שגיאות גאוניות מאת מריו ליביו בהוצאת אריה ניר, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, 328 עמודים.
כולנו שוגים. איש מאיתנו אינו מושלם. אפילו לא גדולי הגאונים בהיסטוריה. צ’רלס דרווין, לורד קלווין, ליינוס פולינג, פרד הויל ואלברט איינשטיין היו מדענים מזהירים, כולם כאחד. כל אחד מהם תרם תרומות כבירות לתחומו – אבל כל אחד מהם גם נכשל קשות בשגיאות.
דרווין, הוגה תיאוריית הברירה הטבעית, לא הבין כי כללי התורשה ששימשו אותו סתרו באופן מוחלט את התיאוריה שלו. לורד קלווין, גדול המאורות המדעיים של בריטניה בשעתו, שגה קשות בחישוב גילו של כדור הארץ.
ליינוס פולינג, הכימאי המוביל בעולם (שהיה עתיד לזכות בפרס נובל בכימיה) בנה מודל שגוי לחלוטין של מולקולת הדנ”א.
האסטרופיסיקאי פרד הויל שלל בתוקף את רעיון “המפץ הגדול” כנקודת ההתחלה של היקום זמן רב לאחר שהצטברו ראיות רבות לנכונותו. ואלברט איינשטיין, שם נרדף לגאוניות, העלה ספקולציות מופרכות על הכוחות המונעים את קריסת היקום – שבהמשך פילסו את הדרך לרעיונות חדשניים.
חמשת המדענים האלה הרחיבו את ידיעותינו על החיים עלי אדמות, על התפתחותו של כדור הארץ ועל התפתחות היקום, למרות שגיאותיהם – ודווקא בגללן. שגיאות הנובעות מחשיבה יצירתית ומחדשנות הן חלק חיוני של התהליך המדעי. כדי להשיג פריצות דרך דרושים האומץ להסתכן והיכולת להתייחס לשגיאות לא כאל מכשול אלא כזרז לפתיחת אופקים חדשים. שגיאות גאוניות, ספרו המבריק של מריו ליביו, הוא סיור מאיר עיניים בעולם המדע – וסקירה מלאת תובנות של הגורמים הפסיכולוגיים שגרמו לשגיאותיהם של חמשת המדענים המופלאים הללו.
מריו ליביו הוא אסטרופיסיקאי בכיר במכון למדעי טלסקופּ החלל (STScI). הוא קיבל תואר דוקטור באסטרופיסיקה תיאורטית מאוניברסיטת תל אביב, וכיהן כפרופסור לפיסיקה בטכניון מ־1981 עד 1991. פרופ’ ליביו זכה בפרסים רבים על מחקריו ועל הצטיינותו בהוראה. שיעוריו המצולמים של פרופ’ ליביו משמשים עד היום סטודנטים בכל מוסדות הלימוד בתחומי הפיסיקה והמתימטיקה והרצאותיו בישראל מושכות אליהן אלפי אנשים מדי שנה.
ביקורות מחו”ל
מדענים שוגים כל הזמן. אבל שגיאות אלה לוטשו לעתים קרובות על ידי סיפורי האגדה האופפים את המגלים הדגולים. שגיאות גאוניות, ספר מעורר מחשבה, המתבסס על מחקר מעמיק, מציע נקודת מבט ייחודית – והרבה יותר אמיתית – על המסע אל התגליות המדעיות החשובות ביותר.” The Washington Post
“ליביו הוא איש אשכולות: מדען, בלש ומספר־סיפורים מחונן. בשגיאות גאוניות, מלאכת מחשבת מרהיבה, הוא מוכיח לנו שוב שהוא גם אחד ממחברי המדע הפופולרי הטובים ביותר בגלקסיה.” פרופ’ סטיבן סטרוגץ, אוניברסיטת קורנל
“יש אומרים שגאון הוא מי שמסוגל לעשות את כל השגיאות האפשריות בזמן הקצר ביותר. גאוניותו של ליביו מתבטאת ביכולתו להראות עד כמה רבים הדברים שלמדנו משגיאות כאלה.” אדם ריס, חתן פרס נובל בפיסיקה, 2011
“מריו ליביו מציג את תגליותיהם של חמישה מדענים דגולים, ומראה כיצד נבעו מתוך בלבול ומחלוקת. מחקריו המעמיקים מפריכים כמה אגדות שזכו לתפוצה באמצעות ביוגרפיות פחות דקדקניות. אין צורך להיות מדען כדי להתפעל מהספר הזה, המלומד, הנבון והכתוב להפליא.” מרטין ריס, האסטרונום המלכותי של בריטניה
פרק 2 – המוצא
יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים וכוחותיהם, שהופחו מתחילה בצורות מועטות או רק בצורה אחת; וכל זמן שכוכב־הלכת היה סובב במסלולו לפי חוק־המשיכה בל־יעבור, התפתחו מראשית פשוטה כל־כך צורות־החיים היפות והמופלאות ביותר, ועדיין בהתפתחותן הן עומדות.
