השירה ותוחלת חייו של הזמיר

לפרום את הקשת בענן ריצ'רד דוקינס. תירגם מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת הד ארצי, ספריית מעריב, 287 עמ', 89 שקלים

מאת שמעון אדף *

ההתגוששות בין החשיבה הפיוטית לחשיבה המדעית וחלוקת המשאבים התרבותיים ביניהם ניטשת זה דורות מרובים, ומתבצעת ומתנהלת דרך כתבים שונים. מהם מבריקים, חשוכים או סרי טעם. ספרו החדש של המדען ריצ'רד דוקינס, “לפרום את הקשת בענן”, הוא פרק נוסף ומאתגר במאבק, אך כדרכם של כתבים מגויסים שתכליתם לפקוח את עיני ההולכים בחושך, הוא לא מחוסר בעיות.

דוקינס פותח הספר בניסיון כן להתמודד עם טענה שגורה: אצבעותיה הקרות, חסרות הרחמים של החשיבה המדעית מונחות על צווארה של הרוח האנושית, מתהדקות אט אט במשך השנים ורוצחות את הפיוט ואת הכמיהה ליפה, לנשגב, לגבהים שהנפש יכולה לנסוק אליהם. דוקינס שואל את שמו של הספר מן הביקורת שהפנה המשורר ג'ון קיטס כלפי הניסוי המפורסם שבו פרם ניוטון את האור לצבעים שונים במנסרה. קיטס טען כי ניוטון שבר לא רק את האור כי אם גם את הקסם שבאור. יותר מ-180 שנה לאחר טענתו של קיטס מבקש דוקינס, בצדק, להציל את כבודו של המדע, את מקומו של היופי העצום, העוצר נשימה לפרקים, שיש באופן הראייה המדעי.

ואולם לעיסוקו של דוקינס בשאלת יופיו של המדע בספר מתלווה נימה בעייתית וצורמת. הספר אינו מסתפק בכתב הגנה על המדע, אלא הופך לכתב פלסתר על כל מה שאינו מדע, או מה שנדמה כשיטות המחשבה החשוכות שטרם הפציע עליהן זוהרו של המדע וגאל אותן. למעשה, דוקינס, באמצעות חיבורו, רוצה לארגן מחדש את היחס בין חשיבה מדעית לחשיבה פיוטית. הוא רוצה להראות שבשיאם המדע והשירה נושקים זה לזה, ושאותה תשוקה לשגב ולמסתורין מניעה את המשוררים ואת המדענים כאחד.

מפה פורצות שתי מסקנות: ראשית, עניין אמיתי במדעים יכול לתרום לאיכותה של השירה, ושנית – והמסקנה החשובה לטעמו של דוקינס – כל מה שאינו שירה או מדע – מה שמכונה בפיו “המדע הפיוטי הרע”, קרי, המיסטיקה, הכישוף, האמונות הטפלות, וככלל הנהייה של ההמונים אחר הלא-רציונלי – הוא בעצם השחתה וניוון של אותה תשוקה טהורה. “יש לנו”, הוא קובע, “צורך בפליאה, יש בנו רעב לפיוט, והמדע האמיתי צריך להזין את אלה”.

כך, מעכירים הקטעים המצוינים והארוכים שבהם מצליח דוקינס להדגים ברגישות ובטוב טעם כיצד פותחות תגליות מדעיות לפני הדמיון האנושי מגרשי משחקים ופארקי שעשועים נפלאים וחדשים, ונופלים לתוך פרויקט שמטרתו לבער מן העולם את כל “המדע הפיוטי הרע”, ושאת התפלות שבו אפשר להתחיל להבין מן ההשערה חסרת השחר של דוקינס ששירתם של קיטס, וורדסוורת, ייטס ומשוררים אחרים היתה משתפרת לו היטיבו להכיר את התגליות המדעיות של זמנם ואת ערכן. לטענתו, לו היה אמון וורדסוורת על הסוגים השונים של הקשת בענן ועל דרכי התהוותם, לו ידע לורנס מעט יותר על הצופית והאבולוציה שלה ולו היה ייטס מגלה בערוב ימיו עניין במדע תחת שישוב וישקע בחשכת סיפורי הפיות של אירלנד, היו השלושה יוצאים נשכרים ושירתם היתה מאדירה עוד.

המתודולוגיה של דוקינס בעניין היחסים בין השירה למדע פגומה לחלוטין, ובמיוחד כאשר היא נובעת מעטו של מדען בעל שם ואדם המתיימר לחסל במחי ספר את כל האסכולות הבלתי מדעיות לטעמו. הוא מניח הנחה תמוהה, העולה מתוך הרהורי לב, מודה שאין לו כל דרך לבדוק אותה, ויחד עם זאת מערים על גבה מערך טיעונים שלם שאמור לטלטל את הקורא ולהורות לו את האור הקורן, המבהיק, הבלתי מתפשר של התבונה. וכל זה בשעה שקיימים לפניו ממצאים שהוא יכול לארגן, לנתח ולשאול לסיבתם; לאורך המאה העשרים, המדע כתימה תרבותית וכמקור בלתי נדלה של רעיונות ואופנים של ראיית העולם היה מונח לפני המשוררים. שירה בהשראת המדע נכתבה, אולם לא היתה זו שירה גדולה באמת. מדוע?

לשם מענה יש לברר את ההבחנה בין החשיבה הפיוטית למדעית. השירה, כנציגה המובהקת של הפיוט, מחויבת רק לאמינות הפנימית של מציאות שהיא מציגה, מציאות שסגורה בתוך היצירה, כלומר לחוויה שיש בידה להציע. המדע, לעומתה, מחויב להצגה עקיבה, אמינה ובלעדית של המציאות במ”ם רבתי, המציאות היום-יומית, הבלתי אפשרית במהמורות שהיא מעמיסה על החושים, שיש לה הסבר קביל אחד. החשיבה הפיוטית משוחררת מעמידה במבחן ההתאמה למציאות משום שהיא מוותרת על כל אמת שאינה חווייתית, ובמובנים רבים – על אף שעדיין ניטשים ויכוחים מרים על הקביעה הזאת – סובייקטיווית. החשיבה המדעית לא.

מהבדל זה נובע היחס השונה של החשיבה הפיוטית והמדעית אל המסתורין ואל תחושת הפליאה, שאסור שתוזנח על ידי שום יצור אנושי. המדע מגלה עניין במסתורין רק מתוך רצון לפענחו, לערוך לו רדוקציה אל המושג והמובן. השירה מעוניינת במסתורין כבאזור שבו למלים ולמושגים אין דריסה, שבו ההכרה של הנעלם היא בלתי אמצעית, הנוסח והנוסחה של השיר הם גשר, לא תכלית, במיוחד בשירה טובה. העולם מפליא את המדען והמשורר באופנים שונים, שלא ניתן לתרגמם זה לזה. ואין זה משנה כלל אם ניתן (וגם זה מפוקפק ביותר) להסביר באורח מדעי את האפקט של יצירה מסוימת על הקהל שלה.

דוקינס מסרב לקבל את העובדה שיש רגע שבו אדם מביט בשקיפות הסמיכה, הענברית, של האור לפני שקיעה, ולבו נשבר מרוב התרחבות ושום יופי אחר, אפילו לא זה המתאר את זינוקם המרטיט של פוטונים אל המרחב האפל של הרשתית, אינו יכול לרפא את השבירה, וטוב שכך, שאם לא כן, היה האדם פחות אדם משאפשר. לסירובו של דוקינס, ולטשטוש בין סוגי הפליאה השונים, קיימות שתי סיבות. הראשונה היא שדוקינס אינו רוצה להכחיד את השירה. הוא מכיר בערכה ובחשיבותה, אבל גם מבין שאם הוא, כמדען, מכשיר את ההתפעמות הבלתי-אמצעית מן הלא מוסבר והסתום שמציעה השירה, הוא פותח פתח לטענה שהמדע הוא רק שיטה אחת מני רבות להכרת העולם. לכן הוא מבקש לשכנע, ובאופן הגובל בדמגוגיה עשויה היטב ובטיעונים בלתי מדעיים בעליל, שהמסתורין המכה במשורר אינו אחר מזה ההולם במדען כשהם פוגשים בעולם.

הסיבה השנייה פרוזאית לא פחות. דוקינס, למרות הבקיאות המרשימה בשירה שהוא מפגין בספר, אינו מבין דבר באמת בשירה. הוא מתייחס לשירים כאל טקסטים נושאי תוכן, כאל מסמכים, ולא כאל יצירות שבהן התוכן הוא רק אחד המרכיבים, ולא בהכרח המרכיב העיקרי. הוא נוטל, למשל, שיר של ד”ה לורנס, העוסק בניסיונו של המשורר לשוות במחשבתו את עברה הקדמון של הצופית, ומעיר עליו: “שירו של ד”ה לורנס על הצופית שגוי כמעט כולו…

לו רק שמע לורנס כמה קורסים באבולוציה וטקסונומיה, הוא היה יכול להכניס את שירו למסגרת הדיוק המדעי, ועדיין הוא היה מרתק ומעורר מחשבה באותה מידה, בתורת שיר”.

דוקינס מחמיץ את העובדה שהשיר משתמש בעולם המדע כתפאורה לרגש אנושי, שכל עניינו הוא לא אם אכן התקיימה הצופית בעידנים שעברו וכיצד, אלא האימה למראה נצחיותו והמשכיותו האכזרית של הטבע, שכל בן אנוש ניגף בפניהן בשעה שהוא מדמה לעצמו את הצופית המתקיימת בזמנים עתיקים, טרם נולד זיכרונו של המין האנושי. כל השיר של לורנס מהדהד את זעקתו של קיטס, שנה לפני מותו, אל הזמיר: “לא נולדת אל הגוויעה, ציפור בת אלמוות!”

דוקינס טועה. דיוק מדעי – ולצורך זה, ידיעת תוחלת החיים המדויקת של הזמיר או אם רק הזמיר הזכר הוא ששר – היה מונע מקיטס את הבעתה, את תודעת החידלון שכה נחוצה ליצירה מופת כמו “אודה אל הזמיר”, והיה משמיד גם את שירו היפה של לורנס.

הגרסה העברית של הספר ממשיכה קו זה באדיקות. השירים המשובצים בו תורגמו כולם בידי מתרגם הספר, עמנואל לוטם, והם מילוליים ופרוזאיים למרות רהיטותם. הם מחמיצים את ההבנה שכוחה של השירה לא מצוי במשמעות המלים בלבד, אלא ביחסה של זו למוסיקה הפנימית, לקצב, לאסוציאציות התרבותיות והצליליות של המלים. לוטם אמנם משתדל לשמור על חריזה ומשקל סבירים, אבל כמו הספר עצמו, השתדלות הראויה לשבח היא רק בבחינת חצי מלאכה.

*שמעון אדף הוא עורך הספרות בהוצאת כתר

מתוך עטיפת הספר

תקציר הספר לפרום את הקשת בענן – המדע, האשליה ותשוקת הפליאה

“האין כל הקסם נמוג בפני עצם מגעה של פילוסופיה צוננה?” רבים טוענים כי ההבנה המדעית פוגמת ביכולתנו להעריך את יפי החיים. אולי המדען מבין את מנגנוני הטבע, אבל מה על יופיו? ניוטון יצר קשת מלאכותית בעזרת מנסרה, וכך גילה את הספקטרום הטמון באור הלבן; האם נמוג באותו רגע יופייה הפיוטי של הקשת בענן? ריצ'רד דוקינס משיב על השאלה בשלילה נמרצת, שכוחה יפה לכל היבטיו של הטבע, ולא רק לקשת לבדה. נפלאות היקום ומקומנו בו מתגלים באמצעות המדע בדרכים, שאלמלא הן לא היינו יכולים להבין או לדמיין לעצמנו.

דוקינס מפציר בנו להבין כי שאיפתנו אל היופי אינה צריכה לעמוד למכשול בדרכנו לחיפוש האמת. על אחת כמה וכמה, אל לנו ללכת שולל אחר מקסמי השווא של הפסוודו – מדע והאמונה התפלה. המדע המנתח את אור הכוכבים ואת גלי הקול, את טביעת רגליהם של בעלי – חיים ואת הדנ”א האנושי, מגלה עולמות חדשים ונפלאים שיופיים יכול להעניק השראה לשירה. ספריו הקודמים של ריצ'רד דוקינס הציבו אותו בחזית הספרות החדשה של המדע. בספרו זה הוא פונה מן התפקיד שקיבל על עצמו לפני – כן, הסברת האבולוציה, ועוסק במדע בכללותו. בסגנונו החינני, השנון והנוגע ללב לעתים, הוא מציג את האני מאמין האישי שלו. זהו כתב הגנה נלהב על הדמיון המדעי, מהנה ומרומם את הרוח כשם שהוא חשוב בימים אלה של השתלחות כנגד המדע.

ריצ'רד דוקינס נולד בנאירובי ב-1941. הוא למד באוניברסיטת אוקספורד, והחזיק במשרות כמדען בקליפורניה ובאוקספורד. ב – 1995 קיבל את הקתדרה החדשה ע”ש צ'רלס סימוני באוניברסיטת אוקספורד להסברת המדע לציבור. מספריו ראו אור בעברית הגן האנוכי והשען העיוור. ספריו נהר יוצא מעדן וההר הבלתי – סביר עתידים לראות אור בעברית בזמן הקרוב.