המרד הגדול כמעט שנמנע ברגע האחרון/ד"ר יחיעם שורק

המרד הגדול שפרץ כנגד הרומאים אכן הונע בכוח יעדים אידיאולוגיים ומשימות רעיוניות עמוקות, אלא שזו היתה נחלתם של בודדים, של קנאים מתלהמים, שדימו עצמם לשלוחי השמיים עלי ארץ, ובשם זה הניפו את נס המרד וגרפו רבים וטובים שלא מרצונם ושלא מטובתם אל מערבולת המרידה

צילום אוויר של מצדה. מתוך אתר מטח
צילום אוויר של מצדה. מתוך אתר מטח

טובי החוקרים שדנו בקורותיו של המרד הגדול, 66-73 לספ', התעמקו בעיקר ברקע להתפרצותו, בנסיבות התגלמותו, באירגונו, במאבקים הפנימיים שהתגלעו בו, בהנהגתו, בדמותו של יוסף בן מתתיהו, בקנאים, בחורבן הבית, בנפילת מצדה ובתוצאותיו הקשות של המרד. עניין אחד נשמט מעיניהם ומעומק הדיון הפנימי שניהלו בזיקה למרד והוא: האם המרד היה בלתי נמנע אם לאו. האמת היא ששאלה זו הינה בלתי רלוונטית לגבי כל אירוע היסטורי, קטן או גדול, פשוט או מורכב. גם אם מגורה אני, תוך כדי קריאה ועיון בטקסט כלשהו ובוודאי שלאור השתעשעות עצמית, וגם אם "מותקל" על ידי מי מבין הסטודנטים בקורס אקדמי, או לחלופין בעת פאנל או הרצאה בכנס מדעי כלשהו, הריני מוצא עצמי שולף "כרטיס צהוב" לשואל או למתעניינת ואומר מניה-וביה: היות שאין להשיב את מחוגי האורלוגין לאחור, אין כל טעם ובוודאי שאין כל אפשרות להציג את שאלת ה"מיליון דולר": מה היה קורה אילו? האם ניתן למנוע? ועוד מנוסח קושיות אלה.
אם כן, אמורה בנקודת זמן זו להסתיים הרצאת דברי, ולא היא. שאלת "האם ניתן היה למנוע את המרד?" תומר בקושיה: "מה טעם מצאו ביוזמת המרד?" ותפושט בהתרסה: "האם נתמך המרד על ידי רוב העם?", או "האם היה לו קונצנזוס?"

אין כוונתי במאמר דברי לפרוש בפני הקורא המלומד, המתעניין והמסתקרן, סדרה של טיעוני-נגד מונמקים, מפורטים ומתועדים, שלמענם אצטרך להרחיב את רדיוס ההרצאה לעשרות עמודים, אסתפק בהצגת תמונת המסגרת ועיקרי עלילתה וצבעיה.
מרידות והתנגדויות לאורך ההיסטוריה נמדדו בזיהוי היעדים המרכזיים אשר הניעו אותם והזרימו בהם את סם ה"אדרנלין". מאבקים לאומיים על רקע אידיאולוגי נתפסו כלגיטימיים וסחפו לתוכם שכבות נרחבות בכלל האוכלוסיה, החל מן הגרעין הקשה, דרך התומכים האקטיביים וכלה ברבדים הפסיביים. כזה למשל היה מאבקו של היישוב בארץ כנגד השלטון הבריטי, אשר צבעיו היו אידיאולוגיים-לאומיים בעיקרם, ובשורה התחתונה התמצה במשפט: "תנו לנו ("לעזאזל") לנהל בעצמנו את עניינינו", ובלשון יותר נקיה: "רוצים עצמאות!". שונה ממנו, כמובן, היה המאבק של מספר גטאות בנאצים, ובעיקר מרד יהודי גטו ורשה. פרשת ההתנגדות בשואה נשאה אף היא ממדים אידיאולוגיים, אם כי בערוץ שונה ממרידת ההודים בבריטים או האלג'יראים בצרפתים, שאף הם רקמו במהלך הכיבוש חזיונות של חופש וחירות.