– צ’רלס דרווין
הדבר המרשים ביותר בחיים עלי אדמות הוא רבגוניותם השופעת. צאו לטיול של עצלתיים ביום אביב; בוודאי תראו כמה מיני עופות, חרקים רבים, אולי סנאי, אנשים אחדים (חלקם אולי עם כלביהם) ומגוון גדול של צמחים. אפילו אם נתבונן רק בתכונותיהם הגלויות ביותר לעין, האורגניזמים של כדור הארץ שונים אלה מאלה בגודל, בצבע, בצורה, בבית־גידול, במזון וביכולות. מחד גיסא ישנם החיידקים שגודלם כמה מאיות של אלפית הסנטימטר, מאידך גיסא ישנו הלווייתן הענק שאורכו עולה על שלושים מטרים. בין אלפי המינים הידועים של הרכיכה הימית הקרויה חשופית־הים, יש רבים שאינם מושכי עין, אבל אחדים מהם צבועים בשלל צבעים שאינו נופל מהיצורים הססגוניים ביותר בעולמנו. יש עופות שמסוגלים לנסוק לגבהים שלא ייאמנו במרומי האטמוספירה: ב־29 בנובמבר 1975 נשאב נשר גדול לתוך מנוע הסילון של מטוס ברום 11,550 מטר בשמי חוף השנהב שבאפריקה המערבית. עופות אחרים, כמו האווז ההודי, הברבור השר ועופות נודדים אחרים, מגביהים דרך קבע מעל 7,500 מטר. יצורי האוקיינוס שואפים אף הם לקבוע שיאים – שיאי עומק. ב־23 בינואר 1960 ירדו לאטם הצוללנים שוברי השיאים ז’אק פִּיקָאר וסרן דון ווֹלש מחיל הים האמריקני, בצוללת מחקר מיוחדת מהסוג הקרוי בָּאתִיסקָף, אל הנקודה העמוקה ביותר בקרקעית האוקיינוס השקט – מצולת מריאנה שמדרום לאי גוּאָם. משנגעו סוף־סוף בקרקעית, ורשמו שיא עומק של 10,900 מטר בערך, השתוממו השניים לגלות בקרבתם חסילונים שוכני קרקעית מסוג חדש, שככל הנראה לא הוטרדו מלחץ מים של יותר מאלף טונות לסמ”ר. ב־26 במרס 2012 הגיע במאי הקולנוע ג’יימס קמרון לנקודה העמוקה ביותר של מצולת מריאנה בצוללת מחקר שנבנתה במיוחד. הוא תיאר את הנוף הקרישי כשומם כמו פני הירח, אבל דיווח גם שהבחין ביצורים זעירים דמויי חסילון, שאורכם נופל משלושה סנטימטרים.
איש אינו יודע לבטח כמה מינים חיים כיום עלי אדמות. קטלוג חדיש שיצא לאור בספטמבר 2009 מתאר רשמית כ־1.9 מיליון מינים ומוסר את שמותיהם המדעיים. אך מכיוון שרוב המינים החיים הם מיקרואורגניזמים או חסרי חוליות זערוריים, ורבים מהם קשים ביותר לגישה, רוב ההערכות של המספר הכולל של מינים אינן אלא ניחושים מושׂכלים. כללית, הערכות אלה נעות מ־5 מיליון ועד 100 מיליון מינים שונים, אם כי המספר 5 עד 10 מיליון נחשב סביר למדי. (המחקר החדיש ביותר מנבא בערך 8.7 מיליון מינים. ) יש אפוא אי־ודאות גדולה, אבל אל לנו להתפלא עליה, אם נזכור שכפית אחת של העפר תחת כפות רגלינו עשויה להכיל אלפים רבים של מיני חיידקים.
