לישון על זה!

המנוחה הלילית שלנו משפיעה על מוחנו ובריאותנו יותר מכפי שסברו בעבר/רוברט סְטיקְגוֹלד

הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל

בקיצור

• הרבה מחקרים, וכן ניסיון החיים הכללי, תומכים בקשר בין שנת לילה טובה ובין מצב רוח, זיכרון ולמידה משופרים.
• ניסויים רבים שנערכו בשני העשורים האחרונים העלו גם שמנגנון השינה משפיע במישרין על פעילות הגוף, החל באיזון הורמונלי וכלה בהגנה של מערכת החיסון.
• על אף הממצאים האלה, החוקרים עדיין אינם מבינים למה בדיוק אנחנו צריכים לישון מדי יום, אבל הם מגלים מידע רב על מה בדיוק קורה כשאנחנו ישנים.

האם באמת צריך לישון?” במהלך ההרצאות על שינה שאני מעביר ברחבי העולם, אני נשאל שאלה זו שוב ושוב. התשובה הייתה ברורה תמיד: “כן, כולם חייבים לישון. בדיוק כמו רעב, צמא ויצר מיני, הצורך לישון הוא דחף פיזיולוגי”. ואולם, מדענים תהו זה זמן רב מדוע יש לנו צורך לבלות שליש מחיינו מחוסרי הכרה.

מתוך הכרה בהיעדר תשובה מספקת, אלן רֶכטשַאפֶן, אחד מחוקרי השינה המובילים בעולם, אמר ב-1978: “אם השינה אינה משרתת תפקיד חיוני לגמרי, היא הטעות הגדולה ביותר שיצרה האבולוציה מעולם” (ההדגשה שלי). בשנות ה-90 של המאה ה-20, ציין ג’ אלן הובסון, אף הוא חוקר שינה מוביל, שהתפקיד הידוע היחיד של שינה הוא לרפא ישנוניות.

מחקר שנערך במרוצת 20 השנים האחרונות החל לספק, סוף-סוף, לפחות הסבר חלקי לצורך שלנו בשינה. הממצא הברור ביותר הוא שהשינה אינה ממלאת תכלית יחידה, אלא היא דרושה גם לצורך התפקוד המיטבי של מגוון תהליכים ביולוגיים: מפעילות מערכת החיסון ואיזון הורמונלי ועד בריאות נפשית ורגשית, מלמידה וזיכרון ועד סילוק רעלים מן המוח. בה בעת, שום פעילות מן הפעילויות האלה אינה כושלת כליל בהיעדר שינה. באופן כללי, נראה ששינה משפרת את התפקוד של המערכות האלה, אך אינה נחוצה באופן מוחלט. ובכל זאת, כל מי שיעבור חודשים ללא שינה ימות.

אפילו הבנה חלקית זו התפתחה במרוצת עשורים רבים. הסברות העתיקות על הסיבות לשינה טענו שהיא נגרמת בשל נסיגת דם מפני השטח של העור או עקב הצטברות אדים חמים מן הקיבה. בסוף המאה ה-20 החליפו החוקרים את ההשערות האלה במדידות מפורטות של פעילות גלי המוח, תבניות נשימה ותנודות יומיות בכמות ההורמונים ומולקולות אחרות בדם. לאחרונה, החלו חוקרים לזהות את ההיבטים המדויקים של השינה החשובים לכל אחד מיתרונותיה. אבל למרבה האירוניה, ככל שחוקרים חושפים את הצורך הבלתי מתפשר בשנת לילה טובה לצורך התפקוד התקין של המוח והגוף, אזרחי המאה ה-21 ממעטים דווקא לבלות בזרועותיו המנחמות של מורפיאוס, אל החלומות היווני.