במאמרי זה בא אני לטעון כי המרד הגדול שפרץ כנגד הרומאים אכן הונע בכוח יעדים אידיאולוגיים ומשימות רעיוניות עמוקות, אלא שזו היתה נחלתם של בודדים, של קנאים מתלהמים, שדימו עצמם לשלוחי השמיים עלי ארץ, ובשם זה הניפו את נס המרד וגרפו רבים וטובים שלא מרצונם ושלא מטובתם אל מערבולת המרידה והביאו על אחיהם מכה אנושה, חסרת תקדים. ויטען הטוען ובצדק, כך מסתבר, בזו הלשון: אולי מדובר בקומץ מתלהמים, אך כיצד נסביר את עובדת התארגנותם של גדודים רבים של מורדים-לוחמים כדי ללחום ברומאים, והללו ברור שלא היו מונעים מאידיאולוגיה משיחית. נקודה זו תלובן לקראת סוף הרצאת הדברים ובשלב זה נבחן את מידת דיוקם של מספר מאפיינים אשר נוטים רבים וטובים לייחסם למרד הגדול. נטיה זו לטענתי בטעות יסודה.

בין ההיסטוריונים נמצא כמה שמגדירים את המרד הנידון, כמו גם את מרידת המקבים הקדומה ואת מרד בן כוסבה / בר כוכבא המאוחר יותר, כהתנגדות הרוויה סממנים לאומיים. שיוך זה הינו אנכרוניסטי ומקומו לא יכירנו בעידן הקדמון, אף אם לעיתים עלולים רבים וטובים למעוד וליפול למלכודת פתאים מסוג זה. "שנות אור" מפרידות בין מאפייני העידן הקדמון לבין מונחים ומושגים מודרניים כגון הלאומיות. מצויידים בהנחה בסיסית זו נוכל לנתץ ולקעקע בקלות כל ניסיון להצמיד יסודות אידיאולוגיים ממין אלה למרד הגדול ולטעון כמעט בוודאות כי בהעדר אלמנט כזה – לאומי – ספק אם ניתן היה לגבש קונצנזוס סביב המרידה ברומאים. ולמעשה יפה הדבר לגבי כל התקוממות בעידן הקדמון (ולכן, אגב, איננו עדים להתקוממויות רחבות בעידן הקדמון של עם כנגד כובש זר, למעט כמובן התמודדויות צבאיות בין כוחות לוחמים). ראוי גם לציין את ההנחה כי האוכלוסיה הקדומה לא ייחסה חשיבות רבה אם בכלל לנושא החופש והריבונות. לנו, בני העידן המודרני, כמי שגדל בסביבה דמוקרטית וליברלית וכמובן מתוקשרת, יקשה להניח ולהבין כיצד עמי קדם לא ייחסו חשיבות רבה למידת החופש המדיני שניתנה ו/או נשללה מהם. תופעה זו נעוצה במערכת המוסכמות של השלטון, החברה והדת בתקופה הקדומה. רק עמים שטעמו חופש אמיתי ונשלל זה מהם או שמודעים למאבקי עמים אחרים למען הריבונות, יסכימו לאחוז בכל האמצעים על מנת להתגדר במאפיין ההגדרה העצמית ולתבוע שחרור וחופש (כך תבענו אנו בזמנו מן הבריטים וכיום תובעים זאת הפלשתינאים מאיתנו, הבסקים מן הספרדים, הכורדים מן העירקים והתורכים, הצ'צ'נים מן הרוסים ועוד). מערכת האמיתות והמוסכמות של קדמונינו היתה פשוט שונה: כל עוד לא נפגעה פרנסתו של המקומי ואפשרותו לקיים את דתו, אמונתו ופולחנו התקיימה, זה לא היה מעניינו להצטרף לתנועה מהפכנית-מרדנית-מתקוממת, כסביל או כפעיל. כמו-כן, התחברות לתנועת התנגדות היה בה כמובן משום הסתכנות אישית וקיבוצית, מה עוד שהתמודדות מול צבא רומי חזק, מיומן, מאומן ומטיל אימה, היתה בודאי אופציה בלתי זניחה.

יתירה מזו, אחת הטעויות הנפוצות בקרב אלה הבוחנים את התקופה מקורה בחוסר יכולת להתנתק מזמנם המודרני ולהתבונן נכוחה על הזמן הקדום. למה כוונת הדברים? רק מי שיוצא מנקודת הנחה כי הרוב המכריע של הציבור היהודי בארץ היה שרוי בבעיותיו הקיומיות; רק מי שיוצא מנקודת הנחה כי מידת התחככותו של הציבור היהודי עם הצבא הרומי והפקידות הרומית היתה מאופסת; רק מי שיוצא מנקודת הנחה כי הציבור היהודי לא חש על בשרו את מערכת המתחים בין הנציבות הרומית לבין האוכלוסיה הירושלמית, ושהיה מחובר יותר אל המערכת המוניציפלית של עיר הפוליס מאשר לעיר המרכזית ירושלים. רק מי שיוצא מנקודות מוצא אלה יבין כי רצונו של הציבור היהודי למרוד ולו גם לתמוך פסיבית במרד, שלא לומר אקטיבית, שאף באותם ימים לאפס.