הדבר המופלא השני הנוגע לחיים עלי אדמות, לצד רבגוניותם, הוא ההסתגלות המופלאה שמפגינים צמחים ובעלי־חיים כאחד. מזרבוביתו הדומה לשפופרת של דוב־הנמלים ומלשונה הארוכה ומהירת־התנועה של הזיקית (המסוגלת להצליף בטרפה בכ־30 אלפיות השנייה!) ועד מקורו החזק בעל הצורה האופיינית של הנקָּר ועדשת עינו של הדג, האורגניזמים החיים נראים כמעוצבים באורח מושלם לפי הדרישות שמעמידים להם אורחות החיים שהם מנהלים. לא זו בלבד שהדבורים בנויות כך שיתאימו בנוחות לצמחים בעלי הפרחים שמהם הן שואבות צוף, אלא גם הצמחים עצמם מנצלים את ביקורי הדבורים לפרייה ולרבייה, בכך שהם מדביקים אבקה לגוף הדבורה על־מנת שתסיע אותו הלאה לפרחים אחרים.
יש הרבה מינים ביולוגיים שונים שחיים ביחסי גומלין מדהימים של “יד רוחצת יד”, או סימביוזה בפי החוקרים. השושנוּן העינני (Amphiprion ocellaris), לדוגמה, הוא דג שחי בין זרועותיה הצורבות של שושנת־הים Heteractis magnifica. המחושים מגינים על השושנון מפני טורפיו, ובתמורה מגן הדג על שושנת־הים מפני דגים שניזונים משושנות־ים. כליטוש אחרון להסתגלות ההרמונית הזאת, הריר המיוחד שמפריש גופו של השושנון מונע את פגיעתן הרעה של זרועותיה הארסיות של הפונדקאית שלו בו בעצמו. יש שותפויות אפילו בין חיידקים לבין בעלי־חיים. לדוגמה, בסדקים הידרותרמיים בקרקעית הים חיות צדפות־בוץ בתוך המים עתירי המימן; נמצא שהן מכילות אוכלוסייה פנימית של חיידקים צורכי מימן, וניזונות ממנה. בדומה לכך, נמצא כי חיידק מהסוג Rickettsia מבטיח יתרונות קיומיים לכנימת־עש הטבק – ומשום כך, גם לעצמו.
אפשר להוסיף בסוגריים כי אחת הדוגמאות הפופולריות ביותר ליחסים סימביוטיים מדהימים אינה אלא בדיה, ככל הנראה. בספרים רבים מתוארים יחסי גומלין בין תנין היאור לבין ציפור קטנה בשם תנינן מצרי (Pluvianus aegyptius). הפילוסוף היווני אריסטו סיפר שכאשר התנין מפהק, הציפור הקטנה “טסה לתוך פיו ומנקה את שיניו” – בדרך זו מוצא התנינן את מזונו – ואילו התנין “זוכה בנחת ובפינוק”. תיאור דומה הופיע גם בחוכמת הטבע, ספרו רב־ההשפעה של חוקר הטבע בן המאה הראשונה לספירה, פליניוס הזקן. אבל אין שום תיאור של סימביוזה מעין זו בספרות המדעית המודרנית, ואין גם שום תיעוד מצולם של ההתנהגות המתוארת לעיל. אולי אל לנו להתפלא על כך, בהתחשב בכך שפליניוס הזקן היה מדען מפוקפק למדי: רבות מטענותיו המדעיות התגלו כבדיות ותו לא…
הרבגוניות השופעת, בשילוב עם התאמת הגומלין הסבוכה וההסתגלות של השפע המופלא של צורות חיים, שכנעו רבים מהתיאולוגים שעסקו בחוכמת הטבע, מתומס אקווינס במאה השלוש־עשרה עד ויליאם פֵּיילִי במאה השמונה־עשרה, שהחיים עלי אדמות נזקקו לידו המעצבת של אדריכל עליון. רעיונות כאלה הופיעו כבר במאה הראשונה לפני הספירה. הנואם הרומאי המפורסם מרקוס טוליוס קִיקֶרוֹ טען שעולם הטבע חייב לנבוע מ”תבונה” אלוהית כלשהי:
ואם כל חלקי העולם עשויים כך, שלא יוכלו להיות יותר טובים מבחינת התועלת שבהם, וגם לא יותר יפים מבחינת מראיהם… ואם הדברים שנוצרו ביד הטבע הם יותר טובים מאלה שהם יצירי האמנות, ואף האמנות אינה יוצרת דבר כלשהו ללא תבונה, הרי אין לראות גם את הטבע כחסר תבונה.
