לעיתים אנו מתרפקים על “ימים של פעם”. “אז”, רבים משוכנעים, “היה טוב, מוסרי, מתחשב ונחמד”. לא נכון. גם בתקופה העתיקה הכל היה פוליטיקה
ד”ר יחיעם שורק
לעיתים אנו מתרפקים על “ימים של פעם”. “אז”, רבים משוכנעים, “היה טוב, מוסרי, מתחשב ונחמד”. בעיקר אמורים הדברים בהקשר לכל מיני מניפולציות, מניירות, ספינים, סובבות בכחש, צביעות, רשעות ועוד, המאפיינים את הפוליטיקה העכשווית על כל היבטיה ומאפייניה, ועד למידה כזו, ששגורה בפי הציבור האימרה המזעזעת בנוסח של: “נו טוב, אך מה ניתן כבר לצפות מהפוליטיקאים?!?”, או לחלופין – “הפוליטיקה, זהו עסק מלוכלך”. אין בכוונתי להמציא את הגלגל מחדש באומרי כי מאז ומעולם, “מן התנ”ך ועד הפלמ”ח”, מימי המערות ועד למינהרות, נודעו מאבקים פוליטיים, מינוריים ורועשים, מיני-קוסמוסים ומקרו-קוסמוסים, אשר חלקם נעטפו בניירות צלופן מעודנים, חלקם נשכחו/הושכחו עם השנים וחלקם הפכו למיתוסים מקודשים בחיי העם והאומה, בבחינת “אצלנו הכל היה בסדר”, “אצלנו המאבקים היו אידיאולוגיים ולא יצריים או פוליטיים”. מבקש אני כאן להציג תיאוריה מחקרית, שהתגבשה על שולחן עבודתי, ושהנני מתכוון להגישה באחד הכנסים המדעיים הקרובים, כשהיא מונמקת ומפורטת.
ליבת התיזה מצהירה כדלקמן: מרד המקבים פעל בשתי רמות: הרמה האידיאולוגית-הקנאית – כנגד השלטון ההלניסטי וכנגד תופעת ההתיוונות, כאשר הטריגר שנסחט והביא ממש לפרוץ המרד היה מיכלול גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי, המלך הסורי-הלניסטי (מה שידוע ומקובל במחקר מזה ובמסורת מזה); הרמה השניה היתה פוליטית – לבטל את בית הכהונה המתיוון ולהעמיד תחתיו בית כהונה חדש, “תוצרת” החשמונאים. המרד היה איפוא כפול: מול השלטון הזר, נציגיו ומושפעיו ומול ההנהגה הפוליטית המכהנת.
בבית המקדש, כידוע שרתו כוהנים ולויים, שתפקידם ומעמדם הלך ונתחזק עם הזמן. בתקופת בית ראשון, מימי דויד ובעיקר מימי שלמה, מכונן המקדש, ועד חורבן הבית, שלטה המלוכה בבית המקדש והכהונה לא היתה אלא, במידה מסויימת, רובד רשמי של פקידות מלכותית. ראוי לציין כי שליטה על המקדש משמעה היה גם פוליטי, גם כלכלי (על כל אוצרות המקדש), גם חברתי (מאחר שהמקדש ריכז סביבו את העם) ובוודאי שאמונתי-פולחני (ולא אפרט כאן את משפטו המפורסם של קארל מארקס שהדת הינה האופיום של ההמונים).
שינוי מסויים, אך משמעותי, חל לאחר החורבן של בית ראשון על-ידי הבבלים, ובעקבות שיבת ציון מבבל-פרס (כחמישים שנה אחר-כך). מדובר על הפסקת המלוכה ביהודה ועל חיזוק מעניין של הכהונה (עם בניית הבית השני, שנחנך ב-516 לפנה”ס). תופעה זו התבצעה בברכתו וביוזמתו העקיפות של השלטון הפרסי, מטעמים פוליטיים ברורים, ובהסכמתו התומכת של העם היהודי ביהודה. מתרחשים איפוא לנגד עינינו שתי תופעות: הכהונה יורשת, במידה מסויימת את בית המלוכה (ברמת הנהגה אוטונומית) מחד והבית המסורתי של הכהונה הגדולה – בית צדוק האגדי – מפנה מקומו למשפחות כהונה אחרות.