חוסר שינה קטלני
העדויות הברורות ביותר לגבי הצורך המוחלט שלנו בשינה מגיעות ממחקר שפרסמה ב-1989 קרול אוורסון בעת שעבדה במעבדתו של רֶכטשַאפֶן. אוורסון, כיום בקולג’ הרפואי של ויסקונסין, גילתה שחולדות שנמנעה מהן שינה לחלוטין מתו בתוך חודש. למעשה, כל שהייתה צריכה לעשות כדי להשיג את התוצאה הקטלנית היה למנוע מן החיות להיכנס לשלב שינה המאופיין בתנודות עיניים מהירות (REM). אבל רבע מאה אחר כך, חוקרים עדיין אינם יודעים להסביר מדוע החולדות מתו. סדרת ניסויים שנערכה בשנים שחלפו רק אפשרה לשלול סיבות אפשריות. לדוגמה: תגובת דחק מוגברת, צריכת אנרגיה עודפת או כשל של ויסות החום הפנימי של הגוף או של מערכת החיסון.
מוות עקב מניעת שינה אינו ייחודי לחולדות. חוסר שינה קטלני משפחתי, מחלה שתוארה לראשונה לפני 30 שנה, היא מחלה תורשתית בבני אדם, וכפי ששמה מרמז גורמת תחילה לחוסר שינה תמידי ולבסוף למוות. קבוצה של חוקרים איטלקיים, אז בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בולוניה, דיווחו עליה ב-1986. הקבוצה, בראשות אֶליו לוּגַרֶסי ורוֹסֶלה מֶדוֹרי, סיפרה את סיפורו של איש בן 53 שמת בתוך חודשים מרגע שלקה בחוסר שינה בלתי ניתן לטיפול – בדומה לרבים מקרובי משפחתו במרוצת שני דורות. ניתוח מוח לאחר המוות הראה אובדן מסיבי של תאי מוח בשני אזורים בתלמוס, מבנה בגודל של אגוז מלך המצוי במוח הביניים ומתפקד באופן כללי כתחנת מעבר לקלט חישתי המגיע אל המוח. אבל שני האזורים המסוימים האלה ידועים יותר בשל תפקידם בוויסות זיכרון רגשי ובייצור מה שמכונה כישוֹרי שינה (sleep spindles), תבנית מפתח של גלי מוח שאפשר לראות אותה באלקטרו-אֶנצֶפַלוגרמות של המוח בזמן שינה.

לא ברור כיצד הידרדרות זו בתַלַמוס יכולה להוביל לחוסר שינה או לחלופין למוות. אבל הסיבה המידית לנזק עצמו ידועה עכשיו. בתחילת שנות ה-90, מֶדוֹרי, שעברה אז כבר לאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב, ועמיתיה, גילו שחלבון לא תקין, הקרוי פְּרִיון, הוא האחראי להרס. פְּרִיונים גורמים גם למחלת סקרייפי בכבשים, ולמחלת קְרוֹיצפֶלד-יַקוֹבּ (“מחלת הפרה המשוגעת”) בבני אדם. אף שבמקרה של חוסר שינה משפחתי קטלני, חלבון הפְּרִיון עובר בתורשה מדור לדור ואינו מגיע מן המזון, כמו במקרה של שתי המחלות האחרות.

למרבה המזל, אין דיווחים נוספים על מוות של בני אדם כתוצאה ממניעת שינה (למעט תאונות אקראיות כאשר, למשל, נהגים עייפים נרדמים אל מול ההגה). אבל גם אין דיווחים נוספים על אנשים החיים חודשים ללא שינה. אם כך, אנחנו נשארים עם שתי דוגמאות של מניעת שינה מוחלטת וממושכת הגורמת למוות: מניעת שינה במסגרת ניסוי בחולדות, ומחלה תורשתית של פְּרִיונים בבני אדם, וללא הבנה כלשהי לגבי סיבת המוות המדויקת באף לא אחד מן המקרים.

נוגדנים והורמונים
בינתיים אנו כן יודעים שאפילו לילה אחד של חוסר שינה מלא או אפילו חלקי יכול להפריע למגוון תהליכים גופניים, כמו פעילות הורמונלית והגנה מפני זיהומים. שני מחקרים שבדקו את תגובת הגוף לחיסון כנגד צהבת מראים עד כמה דרמטית יכולה להיות ההשפעה של חסך בשינה על מערכת החיסון. בניסוי הראשון, מ-2003, קבוצה קטנה של סטודנטים חוסנו בבוקר בתרכיב סטנדרטי לצהבת A, המכיל נגיף מומת, ולאחר מכן החוקרים אפשרו למחצית מהם לישון כרגיל, ואילו המחצית השנייה נותרה ערה במשך הלילה.