קיקרו היה גם הראשון שהשתמש במשל השען, שהיה עתיד להופיע כעבור דורות כטיעון המחץ בזכות “מעצב תבוני”. כלשונו של קיקרו, “הגע בנפשך: כאשר אתה מתבונן בפסל או בלוח מצויר שהושקעה בהם אמנות, וגם כאשר תראה מרחוק את מסלול הכלי המשייט, לא תטיל ספק בכך שהוא מונע על ידי התבונה וגם באמנות; או כאשר אתה מתבונן בשעון, בין אם הוא שעון שמש מצויר או שעון מים, אתה מבין שהוא מציין את השעות בזכות מלאכת המחשבת שהושקעה בו, ולא מכוח המקרה – ואילו העולם, המכיל גם את אותן אמנויות עצמן וגם את האמנים שעוסקים בהן, ואת הכל, סבור אתה שחסר הוא עצה ותבונה?”
זו בדיוק הייתה החשיבה שנקט ויליאם פיילי כמעט אלפיים שנה אחר־כך. חפץ עשוי מלמד על קיומו של עושה, כשם שחפץ מעוצב מלמד על קיומו של מעצב. שעון מסובך, טען פיילי, מלמד על קיומו של שען. לאור זאת, האין אנו חייבים להסיק מסקנה זהה לגבי החיים, הסבוכים הרבה יותר? אחרי ככלות הכול, “כל רמז לעשייה, כל התגלות של עיצוב, המצויים בשעון, מצויים במפעלות הטבע; בהבדל זה שבכל הנוגע לטבע הללו גדולים ומרובים יותר, במידה נשגבת מכל חישוב.” הטענה הנלהבת הזאת בעד הצורך החיוני ב”מעצב” (הואיל והחלופה היחידה, והבלתי־מתקבלת־על־הדעת לטעמו, הייתה המזל או המקרה) שכנעה רבים מהפילוסופים שהגו בחוכמת הטבע, עד לתחילת המאה התשע־עשרה פחות או יותר.
בטיעון העיצוב הסתתרה דוֹגמה נוספת: אי־השתנוּת. המינים נחשבו בעיני כול בלתי־ניתנים לשינוי. שורשיו של רעיון הקיום הנצחי הזה נטועים בשרשרת ארוכה של אמונות מוצקות בישויות אחרות שנחשבו בנות־קיימא ובלתי־משתנות. לפי המסורת האריסטוטלית, לדוגמה, ספֵירת כוכבי השבת נחשבה טהורה לחלוטין מכל שינוי. רק בימיו של גליליאו נופץ הרעיון הזה סופית, עם גילוי כוכבים “חדשים” (שהיו בפועל סופר־נובות – כוכבים עתיקים שהתפוצצו). עם זאת, התקדמותן המרשימה של הפיסיקה והכימיה במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה אכן הצביעה על כך שמהויות מסוימות הן בסיסיות וקבועות יותר מאחרות, ואחדות כמעט ניצבות מחוץ לזמן, מכל בחינה מעשית. לדוגמה, התברר שיסודות כימיים כמו חמצן ופחמן הם קבועים (לפחות לאורך ההיסטוריה האנושית) בתכונותיהם הבסיסיות – החמצן שנשם יוליוס קיסר זהה לזה שנשם אייזיק ניוטון. בדומה לכך, חוקי התנועה והכבידה שניסח ניוטון חלים בכל אתר ואתר, מתפוחים נופלים ועד מסילות כוכבי הלכת, ודומה שהם בפירוש אינם ניתנים לשינוי. אך בהיעדר כל הנחיה ברורה בשאלה כיצד אפשר לקבוע אילו גדלים או מושגים טבעיים הם בסיסיים באמת ובתמים, ואילו מהם אינם כאלה (למרות מאמצי הגבורה של פילוסופים אמפיריציסטיים כמו ג’ון לוֹק, ג’ורג’ בֶּרקלִי ודייוויד הְיוּם), בחרו רבים מחוקרי הטבע של המאה השמונה־עשרה לאמץ בפשטות את הרעיון היווני העתיק בדבר מינים אידיאליים שאי־השתנוּת מאפיינת כל אחד ואחד מהם.
אלה היו זרמי המחשבה על החיים ששלטו בכיפה עד אשר הופיע אדם אחד שחונן בחוצפה, בחזון ובתובנה העמוקה הדרושות לשזירת מכלול ענקי של חוטים נבדלים לכלל מעשה רקמה מפואר אחד. האיש היה צ’רלס דַרוִוין (באיור 1 הוא נראה בערוב ימיו), והחזון המאוחד הכביר שלו התגלה כתיאוריה ברוכת־השראה יותר מכל שאר התיאוריות שאינן מתימטיות ביסודן. דרווין הפך את הרעיונות בדבר החיים עלי אדמות ממיתוס למדע, לא פחות ולא יותר.
39 תגובות
יש אנשים שאפשר לצחוק עליהם כמו גימס רנדי אבל אני לא בטוח שלהחיות את מי שהפיל את התאומים – מישהו הבין שם את הבדיחה . בכבוד
ישראל כמו שאתה הייתה מפורסם בקזינו , לי יצא אחרי החזרות זמן לדבר עם פוטין ובוש בשיחת וועידה , עם פוטין דיברתי על הסרת שיער ובוש אמר שסנטנה ” גנקיז ” . אנשים מפורסמים , בחיי קשה להאמין , וגם לא היה לי מה להגיד , שיה יום טוב , בכבוד מים נושפים
ישראל
“מטרה” צריך להיות במרכאות כמובן. אבל, התרבות זה לא “מה שיוצא”, התרבות זה חלק מהתהליך שאנחנו קוראים לו “חיים”. אל תשכח שיכולים להיות חיים ללא התרבות.
ישראל
אני מכיר מצב הפוך – אנשים מאד אינטליגנטיים מציגים לפעמים תכונות שמיוחסות לאוטיזם, כמו שימת לב יתרה לפרטים.
מאיה
ספירת קלפים אינה לא חוקית, אך לקזינו מותר למנוע ממך לשחק אם הם מאמינים שיש לשחקן יתרון עליהם. זה נקרא AP ADVANTAGE PLAYER.
בזמנו היה שחקן בלק ג’ק ידוע בשם Ken Uston שתבע את הקזינואים שאסרו עליו לשחק. ביה”משפט העליון בנוודה קבע שמותר לאסור על AP לשחק ואפילו להרחיק אותם מהקזינו. באטלנטיק סיטי אסור להרחיק שחקנים, וכתוצאה הקזינואים שינו את הכללים עד שלא ניתן כמעט להשיג יתרון על הקזינו.
קמילה תודה
אז זה כן קשור..Savant syndrome עלק..
ניסים
לחיים אין מטרה. התרבות זה פשוט מה שיוצא.
ניסים,
אני מכניסה לשרוד ולהתרבות במקשה אחת (למרות שלא אמורים). כלומר, אני מתייחסת לשרידה במובן של שרידות הגנים שלך (כי גם להתרבותזה לא מספיק, צריך שהילדים שלך יתרבו וכו’).
ישראל,
אני לא מבינה בתחום בכלל. לא הייתה כתבת בידען לא מזמן על אנשים שקיבלו מכה בראש או משהו ופתאום נהיו גאונים בתחום? אני זוכרת במעורפל שקראתי פעם איפשהו שהקשר לאוטיזם הוא סתם אגדה אבל אני לא זוכרת איפה וכמה זה היה מקור סמכותי. אז אתה סופר קלפים, הא? אף-פעם לא הבנתי למה זה לא חוקי. תכל’ס זו בעיה שלהם. שישנו את המשחק אם הם מרגישים שיש “פירצה בחוק”. נראה לי די לא הגיוני לאסור עליך להשתמש במוח שלך. לא נורא. תעשה רולטה.