נסכם איפוא את תמצית הטענות: בעידן המודרני עשוי לקום עם ולהתמרד כדי להשיג את עצמאותו וריבונותו, ובעידן הקדמון, כל עוד שפרנסתו נמצאה ולא פגעו בדתו ובאמונתו, נתקשה מאוד לאתר עם כלשהו שמרד באדונו, בממלכה הכובשת.
מצויידים בהנחות יסוד ראשוניות אלה נוכל לבחון מולן את העמדות הבסיסיות, ה"מוצקות", של טובי החוקרים המבקשים לסכם את הסיבות הראשיות שהביאו את המורדים (בלשונם – "העם", מונח שהנני דוחה בשתי ידי) לאחוז בנשק ההתקוממות כנגד הרומאים, ובלשון המקובלת – המרד הגדול.

מרחיקי הלכת מבקשים לאתר את נביטת זרעי הסיבות בקרקע הכיבוש הרומי את יהודה והנפת גרזן הקיצוץ על בית חשמונאי. הללו טוענים כי אובדן חירותה של יהודה, יהודים לוחמים שנפלו על הגנתה של ירושלים, הסדרים קרקעיים-דמוגרפיים אשר יצרו טריזי ניתוק בין חלקים מיהודה, מהגליל וממישור החוף, מתיחות משפטית-פוליטית וכלכלית שנתגלעה בין ערי הפוליס בארץ (כאלה שקודמו מטעמים ברורים על ידי השלטון הרומי) לבין האזורים הכפריים, רוויי האוכלוסיה היהודית ומתיחות פנימית באותן ערים בין יהודים ליוונים ולמתיוונים. כל אלה יצקו אט-אט את טיפות ההתנגדות לכוס המרידה. החוקרים התומכים בהצטברות גורמים אלה אך מניחים את הדגש על אירועים שהתרחשו סמוך למרד כגון: הכבדת עול המסים, שחיתויות במינהל הרומי, השתלחות נציבים בתושבי ירושלים והתנכלות להם, תמיכה רומית ברורה של רומאים בעמדת ערי הפוליס נגד מימוש זכויות פוליטיות של יהודים, הפסקת המשך כהונתו של בית הורדוס ועוד. מערכת זו של גורמים מעיקים ומטרידים נוצלה על ידי גורמים קנאיים, משיחיסטים, כדי ליצור אווירה תומכת-מרד, ולגלגל אותה על כלל העם. נכון, על פניו אפשר לפצל בין תושבי ירושלים והאזורים המרוחקים ממנה ולטעון כי היינו יכולים לצפות, אם בכלל, שלהבת המרד תוצת בירושלים ורק בה, ואין לשאר חלקי הארץ במה להיאחז כדי להיתלות בו לטובת יוזמת מרידה ברומאים.

יתירה מזו, אם נפלג, הגיונית, את הגורמים המשוייכים על ידי חוקרים להנעת המרד למספר קבוצות נמצא שם גורמים כלכליים (מיסוי כבד ושחיתויות), פוליטיים (תמיכה בערי הפוליס ופסיקה כנגד זכויות של יהודים במרכזים אלה וגם הניסיונות לשלוט בהנהגת הכהונה הגדולה, הפסקת שלטון בית הורדוס), חברתיים (מתיחות בין יהודים לאוכלוסיית ערי הפוליס), פסיכולוגיים (התנכלות הנציבים ופגיעה ברגשות היהודים) אסכטולוגיים (תופעות משיחיות ותחושת אחרית הימים). צר לי, אך אין בגורמים אלה כדי להוליך את העם למרד: אין אנו מוצאים כאן לא את ההיבט הכלכלי המאיים על עצם הקיום ולא את החשש מהחנקת הפולחן היהודי. נוכל לצאת מנקודת הנחה כי יהודי גלילי, שפלתי, שומרוני, חופי ועבר הירדני שאל את עצמו: האם להצטרף למרידה, וזאת מבלי להכניס למערכת השיקולים שלו את השאלה – האם בכלל ידע או חש ולו בקצת הסיבות והגורמים הנ"ל, ותשובתו היתה: עבור מה?!