הנבדקים חשוכי השינה לא הורשו לישון עד הלילה שלמחרת. ארבעה שבועות לאחר מכן נטלו החוקרים דגימות דם מן הסטודנטים ומדדו את כמות הנוגדנים המגִנים שמערכת החיסון שלהם יצרה בתגובה לנגיף שבתרכיב. רמות גבוהות יותר של נוגדנים מעידות על תגובה טובה יותר לחיסון ולכן צפויות לספק הגנה טובה יותר מפני הדבקה עתידית בנגיפי צהבת מחוללי מחלה. לאחר ארבעת השבועות, לקבוצה שנהנתה משנת לילה תקינה היו רמות הנוגדנים גבוהות ב-97% מרמות הנוגדנים של הקבוצה שנמנעה ממנה השינה.

השפעות שליליות מתקבלות גם כשישנים פחות מלילה שלם. במחקר השני, מבוגרים קיבלו חיסון לצהבת B. הנבדקים קיבלו שלוש מנות תרכיב תקניות במרוצת שישה חודשים, חיסון חוזר דרוש כדי לבנות הגנה חיסונית מלאה, ובמהלך התקופה ניטרו החוקרים את שנתם בבית באמצעות גלאי תנועה בצורת שעון. לאחר מכן, בחנו החוקרים את כמות השינה הממוצעת של המשתתפים בשבוע שלאחר הזריקה הראשונה והשוו את התוצאות לרמת הנוגדנים בדמם לאחר הזריקה השנייה. החוקרים מצאו שרמות הנוגדנים עלו ב-56% עם כל שעת שינה נוספת. שישה חודשים לאחר מנת החיסון האחרונה, המשתתפים שישנו פחות משש שעות בממוצע במהלך השבוע שלאחר הזריקה הראשונה היו בסיכון של פי שבעה באופן יחסי לאחרים לפתח רמת נוגדנים בדם שנחשבת נמוכה מכדי לספק הגנה מפני נגיף הצהבת B.

הוכחות מרשימות על פעילות הורמונלית לקויה התקבלו מסדרת מחקרים שערכה קרין סְפּיגֶל, שעבדה באותה עת עם איב ון קוטר באוניברסיטת שיקגו. באחד הניסויים, התירו החוקרים ל-11 גברים צעירים ובריאים לישון רק ארבע שעות בלילה. לאחר חמישה לילות של הקצבת שינה, פחת ב-40% כושרם של הנבדקים לסלק גלוקוז מן הדם, תהליך התלוי בהורמון אינסולין. במחקר אחר, הגבילו סְפּיגֶל ועמיתיה באופן דומה את שעות השינה של 12 גברים למשך שני לילות. המדענים מדדו בדם הנבדקים את רמת ההורמון גְרַלין, המעודד תיאבון, וראו שהוא עלה ב-28%. בה בעת, ירדה ב-18% רמתו בדם של הורמון אחר, הקרוי לֶפּטין, המעכב רעב באמצעות איתות למוח שאין צורך לאכול. שלא במפתיע, עלתה רמת הרעב של הגברים חשוכי השינה ב-23% בממוצע, על פי דיווחיהם.

איור גוף האדם עם דגש למערכת העצבים המרכזית,מערכת החיסון והמערכת האנדוקרינית.קרדיט: בריאן כריסטי
ממצאים- אל תקמצו בשינה:
מחקרים חשפו מנגנונים רבים שבאמצעותם חוסר שינה פוגע בבריאותנו הנפשית והגופנית. חלק מן ההשפעות הנחקרות והחשובות ביותר מפורטות כאן. (איור: בריאן כריסטי)
התמונה הכללית המצטיירת ממחקרים על הפיזיולוגיה האנושית מראה ששינה מופחתת עלולה להוביל לעלייה במשקל: מסקנה הנתמכת כיום כבר ב-50 מחקרים לפחות. בכמה מחקרים נמצא שהסיכון של ילדים בני תשע עד אחד-עשר, הישנים פחות מ-10 שעות בלילה, להגיע למשקל עודף היה גבוה פי אחד וחצי עד פי שניים מזה של ילדים שישנו יותר. ואילו מחקרים במבוגרים מורים על עלייה של 50% בהשמנה אצל משתתפים שישנים פחות משש שעות בלילה. מחקרים מורים גם על מִתאם בין שינה מעטה ובין התפתחות סוכרת מסוג 2.