קצה חוט:
http://en.wikipedia.org/wiki/Savant_syndrome
מאיה
מטרת החיים זה גם לא לשרוד … זה רק להתרבות. אלא אם אתה חד-תאי כמובן 🙂
שמוליק
מותר לי להכנס, אבל לא לשחק בלק ג’ק.
וכן, פרצופי המכוער תקוע במערכת הביומטרית לזיהוי פנים של רוב הקזינואים. פעם הייתי במיסיסיפי ונכנסתי לקזינו שבו קיוויתי שאוכל לשחק ללא הפרעה. למרות שלא הצגתי תעודה, ניגש אלי הבוס בחיוך נרחב: “שלום מר שפירא, אתה מוזמן לשחק בכל משחק חוץ מבלק ג’ק”. קמצנים.
ריינמן אגב מתקשר למשהו שרציתי לשאול את מאיה ווקי או מי שמבין בתחום: האם נכונה האגדה שלאוטיסטים יש כשרונות יוצאי דופן בתחומים כגון מתמטיקה, ציור או מוזיקה?
כן, סתם קצת מבעס שאתה עובד קשה בשביל לא לעשות כלום חוץ מאשר לשרוד. אבל אני מניחה שזה תיאור מדויק של החיים 🙂
מאיה,
אולי באיטרציה ה nית יווצר יתרון מכריע על הטפילים (לא סביר כמובן) אבל מהי האלטרנטיבה? אס הוא אס גם אם לצד השני יש מלך, לא,
שמוליק,
שאלה טובה. שאלת האבולוציה של רבייה מינית היא שאלה שהטרידה אבולוציונים מאז שנות ה 30 של המאה הקודמת. באופן אולי מפתיע, קשה למצוא תנאים בהם לרבייה מינית יש יתרון על רבייה א-מינית. אחד התנאים שמצאו לכך הוא סביבה משתנה (דינמית). מקרה פרטי של סביבה דינמית הוא המקרה של טפילים. מה שקורה אז זה שבא אליך טפיל ואז אתהצריך להשתנות במהירות כדי למנוע ממנו להיטפל אליך (דבר שרבייה מינית עוזרת בו) אבל הטפיל רוצה להיטפל אליך אז גם הוא צריךלהשתנות במהירות (כנ”ל) ואז אתה ואז הוא וכו’. לכן התיאוריה הזו נקראת:
“the red queen hypothesis”
על שם מלכת הלבבות מעליסה בארץ הפלאות שאמרה “אתה רץ ורץ על מנת להישאר באותו המקום”.
אני מניחה שבמובנים מסויימים אפשר לקרוא לזה אס מנצח. הראו גם תיאורטית וגם מעשית שזה עובד. רבייה מינית עוזרת נגד טפילים. מצד שני כל מה שאתה עושה הוא לרוץ כדי להישאר באותו המקום, אז איזה מן אס זה?
ישראל,
איזה קטע עם האיסור, חתיכת ריינמן.
מה זאת אומרת שאסור לך להיכנס בנוואדה ובקליפורניה? זה אומר שהקזינו יזרוק אותך לפי זיהוי פנים או משהו כזה, או שיש פסיקת בית משפט שאוסרת עליך להיכנס?
שמוליק
ראיתי את הלינק. פוקר מבחינתי מתחלק לשני סוגים: יום שלישי עם החברה, ואולטימייט נגד הקזינו.
עם החברה, הניצחון במשחק לא מממש משנה אלא המפגש החברתי, מה גם שהסכומים קטנים. גם לא ממש חשוב עד כמה אתה שחקן טוב. אם אתה משחק שחמט אתה בטח יודע שהכיף הוא לשחק עם אנשים פחות או יותר בדירוג שלך. כשאתה משתפר, אתה יכול לשחק עם שחקנים ברמה גבוהה יותר אך הכיף מהמשחק לא משתנה בהרבה. אותו הדבר בפוקר עם החברה. הכיף הוא אותו הדבר כל עוד אינך נכנס לסכומים שמתחילים להיות מוגזמים עבורכם, או שיש מישהו שתמיד זוכה. לכן אין ממש טעם להשתפר כי אין לאף אחד עניין להכנס או להכניס אחרים לטילט.
