אלוהי צבאות בשירות העם

האלים היו אחראים לניצחון, ומאידך, אם לא ריצו אותם במקום, בזמן ובכמות (הקרבנות) ו”הכעיסו” אותם, התוצאה היתה “ברורה” ו”ודאית” – הפסד ברור במלחמה, שנה שחונה, יבול דל, מחלות ושאר מרעין-בישין * לפי התנך הוא התערב אישית במלחמות ישראל

הקשר בין מלחמות לבין דת ופולחן בימי קדם אינו מימצא חדשני הראוי להוכחה ולאישוש. לאמיתו של דבר כמעט כל שגרת החיים של קדמונינו היתה כרוכה בצורה זו או אחרת בדת, באמונה, ובמיסודן – בפולחן. האלים היו אחראים לניצחון, ומאידך, אם לא ריצו אותם במקום, בזמן ובכמות (הקרבנות) ו”הכעיסו” אותם, התוצאה היתה “ברורה” ו”ודאית” – הפסד ברור במלחמה, שנה שחונה, יבול דל, מחלות ושאר מרעין-בישין. בכל מקרה, תוצאות קרב או מלחמה היו משמעותיות יותר, הן בשל תכיפותן והן בשל הקרבנות הרבים שהן גבו, ועל כן התעצמה יותר ויותר הזיקה בין המלחמות לבין הדת והפולחן.

לא סתם נקרא הצבא לעיתים “צבא האל”, או “צבאות יהוה” (שמות יב, 41); לא סתם התבקשו הלוחמים להיטהר לפני הקרב, להתקדש, ולעיתים אף להתנזר ממגע עם אשה ערב הקרב (שמואל א' כא, 6); לא סתם נקראו המלחמות בשם “מלחמות יהוה” (שמואל א' כה, 28), ולא סתם התכנו אויבי העם בשם “אויבי יהוה”. המניע לתופעות אלו, ובוודאי להתנסחותן בספרות הקדומה,היה ברור: מחד לשאוב אומץ ועידוד ובמקביל להטיל על האויבים מין קללת וודו, ומאידך – לתרץ, תת-הכרתית ותת-תודעתית, את ההפסד, בבחינת כסת”ח פסיכולוגי.

אחד הביטויים הוויזואלים לזיקה בין העם, האל והמלחמה, היה ארון הברית, שהוסע ממלחמה למלחמה, מקרב לקרב, והתפתח סביבו ריטואל שלם של מהלכים כגון: תהלוכות, תפילות, ריקודים, זעקות קרב ועוד. חשיבות נוכחותו של ארון הברית היתה כה אקוטית, עד כי התירוץ להפסד העם במלחמה, כגון במלחמת אפק מול הפלישתים, היה בהעדרו של הארון משדה המערכה. אי-אפשר, אגב, לשלול את ההתפעמות המוטיבטורית כתוצאה מהיחשפות הלוחמים לארון הברית (ממש בדומה לנוכחות קהל אוהד ביציעי האיצטדיון או היכל הספורט המודרניים), ואת הירידה במוטיבציה כתוצאה מהעדרו, ונגזר מכך לפעמים הפסד במערכה.
בסיום מוצלח של המערכה נכתב כי האל נתן בידי הלוחמים את אויביהם”, כגון “ויאמר יהוה אל יהושע: ראה, נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל” (יהושע ו, 2). לא פעם ולא פעמיים הודגש כי ה' הוא שנלחם ממש בקרב; כי הוא משתמש בכוחות הטבע כדי להטיל אימה ומורא על אויביו, ובכלל כי הוא מנחית על ה”רעים” את “חרדת אלוהים” (שמואל א יד, 15).
להלן קומץ של ציטטות כדי להמחיש את הזיקה בין האל למלחמה: “יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון” (שמות יד, 14); “יהוה איש מלחמה, יהוה שמו” (במדבר טו, 3); “יהוה אלוהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם” (דברים א, 30); “יהוה צבאות מפקד צבא מלחמה” (ישעיהו יג, 4); “יהוה עזוז וגבור, יהוה גבור מלחמה” (תהלים כד, 8); “אלוהים ילחם לנו” (נחמיה ד, 14) ועוד.
זאת ועוד, בסיום המערכה נידונים האויב ורכושו להיות מוחרמים לאל, קודש לה', ומי שמנסה לגעת ברכוש זה נענש קשות (כמקרה של עכן בן כרמי בן זבדי).
כחוקר התעניינתי לדעת איך מתאפיין ומתקשט אלוהי ישראל במקורות המקרא. התמונה המזדקרת מייד והקופצת אל מול עיני הקורא היא הביטוי “יהוה צבאות”. כמה מאות של פעמים (!!!) מופיע ביטוי זה בהטיותיו השונות בספרות המקראית, ודי בכך כדי לציין את הזיקה העמוקה בין האל לבין תכונות המלחמה המעורות בו, ובמלים אחרות: את טיבו ואופיו של האל, ואת יעדו הדומיננטי. בדקתי, במקביל, את האיפיון המלחמתי, הצבאי, המיוחס לאלים המצריים מזה ולאלים המסופוטמיים מזה, והתחוור כי אין שני ליהוה בצבאיות שבו. וזאת לדעת כי ברוב המוחלט של איזכור המילה “צבאות” במקרא, מתקיימת סמיכות ברורה בין “יהוה” לבין “צבאות”.