פצצת שליליות
אף על פי ששינה מוגבלת משפיעה באופן חריף כל כך על הפעילות ההורמונלית ועל פעילות מערכת החיסון, ההשפעה הגדולה ביותר שלה מתרחשת כנראה במוח דווקא. במחקר מ-2006 שערכתי עם מת’יו פ’ ווקר, כעת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הסתכלנו כיצד מניעת שינה במשך לילה אחד משפיעה על הזיכרונות הרגשיים שלנו. הצגנו ל-26 נבדקים, שמחציתם לא ישנו בלילה הקודם, מילים בעלות משמעות חיובית, שלילית או ניטרלית (למשל, “רוגע”, “יגון” או “עץ ערבה”) וביקשנו מהם לדרג את מידת הרגש שהן מעוררות. לאחר שני לילות של שינה מאוששת, הם עברו בוחן פתע לבדיקת הזיכרון.

נבדקים שלא ישנו לפני שראו את המילים בפעם הראשונה הראו הידרדרות של 40% ביכולתם לזכור את המלים בהשוואה לנבדקים שישנו כהלכה. אך מרשימה יותר הייתה ההשפעה היחסית של מניעת שינה על זכירת מילים משלוש הקטגוריות השונות. אצל הנבדקים חשוכי השינה, היכולת לזכור את המילים החיוביות או הניטרליות הידרדרה ב-50%. אבל היכולת שלהם לזכור מילים בעלות משמעות שלילית הידרדרה רק ב-20%. מנגד, אם הנבדקים ישנו שינה תקינה לא נמצא הבדל במידה שבה זכרו מילים בעלות משמעות שלילית או חיובית, אם כי הם זכרו את המילים האלה טוב יותר משזכרו מילים בעלות משמעות ניטרלית. במילים אחרות, הזיכרון של מילים בעלות משמעות שלילית היה חזק לפחות כפליים מאשר זה של מילים חיוביות או ניטרליות לאחר שמשתתפי המחקר אולצו לוותר על שינה.

התוצאות האלה מעלות את האפשרות המחרידה למדי שכשנמנעת מאִתנו שינה, אנחנו יוצרים, למעשה, זיכרונות של אירועים שליליים בחיינו כפליים מזיכרונות של אירועים חיוביים, ויוצרים זיכרון מוטה ומדכא של יומנו. ואכן, כמה מחקרים שנערכו ב-25 השנים האחרונות הראו ששינה גרועה יכולה, בתנאים מסוימים, להוביל לדיכאון חמור דיו שיוגדר דיכאון קליני והיא עשויה לתרום גם להתפתחות מחלות פסיכיאטריות אחרות.

העדויות על קשר סיבתי לדיכאון התחזקו במידה ניכרת בשנים האחרונות והן נובעות במידה רבה ממחקרים על תסמונת דום נשימה בשינה, הפרעה לזרימת האוויר אל הריאות במהלך השינה. ההפרעה עלולה להוביל לנחירות, להשתנקות ולהפרעות נשימה אחרות. בכל פעם שאנשים עם דום נשימה בשינה מפסיקים לנשום, הם מתעוררים לרגע כדי להתחיל שוב לנשום. כתוצאה מכך, אנשים הסובלים מדום נשימה חמור עשויים להתעורר כל דקה או שתיים במשך הלילה. מחקר מ-2012 שערכו המרכזים האמריקניים לבקרת מחלות ולמניעתן (CDC) העלה שגברים ונשים שאובחנו עם דום נשימה בשינה צפויים לפתח דיכאון קליני בסיכון של פי 2.4 ו-5.2 בהתאמה, באופן יחסי לאנשים שישנים היטב.

מכמה מחקרים שנערכו במרוצת 25 השנים האחרונות הסיקו ששינה גרועה יכולה, בתנאים מסוימים, להוביל לדיכאון חמור דיו כדי שיוגדר דיכאון קליני.
מובן שאין דין מתאם בין שני המצבים כדין הוכחה שאחד גורם לאחר. אבל ניתוח נתונים עדכני של 19 מחקרים העלה שטיפול בדום נשימה בשינה באמצעות מכשירי הקרויים CPAP (ראשי תיבות של לחץ חיובי מתמשך בדרכי הנשימה), המשפרים את הנשימה ואת השינה, מפחית במידה ניכרת את תסמיני הדיכאון. ואכן, אחד המחקרים, שבמקרה כלל מלכתחילה שיעור גבוה של חולים מדוכאים יותר משכללו מחקרים אחרים, גילה ירידה של 26% בתסמיני הדיכאון אצל המשתמשים ב-CPAP.