לבטים אלה ייסרו לבטח גורמים שונים בירושלים, והם ששאלו עצמם אותה שאלה. אחד מהם, נצר לבית הורדוס, אגריפס השני, נושא נאום מעניין מאוד, ממש ערב פרוץ המרד, כדי לרפות את ידי הקנאים ולצנן את המתלהבים והמתלהמים מבין העם שהתאסף והתקבץ בירושלים. אין לדעת האם אכן נישא נאום זה על-ידי אגריפס או שמא הושתל ביוזמת הכותב, יוסף בן-מתתיהו, והאמת שאין זה משנה בכלל, כל עוד שיקף הנאום את עמדתם של המתונים – אנשי האצולה, הכהונה הגדולה, הסנהדרין ולמעשה מי שהיו עיניו בראשו ולא תלה עיניים מגולגלות לשמיים. הנאום מציג בדרך של אלימינציה את מיכלול מטרות המורדים והאמונה בהצלחתם ושומט את הקרקע, אחת לאחת. הוא מוכיח שלא זו בלבד שאין ליהודים על מי לסמוך – לא על עזרת התפוצות, לא על סיוע אויבי רומא, ולא אף על אלוהי ישראל, שהוא כעת, "מה-לעשות", יותר עם הרומאים מאשר עם היהודים. אגריפס אף מנסה להוכיח כי במהלך המרידה הצפויה ייאלצו היהודים לעבור בלית ברירה על מצוות הדת, אשר עליה הם סומכים ובוטחים. אגריפס מדגיש, מה שהיה ברור וודאי כי יכולתם של היהודים לעמוד מול העוצמה הרומית גובלת באפס, אלא, שלמרות היגיון טיעוניו ועמדותיו היה הציבור המתלהם בירושלים שבוי ברוח הקנאות ולא מוכן היה להתעשת, לסגת מעט לאחור ולערוך חשבון נפש באשר לסיכויי הצלחתו של המרד.

האם ניתן היה לעצור בשלב זה את המרד? ודאי וודאי, אלא מה, העם שהתאסף בירושלים עדיין השתעשע בתקווה ההזויה כי ה"מיני-מרד" שהם מתכננים יזעזע את הרומאים ויגרום להם להיערך באופן אחר, שקול ואחראי, להמשך השליטה ביהודה, ולפחות יעביר ממשרתו את הנציב המאוס האחרון – גסיוס פלורוס. הדבר מתבטא בתגובת ההמון לנאומו של אגריפס, באומרו כי אין חפצו להילחם ברומאים אלא בפלורוס. ניתן לומר שזו צרות אופק ונאיביות המהולה בריגושיות משולהבת אלא שבכל מקרה ההפרדה בין הביקורת כלפי הנציב והביקורת כלפי הרומאים מעידה על כי לא עז היה כל כך חפצו של ההמון לקום ולמרוד ברומאים.

אלא שהעניינים החלו לצאת משליטה כאשר הקנאים המתלהמים החלו לבצע מהלכים טירופיים בירושלים שיצרו דינמיקה מטריפה שסופה מרידה ברומאים. והוסיף בית שמאי ויצק שמן למדורה המבעבעת בדמות "גזירת י"ח דבר" שבאה להרוס כל גשר בין יהודים לנוכרים ובכללם לרומאים. הקנאים הסיקריים הציתו את הארכיון שבו נגנזו שטרי החוב על-מנת לגייס לצידם את העשוקים-הלווים, את ארמונות אגריפס וברניקי ואת ביתו של הכוהן הגדול. בעירה פיזית זו הפיחה אש במוקדי האלימות הקיימים. אותו זמן מגיע לירושלים מנחם בן יהודה הגלילי בראש קנאיו לירושלים, לאחר שהשתלט על מצדה והחריף את המלחמה. המורדים השתלטו על העיר העליונה ועל מצודת אנטוניה וצרו על ארמון הורדוס. חנניה הכוהן הגדול נרצח על ידי מנחם, מי שאיווה לעטר ראשו בשלטון יחיד, וזה שימש אות לראשית מלחמת האחים בירושלים.

מעניין אגב לקרוא בעיון את תיאורי המרד בירושלים כפי שבאים לידי ביטוי בחיבורו המאלף של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" כדי לחוש ולראות לאילו ממדים הגיעו הקבוצות האנטי-מרדניות, רודפי השלום בירושלים, ולאו-דווקא ממניעים אישיים ופוליטיים-כלכליים, כאשר קולם הוחנק ונדרס על-ידי מחרחרי הריב והמדון – על ידי הקנאים המתלהמים, שחלקם אגב התעסק יותר במלחמות פנימיות מאשר במרידה ברומאים. וחז"ל כה צדקו במיצוי הממד הטרגי של המרד במשפט אחד: "בית שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב). משפט זה מיוחס שלא בטובתו ושלא מעניינו למריבה, כביכול בין רודפי השלום ורודפי המלחמה ולא היא. החכמים כיוונו במפורש את טענתם וזעקתם כלפי הקנאים, שהם מעודף טיפשותם וטירופם גררו את העם למערבולת דמים מסוחררת וטרגית. הללו התעסקו יותר במריבות פנימיות ובמהלכים טירופיים כנגד מחנה השלום והציבור שהוגע מחמת המרד, מאשר בעצם המרידה עצמה