כשאתה משחק נגד הקזינו, המטרה היא להרוויח כסף. מכיוון שאסור לי לשחק בלק ג’ק בנוודה וקליפורניה, אולטימייט היא האפשרות היחידה. עשיתי לא רע בשנה שעברה, אך פשוט נמאס לי מהמשחק, מה גם שקשה לי עם הסיגריות שמעשנים בקזינו כך שנראה לי שדי התמצה הנושא.
מאיה,
רבייה מינית המקיימת את אותו ערבול שדיברת עליו, היא האס המנצח נגד טפילים, נכון?
ישראל,
היתכן שלא ראית את הלינק לשלי על תוכנת הפוקר החביבה?
נועם
נראה לי שלא הבנת. מדובר על אוכלוסיות ולא על פרטים בודדים. המרחב המדובר אינו המרחב הסביבתי סביבך.
מאיה מעניין מאוד ….
ברור כי מי שמנצח הוא החזיק שליט האלפא
אך אין ספק כי המרחב הוא שיקבע האם הבודד ישרוד.
וכן , הדבר משליח גם על חיי היום יום שלי….
אנשים שליליים לא נשארים לידי.
ערב נפלא !
שמוליק,
מה שתארתי הוא לא מחקר שלי. זה מחקר שהתחיל איפושהו בשנות ה 70 וזו המסקנה העיקרית שלו (שרידות הרחב ולא החזק) יש לו עוד כל מיני מסקנות מעניינות אחרות. אני השתמשתי בתיאוריה הזו (או ליתר דיוק בנוטציות המתמטיות שלה) כדי לחקור את היתרון של רביה מינית מול רביה א-מינית. התוצאות הספציפיות של המחקר שלי היו שלרביה מינית יש יתרונות מסויימים ולדיפלואידיות יש יתרונות מסויימים אך קשה מאד לראות את היתרונות של כל אחד מהם ללא השני. או במילים אחרות, סביר מאד שרביה מינית ודיפלואידיות התפתחו יחד (מה שגם הגיוני אם מסתכלים על הצורה שבה כל מיני חיידקים מבצעים “רבייה מינית” ע”י העברת גנים מאחד לשני. הם תמיד נהיים קצת דיפלואידים כדי להצליח ברביה המינית הזו). אגב, לרביה המינית יש יתרון רק כאשר יש רקומבינציה בין הגנים (כלומר, ערבוב של כל מיני קומבינציות של הגנים השונים). גילינו עוד כמה תופעות מעניינות אבל זו הייתה התגלית המרכזית.
מאיה
מייקל טען בזמנו שהכי שריד זה יוסי. כשניסיתי לטעון שהכי אמין זה אידי, הוא ענה לי שזהו טיעון אידיוסי.
מאיה,
תמיד כיף לקרוא. מה עלה בסוף המחקר?