תוצאות אלו עדיין אינן מוכיחות באופן מובהק ששינה טרופה יכולה לגרום לדיכאון, וגם לא נערכה השוואה בין ההשפעה של טיפול ב-CPAP ובין השימוש בנוגדי דיכאון. ואף על פי כן, נראה שכדאי להמשיך ולחקור את הכיוון הזה. בדומה, מחקר מ-2007 מצא שטיפול בדום נשימה בילדים שיש להם גם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות גרם לירידה של 36% בדירוג תסמיני ההיפראקטיביות: הפחתה ניכרת לעומת שיעורי הפחתה של 24% בלבד, המתקבלים בעזרת תרופות ל-ADHD.

זיכרונות עתידיים
אף שחוקרים עדיין אינם יודעים מהו המנגנון הפיזיולוגי שבו שינה והיעדר שינה משפיעים על בריאות נפשית, הם חושדים שיש קשר רב לתפקיד שממלאת השינה בסיוע למוח להפוך את אירועי היום לזיכרונות. בשני העשורים האחרונים חלה עלייה חדה בממצאים שהראו ששינה משתתפת בעיבוד זיכרונות אצל כולם, לא משנה מה מצבם הנפשי. בממצאים: שינה לאחר למידה גורמת לייצוב, לחיזוק ההטמעה ולניתוח בררני של זיכרונות חדשים. עקב כך, היא שולטת בתוכן הזיכרונות שלנו ובאופן שבו אנו זוכרים.

בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 סברו מדענים שזיכרונות הם שבריריים עד לרגע שבו הם עוברים תהליך התגבשות, שמתמיר אותם לצורה יציבה שיכולה לשרוד לכל החיים. מחקרים עדכניים יותר הראו שזיכרונות יכולים להשתנות אפילו לאחר שהמוח רושם ומגבש אותם. ואמנם, הפעלה מחדש של זיכרון יכולה להחזיר אותו למצב בלתי יציב זמן רב לאחר שהוא נוצר לראשונה, מצב שיש בו צורך בהתגבשות מחדש. כשהזיכרון מצוי במצב פגיע זה, הוא יכול להשתנות ואפילו להיעלם לגמרי. הממצא הזה הוא גם קללה וגם ברכה. קללה, משום שמידע שהיה בעבר מדויק יכול להיהרס, וברכה משום שאפשר לתקן מידע בלתי מדויק. משום כך חוקרים מדברים היום על אבולוציה של זיכרונות במקום על התגבשות זיכרונות, בייחוד כשדנים בעיבוד זיכרונות בשינה.

עידן המחקר המודרני על שינה וזיכרון החל רק לפני כ-20 שנה, כשאבי קרני ועמיתיו בישראל הראו שהביצועים של נבדקים שאומנו לבצע מטלת הבחנה חזותית, השתפרו לאחר שנת לילה, אבל רק אם אפשרו להם לשקוע בשנת REM. (אגב, רוב החלומות מתרחשים בזמן שנת REM.) הניסוי שלהם הראה ששינה לא זו בלבד שהיא מייצבת זיכרונות ומונעת מהם להידרדר עם הזמן, היא אף משפרת אותם ממש.

בשנת 2000, נכנס ווקר למשרדי כשהוא מנופף במאמר בעיתון מדעי וחזה: “גם זה תלוי שינה!” המאמר תיאר מטלה שבה למדו הנבדקים לתופף באצבעותיהם מקצב מסוים, שנעשה קל יותר לביצוע עם הזמן אפילו ללא אימון נוסף. אבל החוקרים לא בדקו כיצד שינה עשויה לתרום לשיפור. בתוך שבועיים הייתה לווקר תשובה. הוא גילה ששינה אכן שיפרה את הביצועים, ולאחר מכן הראה שלב אחר של שינה קלה, שאינו שנת REM, הביא לשיפור רב יותר של הביצועים האלה משהביאה שנת REM בניסויי הראייה של קרני. המסקנה הייתה בלתי נמנעת: המוח מחזק סוגי זיכרון שונים במהלך שלבי שינה שונים.

מחקרים נוספים הראו שלא כל הזיכרונות מיוצבים בשינה. ב-2008 ניהלה ג’סיקה פיין, כעת באוניברסיטת נוטרדם, מחקר שבו הציגה למתנדבים תמונות שונות עם פרטים מרתיעים, כמו חתול מת על אם הדרך. היא גילתה שלאחר שנת לילה, הנבדקים יכלו לזהות במדויק את תמונת החתול המת, אבל הם שכחו את הכביש שברקע. מה שהיה מרשים ביותר הוא ששִכחה בררנית זו של פרטי הרקע לא קרתה כשהיא אימנה את הנבדקים בבוקר ובחנה אותם על כך בערב לאחר שהיו ערים במשך היום. והיא לא התרחשה אם הדמות המרכזית בתמונה הייתה בלתי מרתיעה, למשל סתם חתול שחוצה את הכביש. כלומר שינה, אבל לא ערות, גורמת למוח של הנבדקים לשמר תמונות בעלות ערך רגשי גבוה בעדיפות על פני תמונות ניטרליות (חתול חוצה את הכביש) או פרטי רקע.

אך לא רק זיכרונות רגשיים מוגברים במהלך שינה. כנראה, כל מה שנראה לנו חשוב יישמר בצורה בררנית בזמן שאנחנו ישנים. שתי קבוצות מחקר באירופה הראו שכשמאמנים נבדקים לבצע מטלה מסוימת, התהליכים המתרחשים בשנתם שונים אם אומרים להם שהם ייבחנו על המידע. כפי שאפשר לצפות, רק המידע שעליו אומרים לנבדקים שהם ייבחנו משתפר למחרת היום. לעומת זאת, כשמאמנים את הנבדקים בבוקר, הידיעה שייבחנו או לא ייבחנו בערב אינה משנה כלל. שינה דווקא ולא ערות, מחזקת באופן בררני זיכרונות שהמוח שלנו מסווג כחשובים.

ממצאים אלו מספקים תמיכה אלגנטית לסברה של דניאל שכטר מאוניברסיטת הרווארד שזיכרון עוסק בעתיד ולא בעבר. הוא טען שפיתחנו מערכות זיכרון לא כדי להעלות זיכרונות מן העבר אלא כדי שנוכל להשתמש בניסיון קודם כדי לשפר את התפקוד העתידי שלנו. אם כך, אין זה מפליא שבעת שינה, המוח שלנו מקדיש תשומת לב מיוחדת למידע שעשוי להיות בעל חשיבות עתידית. כשאנחנו אומרים שצריך “לישון על זה” כדי לפתור בעיה, איננו מבקשים מן המוח הישן פשוט לזכור משהו. אנחנו רוצים שהמוח שלנו ייקח מידע שכבר אגור בו ויעשה חישוב כלשהו, כדי להביא בחשבון אפשרויות שונות וימצא את הפתרון הטוב ביותר לבעיה. למזלנו, הוא עושה זאת!

דוגמה ליכולת האנליטית הזאת היא ניסוי חיזוי מזג האוויר שפיתחו ברברה ג’ נולטון ועמיתיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס (UCLA). נולטון הראתה לנבדקים קלף אחד או יותר מסדרה של ארבעה קלפים שעל כל אחד מהם הייתה צורה גאומטרית מסוימת (עיגול, מעוין, ריבוע או משולש). לפני שהחלו הנבדקים את המטלה, שייכו החוקרים כל קלף למזג אוויר גשום או שמשי ולא שיתפו את המטופלים במידע. ואז, בהסתמך על הקלפים שהוצגו, ביקשו החוקרים מן הנבדקים לחזות אם הקלפים מעידים על מזג אוויר גשום או שמשי. עם הזמן, פיתחו הנבדקים תחושה לגבי האופן שבו הקלפים קושרו למזג האוויר. בניסוי הראשון הוצג, למשל, קלף המעוין, ונאמר לנבדקים שמזג האוויר שמשי. בניסוי השני הוצגו קלפי העיגול והמשולש ונאמר לנבדקים שמזג האוויר גשום. כבר אחרי שני ניסויים אלו החלו הנבדקים, ללא יוצא מן הכלל, לפתח השערות לגבי הקשרים, למשל שמעוין פירושו שמש. אבל אז, בניסוי השלישי, קלף היהלום הופיע שוב ולאחריו גשם.

הטריק היה שהקלפים קשורים למזג האוויר בקשר הסתברותי. כך, קלף המעוין חוזה שמש ב-80% מן הזמן, אבל ב-20% הנותרים יופיע לאחריו גשם. קלפים אחרים חוזים שמש רק ב-20% עד 60% מן הזמן. במחקר של נולטון, אפילו לאחר 200 חזרות, הנבדקים עדיין לא שלטו במטלה, וניחשו את התוצאה הסבירה ביותר רק ב-75% מן הזמן.

השימוש במטלות כאלה אִפשר לחוקרים להבחין בין מערכות זיכרון שונות במוח: מערכות הקשורות בזיכרון של עובדות (מערכת ה”מה”), לעומת מערכות הקשורות בזיכרון של כישורים (מערכת “ה”איך”). כשנבדקים מתאמנים במטלת חיזוי מזג האוויר, הם נעים באִטיות משימוש במערכת המה למערכת האיך. כשהחוקרת אינה דז’ונְלג’יק ממעבדתי שאלה מה קורה למידע הזה בזמן שינה, היא קיבלה תוצאה מדהימה. כשמתנדבים שהתאמנו בבוקר נבחנו מחדש באותו הערב, גם הם ניחשו כ-75% מן התוצאות, ושימרו במלואו, ככל הנראה, את המידע שלמדו בבוקר. אבל כשנבדקים אחרים התאמנו בערב ונבחנו לאחר לילה של שינה, התוצאה שלהם השתפרה ב-10% יחסית לערב שעבר. באופן כלשהו המוח הישן הצליח לשפר אצל הנבדקים את ההבנה לגבי הקשר בין הקלפים למזג האוויר שאותו הם חוזים. הם גיבשו מודל טוב יותר לגבי האופן שהעולם פועל בו.

ככל שחוקרים בודקים יותר מה קורה כשאנחנו ישנים, הם מגלים יתרונות נוספים לשנת לילה טובה. התוספת האחרונה לרשימה היא סילוק, ככל הנראה, של חומרי פסולת מן המוח. ב-2013, דיווחו לולו סיה ועמיתיה במרכז הרפואי של אוניברסיטת רוצ’סטר שהמרווחים בין תאים במוח גדלים במהלך שינה, ומאפשרים מעבר טוב יותר של נוזל המוח והשדרה בין המוח ובין חוט השדרה. כשהזריקו חוקרים ביתא-אמילואיד (החלבון המקדים לרובדי האמילואיד המצויים בין תאי עצב במחלת אלצהיימר) לעכברים, הם גילו שהוא פונה מן המוח במהלך שינה פי שניים מהר יותר מאשר בחיות ערות. ככל הנראה הזרימה המוגברת של נוזל המוח והשדרה עזרה לסלק מן המוח את המולקולה העלולה להיות רעילה, הרחק מן האזורים שהנזק בהם עשוי להיות הגדול ביותר. כעת חוקרים מנסים לברר אם הזרימה המוגברת בשעת שינה נפגעת אצל אנשים עם אלצהיימר.

לאור כל המחקרים העדכניים על תפקידיה הרבים של השינה והסבירות שיתגלו עוד תפקידים רבים, קיצוץ בשעות השינה נראה כמו אסטרטגיה גרועה ביותר להתמודדות עם מטלות החיים השוטפות. התמונה המצטיירת היא שתוצאות המחקרים שבדקו את השפעת השינה על הפעילות ההורמונלית, על מערכת החיסון ועל הזיכרון מעידות שאם לא נישן די הצורך, לא זו בלבד שנהיה עייפים, אלא אף חולים, שמנים, שכחנים ומאוד עצובים.

על הכותבים
רוברט סְטיקְגוֹלד הוא מנהל המרכז לשינה ולקוגניציה במרכז הרפואי בית ישראל דיקונֶס ופרופסור חבר בבית הספר לרפואה של הרווארד.

• לקריאה נוספת
• Sleep Deprivation in the Rat: An Update of the 1989 Paper. Allan Rechtschaffen and Bernard M. Bergmann in Sleep, Vol. 25, No. 1, pages 18–24; 2002
• Sleep and the Epidemic of Obesity in Children and Adults. Eve Van Cauter and Kristen L. Knutson in European Journal of Endocrinology, Vol. 159, Supplement No.1, pages S59–S66; December 2008
• To Sleep, to Strive, or Both: How Best to Optimize Memory. Matthew A. Tucker et al. in PLOS ONE, Vol. 6, No. 7, Article No. e21737; July 20, 2011.
• Insufficient Sleep Is a Public Health Problem, CDC
• לישון כדי לגזום, ג’וליו טונוני וקיארה צ’ירלי, סיינטיפיק אמריקן ישראל, דצמבר 2013
• השעון הביולוגי ותזונה, דורית פרנס, ראיון עם פרופסור אורן פְרוֹי, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר 2015