וכאן אנו מגיעים לליבון הנקודה שהועלתה בראשית המאמר: אם מדובר על קומץ, כיצד נסביר את הגיוס המסיבי של הלוחמים היהודים למרידה כה ממושכת ומייגעת ברומאים? ובכן, זמן קצר לאחר פרוץ המרד, הקנאי, המתלהם, הקיצוני, נוטלים, בלית ברירה, "יקירי ירושלים", נציגי המחנה המתון, את הובלת המרד בכדי שלא יעלה על ציר התרסקות ודאי. הם מקימים את ממשלת המרד ומארגנים את מהלכיו והתנהלותו. מגמה זו מסבירה את הצטרפותם של יהודים רבים למרד, רובם מגוייסים, כמעט בעל כורחם למשימה הכמעט אבודה. ממשלת המרד ידעה ללא ספק כי סיכוייו קלושים ואפסיים ואף הכינה כנראה את עצמה לשלב הכניעה המסודרת לרומאים. אלא שבהמשך אירועי המרד נטלו שוב הקנאים את ההובלה, בעיקר בירושלים ובמצדה, והסוף המר הרי ידוע.

לסיכום נציג את הנקודות הבאות: 1. היסוד האידיאולוגי של המרד היה נחלתם של קבוצת קנאים מתלהמת; 2. אין מה לחפש יסודות לאומיים במרד, שהרי לדת הרעיון הלאומי נעוצה מאות רבות של שנים אחר כך; 3. רוב העם, מחוץ לירושלים או שלא ידע על קיום המרד או שהתנער ממנו; 4. עם אשר לא מופרעת שגרת חייו ובעיקר תעסוקת קיומו וניהול חייו האמונתיים-פולחניים, לא יניף את נס המרד; 5. מאפיין "שנאת החינם" מציג את הטרגדיה האמיתית של המרד; 6. המרד החל להתגלגל כאפקט דומינו מן הגרעין הקנאי דרך מיני-מרידה נגד הנציב, אירגונו על-ידי ממשלת המרד המתונה וניכוסו לבסוף על-ידי גורמים קנאיים; 7. המרד אכן יכול היה להימנע אלמלא נוצר הקשר הראשוני בין הגרעין הקנאי הקיצוני לבין התלהמות ההמונים בירושלים, מה שהביא להקמת "ממשלת המרד".

תארו לעצמכם איפוא כי התפכחות מעיוורון קנאי ומשיחי והפעלת שיקול דעת נבון היו מונעים את התפרצות המרד. כל ההיסטוריה של עם ישראל היתה משתנה אז מן הקצה אל הקצה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. ניסים, תאמין לי שקראתי ושמעתי ממנו הרבה, ומעולם לא שמעתי ממנו תחזית כזו לגבי הסרטן.

    הוא גם מעולם לא התיימר לבצע תחזית של מפולות היטק או דברים מסוג דומה, התחזית שלו עוסקת בטכנולוגיית מידע מבוססות מיחשוב (ודרך אגב היום אחרי פיצוח ה DNA גם הגנום שלנו הפך להיות מידע ממוחשב) והוא טוען שהטכנולוגיות האלו מתפתחות בקצב הולך ומואץ, כלומר בקצב אקספוננציאלי המאפשר לחזות בדיוק לא רע בכלל היכן הן יהיו בעוד כך וכך שנים.

    רק לפני כמה ימים התפרסמה כאן (באתר הידען) כתבה על תחזית של חוקרים לגבי אנרגיות ירוקות שיהיו כלכליות יותר מנפט וגז באסיה בתוך 10 שנים. התחזית הזו קרובה מאד לתחזית של קורצווייל (בספרו משנת 2005) לפיה עד סוף שנות ה 20 של המאה הזו נוכל להסתמך אך ורק על אנרגיה ירוקה, ונוכל לוותר לחלוטין על הנפט והגז.

    הוא אפילו מאד שכנע את ביבי נתניהו בנושא, וזו אחת הסיבות לכך שאתה שומע על השקעה רבה בתחום זה בזמן האחרון (כך לא נהיה תלויים בנפט הערבי, שזה אינטרס ישראלי מובהק).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן