אוי למיתוס מצדה

מעבר לעובדה שנעשה שימוש במיתוס כדי להצדיק פעולות נגד המנדט הבריטי, השאלה היא האם בכלל אירעה פעולת התאבדות המונית במצדה? וגם: מי היה אלעזר בן יאיר ומי היו הסיקריקים

סיפורה של מצדה ריתק, איך-לא, את כל המסתקרנים, מן התנ”ך ועד הפלמ”ח וגוייס, כמו גם מיתוסים אחרים לטובת ראשית הציונות, שהורתה-לידתה באירופה, המשכה בארץ. המיתוס התנחל היטב בלבבות חלוצי העלייה השלישית, במחתרת אצ”ל, בצה”ל ולמעשה עד עצם ימינו ימינו אנו בקרב זבי חוטם מזה ושעוני הליכונים מזה.
את מאמרי זה אפצל לשני חלקים: הראשון יעסוק בדמותו של מגלם התפקיד המרכזי בפרשת מצדה, הלא הוא אלעזר בן-יאיר, והשני יעסוק בקצרה במיתוס מצדה.

א. אלעזר בן-יאיר

אלעזר בן-יאיר עמד בראש הסיקריים ושיקף חתך של דמות מאוד מיוחדת במהלך המרד ברומאים. הוא היה מצאצאי יהודה הגלילי, מראשוני הקנאים שהציקו להורדוס ולכל ביטוי של שלטון רומי, ונודעו בקיצוניותם. יהודה הגלילי ייסד את הקבוצה האיזוטרית הקיצונית בשם “הפילוסופיה (הקבוצה) הרביעית”, אשר התנגדה באופן קיצוני ונמרץ לנוכחות שלטון שאינו יהודי ושאפה לריבונות יהודית על ארץ ישראל. חברי המחתרת הקיצונית ראתה בשלטון האל עלי אדמות את חזות הכל ואת חזיון העתיד האולטימטיבי, ונכונה לעשות הכל (בהדגשה) כדי לממש צעד זה. האורים והתומים של “הפילוסופיה הרביעית” היו פנחס (הקנאי המקראי הראשון) ואליהו, כששניהם יזמו מעשי טבח ורצח ללא כל רחמים – מעין רצח בעזרת-השם. כת זו, יצוין, הניחה את היסוד ליצירת התנועה הסיקריית ביהודה. מקור המילה “סיקריי” הינו לטיני = sicarius, שמשמעו פיגיון ברזל, ובהשאלה דימוי לרוצח ולעבריין אלים. יצויין כי בשעת ניהול מלחמת האזרחים ברומא נודעה מילה זו כביטוי גנאי נפוץ לבני קבוצות חתרניות ומחתרתיות.
יוסף בן-מתתיהו מכנה אותם בשם “שודדים” ומתארך את ראשית הופעתם של הסיקריים לימי הנציב הרומי פליקס (52 – 60 לספ'). בספרו “מלחמות היהודים” מציג יוסף בן-מתתיהו את כרטיס-הביקור הקלאסי של חבורת הסיקריים בזו הלשון: “משטוהרה הארץ (מהשודדים), הופיע בירושלים סוג חדש של שודדים הנקראים 'סיקריים'. לאור היום ובראש חוצות הם היו רוצחים אנשים. בעיקר בימי החגים היו הם מתערבים בהמון והורגים את מתנגדיהם בפגיונות קטנים שהטמינו תחת בגדיהם”. בספרו “קדמוניות היהודים” מעיד יוסף בן מתתיהו כי בימי הנציב פסטוס (60 לספ') “היתה הארץ מוכת שודדים וכל הכפרים נשרפו ונשדדו. באותה עת נתרבו ביותר אלה הנקראים 'סיקריים', שפירושו שודדים. הם השתמשו בפגיונות קטנים, בערך כגודל האקינאקים של הפרסים, אך בעקמומיותם דומים לסיקות הרומיות. מכאן שמם של השודדים (סיקריים=נושאי פגיונות. י.ש), שרצחו אנשים רבים”.
אלעזר בן יאיר נחשף לפנינו לראשונה מיד עם ראשית המרד, כאשר התבררה הטעות הטרגית של עצם פרוץ המרד: אחד מראשי הקנאים ושמו מנחם בן יהודה הגלילי הצליח לחדור למצדה ולפרוץ את מחסן הנשק באלימות גסה. את הנשק פיזר בין תומכיו ובכללם בני אספסוף שהאלימות איפיינה אותם ותאוות הגזל והשוד הדריכה אותם. וכך, מזויין בראש לוחמיו-שודדיו הגיע לשערי ירושלים וכל חפצו היה להתייצב בראש המורדים ולנהל את המלחמה ברומאים. הלה מחסל את הכהן הגדול חנניה אשר הסתתר בצינור המים מסביב לחצר המלך ועימו חזקיה אחיו, והופך לשליט עריץ בירושלים. אנשי אלעזר (הכהן) הסתייגו ממעשיו ומתוכניותיו ובקשו לשים קץ לדרכו ולחייו. הללו התנפלו עליו בתוך העזרה של בית המקדש, כשהוא לבוש בגדי מלכות, מה שהעיד על כוונותיו הגרנדיוזיות. לאנשי אלעזר נלוו המוני ירושלמים שהסתייגו לחלוטין מן המרד ומתוכניותיו של מנחם, ורגמוהו באבנים, באומרם כי במותו יחדל המרד.
תומכי מנחם נמלטו לכל עבר, וחלקם, מונהג על-ידי אלעזר בן יאיר, עשו דרכם לעבר מצדה.
בכל מהלך המרידה בירושלים נעלמת דמותו של אלעזר בן יאיר וקנאיו הסיקריים, והם נחשפים לנגד עינינו רק לאחר נפילתו של המוקד הירושלמי בידי הרומאים, כאשר מרכז הכובד עובר מירושלים למצדה. במצדה מתבצרים הקנאים הסיקריים ובראשם אלעזר בן יאיר. הקנאים הסיקריים פשטו משם על כל נקודת יישוב, יהודית או אחרת, כדי לגזול ממנה את כל הדרוש לשהייתם במבצר. בלילה אחד פשטו הסיקריים על עין גדי וערכו שם טבח נורא, כשילדים, נשים וזקנים נשחטו לפי חרב, 700 במספר. אירוע נורא זה התרחש סמוך לחג הפסח (כמה סמלי?!) ובמהלכו בזזו הקנאים מכל הבא ליד: משלל הבתים ועד גזל השדה והמטע. “ואחרי זאת” – מספר לנו יוסף בן מתתיהו – “הם שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר (מצדה) והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעברים”.

ב. מיתוס מצדה

הרומאים סיימו לתכנן את טבעת המצור סביב מצדה ולממשה באמצעות שמונה מחנות (אחד מהם כלל לא היה מאוייש ונועד להדמייה פסיכולוגית בלבד), חומה המקשרת בין המחנות (דייק) ושפיכת הסוללה, עליה אמורים היו כלי המשחית לקעקע את ביצורי המקום ולהבקיע לתוכו. ערב הפריצה הרומית מכנס אלעזר בן יאיר את הסיקריים ואת בני משפחותיהם, כאלף במספר, וממליץ לפניהם לשלוח יד בנפשם, כי כל אופציה אחרת, נאמר נפילה בשבי הרומי, אינה באה כלל בחשבון, שהרי עדיף למות כבן-חורין מאשר לחיות בשיעבוד. אלעזר מתקשה לשכנע את הציבור, שהרי האנשים חמלו על משפחותיהם, על הנשים והילדים העוללים, והוא מגייס לצורך ביסוס טענותיו את האל, כאילו היה זה רצונו בקרבן האנשים. “הנה השעה מצוה עלינו” – כך אמר – “ודורשת ממנו לשאת את המות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזירה”, או “הן למות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו, ומן המות לא יימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על אדם מברייתו, ורק ממורך-לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סרבו לבחור מות בשעת הכושר”.
בסופו של דבר מתאבדים שם כולם, פרט לשתי נשים (האחת ממשפחת אלעזר עצמו. פרוטקציה?!) וחמישה ילדים אשר נחבאו בתוך צינורות המים שהוליכו את נוזל החיים לעיר.
מעבר לעובדות הבאות: ראשית – היהדות מתנגדת להתאבדות; שנית – לא נמצאו כל מימצאים ארכיאולוגיים, שיכולים להצביע, ולו ברמיזה, על ההתאבדות, ואף ה”פסיפס” – אוסטרקון ועליו הכיתוב בן-יאיר, או צמותיה של נערה וסנדלים של אחרת, אין בהם כדי לאשש את הסיום ההתאבדותי של לוחמי מצדה; שלישית – אף לא מקור חיצוני אחד מתייחס לנושא; רביעית – ספרות חז”ל, שממנה היינו מצפים להתייחסות רצינית ומשמעותית לפרשת ההתאבדות, ממלאת פיה מים בנידון ומותירה את הסיפור כמחוסר תשתית היסטורית; חמישית – ישנם סימנים ספרותיים המעלים את ההנחה, כי בפיו של אלעזר בן יאיר נשתלו מכמנים פילוסופיים יווניים, הפוגמים במהימנות המקור (הנאום בלבד).
כאמור, ספרות חז”ל ממלאת פיה מים ואינה מתייחסת כלל, ולו ברמיזה, לפרשת ההתאבדות במצדה, ואף לזיקה בין ההתאבדות לבין המרידה.
וכך נחה לה הפרשה, כ”יפהפיה הנרדמת” בתנומה עמוקה למדי עד לנשיקת הנסיך, שהתגלם בצמיחתה של התנועה הלאומית היהודית – הציונות. הציונות צמחה במרכז אירופה ובמזרחה כתוצאה ממהלכים גיאו-פוליטיים של שלהי המאה ה-19. הללו – התעוררות הבעיה הלאומית נוכח הקולוניאליזם והאימפריאליזם ואף הג'ינגואיזם – נבטו בקרקע קדם-לאומית, אשר הוזנה על-ידי דישון רומנטי מפותח ומפונטז: כמעט כל העמים אשר חלמו על ריבונות וחופש, על שחרור מתעוקת שליטתן של מעצמות, כגון זו ההבסבורגית במרכז אירופה, גירו עצמם ושאבו קבין רבים של אומץ המהול ב”חוצפה” מתולדותיהם, משלל המיתוסים שריצפו את שדירות חייהם, כגון הניבלונגן הגרמני והטרולים הסקנדינבים. אוירה זו שיקעה את השפעתה על מספר הוגי דרך ורוח יהודיים, מראשי הציונות ומיזמיה, אשר אמרו זה לזה: “בעצם, למה לא?!”, ובאוירה של חיפושי המיתוסים, שממילא היתה נחלתם של מבקיעי דרך ספרותיים וליריים כגון סמולנסקין, הס, מאפו ואחרים, זכה מיתוס מצדה לתקומה. היה זה עוד מיתוס אשר שרת היטב את המגמות הציוניות: תשוקה לחופש, מלחמה למען ריבונות, מעטים מול רבים, כוחנות יהודית, חזון מדביק ומלכד ועוד.
הנה כי כן זכה מיתוס מצדה לתחיה ונעטר-קושט-הוכתר בתלי-תלים של גוזמתיות, כיד המיתוסים המגוייסים, באירופה של אותם הימים.
סיפור מצדה הצית את דימיונם של החלוצים בתקופת העליה השלישית, אנשי תנועת “החלוץ” וחברי “גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור”, ובקרבם פעל “פוליטרוק” אידיאי ושמו יצחק למדן, משורר ידוע, אשר חיבר את הפואמה “מסדה”, כששורת המחץ שלה היתה: “שנית מסדה לא תיפול”.
המיתוס התגלגל אז ביישוב, ובעיקר בקרב אלה שהשתכרו מתסמונת הכוחנות והפגנת השרירים של היהודים מול “המלכות הרשעה”, קרי בריטניה ושלוחתה – האדמיניסטרציה המנדטורית – וכבש לו מקום מכובד באחד מהמנוניו של האצ”ל ושמו “תגר”. בסיום ההמנון נרשם: “למות או לכבוש את ההר (מנטרה ז'בוטינסקאית ידועה) – יודפת (הד' והפ' מנוקדות בסגול, מפאת התצליל), מסדה, ביתר”.
לבסוף התגלגל לו המיתוס, איך-לא, בחברה אכולת ביטחוניזם וכוחנות, הישר לצה”ל, כשעל פסגת המצדה משביעים את טירוני חיל השיריון בעיצומו של החיזיון האור-קולי, ואף לא מעט בתי-ספר מתעקשים לערום את הדרדקים על דרגשי האוטובוסים ואודרוב-טודרוב למצדה: לעלות עם ליל על שביל הנחש ולהתבשם בזריחה האדומה מאדום-ממערב, לטייל על הצוק ההיסטורי ולחוות את ריגוש החיזיון האור-קולי. הללו מוספגים בקטעי דרמטיזציה, אל-היסטוריים, כיצד חבורת לוחמים ומשפחותיהם לחמו עד טיפת דמם האחרונה וקדשו את השם במותם, אמיצים וגיבורים. אני משוכנע שמאן דהוא יקרא שם בפתוס דרמטי קטעים מנאומו של אלעזר בן-יאיר, ולפחות את שורת הפתיחה: “הוי אנשים גיבורי החיל …”.
ולכו אחר-כך וספרו לאיש הקטן ברחוב, כי מדובר בקבוצה סהרורית, אחת מני כמה, שהתאפיינה ברצחנות ובצימאון דתי-פולחני לדם-אדם ודרדרה את החברה היהודאית אל סף התהום, ושבכלל סיפור ההתאבדות לא היה ולא נברא. הוא לא יאמין לכם. מיתוס ה”גבורה” כבר ספוג בתוך ורידיו, והוא מהוה עוד נדבך לבניית אישיותו הכוחנית של הפרט ולגיטימציה להשתמש בהרבה כוח למימוש משימות לאומיות, בפרט על רקע המנטרה ש”העולם כולו נגדנו!”