים עם חילופי השלטון ההלניסטי, ומגיעים כמעט למלחמת אחים. עצימות המאבק נובעת מהכיבודים הרבים שמעניקה משרת הכהונה לכל מי שאוחז בה, כלכליים ופוליטיים.

העברת כתר הכהונה לאחיו של הכוהן הגדול, תוך כדי מניפולציה עם הנהגת השלטון הסורי-סלאוקי, סימלה תחנה משמעותית בתולדות הכהונה הגדולה. יורש הכתר, ישוע, או יאסון כפי שקרא לעצמו כיאה וכנאה לגורם מתיוון (אם כי חיצוני בלבד), יצר לכאורה דה-לגיטימציה לכל המהלך שיזם, וכך גם יורשו בתפקיד, מנלאוס, שכלל לא נמנה עם משפחת הכהונה. עם זאת היורש החדש – אלקימוס – שהיה המועמד מטעמו של השליט הסורי-סלאוקי, נמנה דווקא עם משפחת הכהונה, ולא סתם כהונה, אלא מזרע אהרון.
בין כהונת מנלאוס לכהונת אלקימוס פורץ המרד בראשות מתתיהו.
מטרותיו של מתתיהו היו, כאמור, עקרוניות מצד אחד ואישיות מן הצד האחר. הלה שאף, עקרונית, בעודף קנאותו לעקור מן השורש את תופעת ההתיוונות יחד עם דחיקתו של השלטון ההלניסטי מיהודה, ואישית – להשתלט על מוסד הכהונה הגדולה ולמצות את כל מה שמוסד זה מיטיב עם האוחזים בציציותיו.
יהודה המקבי היה צריך להשלים, לכאורה, עם מינויו של אלקימוס, מזרע הכהונה הגדולה, מזרע בית אהרון וממשפחת צדוק, אך לא. ליהודה יש תוכניות אחרות, כאלה המתמזגות עם טיהור המקדש וחידוש העבודה בו, ובמסגרת תוכניות אלה אין לאלקימוס בכלל מה לחפש.

הלאה: יהודה המקבי אינו מכתיר עצמו, בשל נסיבות השעה והעניין, קרי – ניהול המערכות הצבאיות – לדרגת הכהונה הגדולה. מהלך זה יתבצע על-ידי אחיו, יהונתן, בשנת 150 לפנה”ס. יהונתן, שעל ראשו שיחקו שני כובעים: גנרל ופוליטיקאי, ניהל מדיניות מניפוליטיבית, כשהוא משחק ומתמרן בין כוחות יריבים בסוריה השלטת. שני הטוענים לכתר המלוכה הסורית, דמטריוס ובאלאס, חזרו אחר תמיכתו של יהונתן, וזה האחרון, העביר את תמיכתו למי מבין השניים שהבטיח לו את כתר הכהונה הגדולה.
הנה כאן, במהלך זה, מימש יהונתן את גחמתו ועוצמת תשוקתו של אביו מתתיהו – להעביר את כתר הכהונה למשפחת חשמון, משפחת מתתיהו. תואר הכהונה התגלגל והתעצם עד כי אחיו, שמעון, היה כמעט למלך, ונכד מתתיהו, יוחנן הורקנוס יאחד את תארי הכהונה והמלוכה גם יחד.
בל נשכח כי תואר הכהונה ניתן ליהונתן על-ידי גורם הלניסטי, והוא אושר מדי פעם, עם עלות מנהיג חדש ביהודה, על-ידי השלטון הסלאוקי. זה ממש לא הפריע לבית חשמונאי הפרגמטי והתכליתי, מה גם שמהלך זה סתר כל מסורת מקודשת בדבר שושלתיות הכהונה הגדולה מאז ימי צדוק. העיקר – להנהיג את העם כמלכים ולהתענג על צ’ופרי השלטון ומנעמיו.
זאת ועוד. המלכים לבית חשמונאי בקשו לראות עצמם כממשיכי שושלת המלוכה הקדומה של דויד ושלמה, כשאז, המלכים, הם ששלטו בכהונה, הם שמינוה והם שהשתמשו בה למניעיהם הפוליטיים והאישיים. אז מה נלין על מתתיהו ובניו: אבות אכלו “בוסר” וכמותם – בניהם אחריהם.
באחד מהטקסטים של ימי הביניים בולטת רשימה עברית קדומה של הכהנים הגדולים בתקופת בית שני (זו התפרסמה על-ידי פרופ’ דויד פלוסר בספר “יהדות בית שני, חכמיה וספרותה, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשס”ב, עמ’ 338 הערה 9), כדלקמן: “ואלו הכהנים הגדולים אשר שמשו בבית שני כשעלו מבבל. תחלה עזרא ואחריו יהושע בן יהוצדק, יהויקים, אלישוב, יהוידע, ידוע, חנניה, ואז לקחו הכהונה מנשה ואחיו, ואחריו כהן הונההכהן ושמעון בנו, ישוע אחיו וחנניה בנו, ואחרי כן שמעון הכהן, ואחריו יתוב מן הגליל, חשמונאי, מתתיא בן חשמונאי, ואחריו יונתן בנו, שמעון השני, יהודה השלישי …”.
שימו לב לניסוח הטקסט – “ואז לקחו הכהונה” – ללמדנו על ראשיתו של מהפך.
אגב, בנוסח אחר של הרשימה מופיעה הטקסט בלשון מעט שונה: “ויקם יהודה מכבי לכהן גדול ולמשוח מלחמה”, כאשר בנוסח הקודם, ומה שמתאים לאור הטקסטים המקביים שבספרות החיצונית, מדולגת ההכתרה לכהונה גדולה על פני יהודה, מממתיהו ליהונתן.