אלוהי ישראל הינו איפוא אל לוחם ואל המסייע ללחימה. אלוהי ישראל הינו מהות המלחמה, סיבותיה ותוצאותיה. קיצוני? אכן-כן! למה? הסכיתו וקראו:

יסלחו לי כל מבקרי, ה”נלהבים” מפירות מחקרי ותומכים ברעיונותי בכל רמ”ח אבריהם ושס”ה גידיהם, אך בתנ”ך “שלי” לא נכתב “בראשית ברא אלוהים את האדם”, אלא “בראשית ברא האדם את אלוהים”. כלומר, כל ההוויה הדתית והפולחנית, בכל עם וציביליזציה, נבראו כדי לשרת את מטרות האדם, שהן כוחניות, פוליטיות וכלכליות. האדם יצר את האל ומתוך כך בנה לעצמו מערכת המושתתת על מתן לגיטימציה לכל מהלך שיעשה. הוכחה לכך טמונה בעובדת התנהלות מנגנוני כלי-הקודש, משרתי הפולחן, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה – מין מכניזם דינמי היוצר “לופ” של העצמה כוחנית: אני נבחרתי על-ידי האל, אני משרת אותו, אני עוזר לכם כתוצאה מכך, ואתם חייבים לעזור לי כדי שאפעיל את מנגנון העזרה לטובתכם. ומהי אותה עזרה? ההסכמה להישלט על ידי, להאמין בי ולהעריף עלי מתנות רבות.

מה עולה מכאן, וכיצד זה מתקשר לעניין המאמר?

הסגנון המקראי, ובעיקר זה הנוגע להיבט הדתי, אמונתי ופולחני, נכתב באופן מיודע ומכוון: להעביר מסר ברור של הכותבים/עורכים/מנסחים לציבור המאמינים.
והמסר הינו: בטחו בה' מכיוון שהוא גבור מלחמה, אביר קרבות, מנצח אולטימטיבי, חזק, אמיץ ובעל יכולות שמיימיות.

מהי המסקנה ההיסטורית העולה מן המסר? המסר משקף את אופיו המלחמתי של העם. נכון שעמים קדומים היו מעורבים במלחמות רבות, ממושכות ועקובות מדם, אלא שיוצא דופן מהם בקנאותו, בעוצמת השתתפותו בקרבות ובכימות ההשתתפות, היה עם ישראל. נכון שהיו לעם זה את כל התירוצים שבעולם (עיינו ערך “ישראל כיום”): תקפו אותנו ראשונים, מאיימים עלינו, מתגרים בנו, כוננו ברית כנגדנו, העולם כולו נגדנו ועוד, אלא שמעבר לריבוי המלחמות שהתנהלו בעידן הקדום, הצדיקו טיעונים עלובים וגן-ילדיים אלו, את צחצוח החרבות והיציאה למלחמה. וכל מלחמה, להזכירנו, היא מלחמת קודש, ועל כן היא אובססיבית, אולטימטיבית ואכזרית. בתקופת ההתנחלות, הפריצה לצפון ולדרום, ימי השופטים ובעיקר המלכים, היה העם מעורב יותר במלחמות מאשר ב”איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, ולא מכיוון שכל העת תקפו אותו. הוא תקף ותקף וכותבי המקרא מצאו לכך לגיטימציה (כפי שיקרה אלפי שנה אחר-כך, במאה הקודמת ובנוכחית, פה באזורנו), שהגויים מעולם לא הניחו את עם ישראל לנפשו. כל אוירת המלחמתיות התכסתה במין הילה של קדושה, והילה זו עמדה, כך דומה, ביסוד איפיונו של אלוהי ישראל כ”יהוה צבאות”. יכול להיות שזיקה זו מובלטת בספר קדמון כלשהו, אשר לא שרד מימי המקרא וכותרתו “ספר מלחמת יהוה” (במדבר כא, 14).
ראוי לציין כי בהרבה איזכורים מקראיים אין הביטוי “יהוה צבאות” נקשר דווקא במלחמה, בעימות צבאי, מה שבא ללמדנו כי כתר הצבאיות נקשר על ראש האל והפך לחלק אינטגראלי מ”אישיותו”. והסיבה, כאמור – ריבוי המלחמות והדרת לגיטימציה של קדושה אלוהית לכל מבצע ומבצע.
זאת ועוד, אלוהי ישראל בולט פעמים רבות כאל נוקם ונוטר – “אל קנא ונקם” – כדמות זועמת ורווית חרון-אף. הכתובים מנמקים זאת כזעמו של האל על אי הליכה בדרכו, אלא שניתן לקשור זאת לאותו מאפיין צבאי-מלחמתי של האל, המצטייר כלוחם אשורי: חזק, מזויין ואכזר.
אגב, בתפיסה המשיחית הבתר-מקראית, מופיעים למעשה שני משיחים: האחד “משיח בן יוסף” והשני “משיח בן דויד”. הראשון יילחם את מלחמות ישראל וייפול בקרב האחרון במערכת גוג-ומגוג. במותו יצמח ויבוא המשיח “בן דויד”, המקווה, המצופה, ויגאל את ישראל. היעד הצבאי של המשיח הראשון, המקרבן והמקורבן, הינו המשך נורמטיבי לתפיסה המקראית של “יהוה צבאות”, בבחינת אחריתו מאששת את בראשיתו. כמו כן, תפיסה משיחית זו נולדה על רקע ניסיונות להצדיק מהלכי מרדנות יהודים בעידן הקדום של ימי בית שני, ואולי אף גירתה לא מעט מורדים, כמו מתתיהו או יהודה המקבי ויורשיהם, למרוד ולשאת על ראשם את כתר השאהידיות המשיחית, בבחינת נשכבנו על הגדר לטובת בוא המשיח האחרון, הגואל.