מסיבות שונות, שאין כאן הזמן והמקום להיכנס אליהן, מתנהלים עימותים, בעלי גוון פוליטי פנימי, פוליטי חיצוני ואישי כמובן בין בתי הכהונה, וסמוך מאוד להתפרצות מרד המקבים (175 לפנה”ס) אף מעורב השלטון הסורי-הלניסטי במינויו של כוהן גדול (מעשה חסר תקדים בהיסטוריה הכהונתית), אשר נודע כמתיוון וכמי שביקש לחולל רפורמה הלניסטית בירושלים וביהודה.
מרד המקבים, כידוע, פרץ בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי (167 לפנה”ס), כאשר מחוללו היה מתתיהו הזקן ובניו במודיעים/מודיעין. וכאן באה ה”הפתעה” – מתתיהו נמנה על משפחת יהויריב, משפחת כהונה ותיקה ובעלת מוניטין, ולכאורה אין צורך לחבר בין עובדה זו לבין פרוץ המרד והתנהלותו. עם זאת מפוזרים לא מעט רמזים בספרות החיצונית, המקבית, שיש בהם כדי לשפוך אור על אותה מרידה חשמונאית, שיש בה גם אלמנטים פוליטיים של העברת הכהונה לבית יהויריב. למשל, בשעה שמתתיהו עוקד על המזבח במודיעים את המתיוון המבקש לזבוח לאלילות היוונית ושוחט אותו במקום, מזכיר המחבר את המקור ההיסטורי הקדום, המיתולוגי, של המעשה, כאשר בימי המקרא, בהיות העם במדבר, שחט פנחס הכהן את הזוג, העברי והמדיינית, בבואם לזבוח לבעל פעור. בהמשך, מדגיש מתתיהו בצוואתו לבניו, כי בזכות מעשהו של פנחס הוא זכה בכהונת עולם. חברו בבקשה את האירוע התנ”כי (נותן הלגיטימציה) למעשהו של מתתיהו במודיעים (כסמל לפרוץ המרד) ואת הזיקה בין תקיעת הפיגיון הקנאי לבין כהונת עולם, וקבלתם ממד נוסף, מעניין, חדשני, למרידת המקבים.
ונמשיך ברשותכם: אחד המעשים הנאולים, הדחויים, ואולי אף בבחינת “הקש האחרון” שלפני המרד, היה המינוי לכהונה הגדולה שהתבצע בחסותה ובברכתה (אף הן מטעמים פוליטיים וכלכליים) של ההנהגה הסורית-הלניסטית, וכתוצאה מהמינוי בן חורין היה הממונה (ישוע, יסון) להנהיג בירושלים רפורמה הלניסטית. רפורמה זו, כידוע, היתה לצנינים בעיני החשמונאים, שהרימו, בין השאר, כנגדה את נס המרד. והנה, “הפלא-ופלא”, לא חלפו אלא 16 שנה מפרוץ המרד הקנאי במודיעים, ואחד האחים-הבנים היורשים, יהונתן, מסכים להתחזר אחרי אחד הטוענים לכתר המלוכה בסוריה, ומקבל ממנו את המינוי לכהונה הגדולה (150 לפנה”ס). מני אז ואילך מכהנים המנהיגים החשמונאים ככוהנים גדולים. כלומר: דברים שרואים מכאן לא רואים משם, או “פורנוגרפיה זו שאלה של גיאוגרפיה”: המינוי של יסון היה פסול ונואל לדעתם של החשמונאים, אך זה לא הפריע להם לזכות באותו מינוי מידי המלכים ההלניסטים-הסורים. והכיצד יתרצו החשמונאים בעיני העם את מינויים? ב”קלי-קלות” – מני מתתיהו יש בית כהונה חדש – בית יהויריב (זוכרים? המרד הפנימי של מתתיהו). כהונה זו, מאז יהונתן ואילך, לאורך כל התקופה החשמונאית (להוציא את שלומציון המלכה, בשל היותה אשה), העניקה לשלטון החשמונאי עוצמה פוליטית, כלכלית, חברתית וכמובן אישית.
אז מה, הפוליטיקה מלוכלכת רק מהיום?
ד”ר יחיעם שורק, הסטוריון, מכללת בית ברל