ישראל,
http://m.ynet.co.il/Article.aspx?id=4614211
שמוליק,
הערה. סתם, כי בא לי, אני לא בטוחה כמה זה קשור. כמו שאתה יודע, מאז דרווין עברו קצת מים בירקון. בעברי עבדתי עם תיאוריה שנקראת תיאורית הקוואזי מין. התיאוריה הזו גורסת כי לא החזק שורד כי אם הרחב שורד ואני אסביר. דמיין לך את מרחב כל הרצפים האפשריים לגן בן, נגיד, 20 בסיסים. המרחב הזה מורכב מ 4 בחזקת 20 אופציות. עכשיו תן לכל אחד מהרצפים האלה פונקצית פיטנס כלומר, כמה מהר רצף כזה ישתכפל. מן הסתם, יש רצפים “קרובים” אחד לשני כלומר, כאלה השונים זה מזה בבסיס אחד או שנים, ויש רצפים אשר מאד רחוקים אחד מהשני. כאשר הרצף משתכפל ואתה מכניס מוטציות לשכפול, רוב רצפי הבת יהיו זהים לרצף האם וכמה מהם יהיו שונים במעט (תלוי בקצב המוטציות שהכנסת למערכת, כמובן). עכשיו דמיין לך שיש לך רצף אחד שיש לו פיטנס מטורף. כלומר, הוא משתכפל הכי מהר, אבל הוא עומד לבדו במערכה. כלומר, כל הרצפים שקרובים אליו יש להם יכולת שכפול אפסית, הם ממש גרועים. לעומתו, יש רצף אחר, עם יכולת שכפול סבירה אך לא מדהימה ולרוב המוחלט של הרצפים לידו יש גם יכולת שכפול סבירה פחות או יותר. מי משני הרצפים האלה ישרוד טוב יותר? כמובן שזה תלוי בתנאים (בקצב מוטציות אפס, ברור שהראשון, אבל מתי יש לנו קצב מוטציות אפס?) אבל בהחלט יש תנאים בהם מי שישרוד הוא הרצף השני – שרידות הרחב יותר ולא הטוב יותר. כל מה שכל זה בא להגיד זה שלפעמים לא רק משנה כמה אתה טוב אלא גם כמה טובים החבר’ה שאתה באסוציאציה איתם (נראה לי שזה לקח כללי לחיים…) מקווה שהאנקדוטה הלא ממש קשורה שלי עניינה מישהו.
ישראל,
גם אני הייתי מרוצה מהדוגמא של הפוקר.
לא דווקא החזק, אלא מי שמצליח להעביר את הגנים.
מי נראה לך יותר חזק – ניאנדרטל כמו שוורצניגר או קוקס עדין כמו ג’סטין ביבר?
נו, ואת מי סובבות כל הכו–ות?
ניסים וישראל תודה
ישראל, סחטיין על הדוגמא, היא עזרה לי להבין: מה שדרווין חשב בעצם מוביל להישרדות הבינוניות בעוד שהוא דיבר על החזק שורד (אני מקווה שאני לא מכניס מילים לפיו)
ממתינה.
שמוליק
אנסה להסביר את הטעות במושגים של פוקר.
נאמר שמוטציה כלשהיא של שביעיות ונסיכים הולידה אסים.
אתה ראש בראש עם ניסים, שניכם אול אין, לך זוגיים אס עם ארבע, ולניסים זוגיים קינגים עם דאמות.
אתה לוקח את כל הקופה, לא חשוב שבאופן מוחלט הערך של הזוגות שלו גבוה משלך. מה שחשוב הוא הזוג השליט, האסים, ולכן אתה שורד וניסים הולך לכספומט להביא עוד כסף.
גם באבולוציה, מי ששורד הם בעלי הגנים שהפנוטיפ שלהם הוא התכונות השרידות ביותר.
עד כאן הכל מובן. הבעיה היא בשלב הבא: מי ששרד מחזיק בגנים של אסים ושל ארבע.
אס הוא קלף חזק ושריד מאין כמוהו, ארבע קצת פחות.
על פי תיאור התורשה לפני מנדל, תורשה היא הממוצע של שני ההורים, כמו בערבוב צבעים. לכן זיווג של אס עם ארבע (הזוגות ששרדו) יוליד הרבה צאצאים שהממוצע שלהם בערך תשע. נראה לכן הרבה שביעיות שמיניות תשיעיות ועשיריות, ואילו אוכלסית האסים תלך ותדלדל. על תופעת ה”דילול” כתב ג’נקין ע’ 45: “הוא יתרבה ויעמיד צאצאים…. הצאצאים האלה יהיו בתווך בין פרט ממוצע למעשה משובה (האסים נקראים אצל ג’נקין “מעשה משובה”).
ולכן איכות הגנים תלך ותפחת. כדבריו: “חתול שחור שהופיע פעם אחת (מוטציה) לא יוכל להפוך אוכלוסיה שלמה של חתולי לבנים לשחורים, ואין זה משנה מה גדול היתרון שנושא עימו הצבע השחור” (46).
בקיצור – בסיבוב הבא צאצאי הקינגים והדמות יאכלו את צאצאי האסים והארבע. אחרי כמה דורות, האסים, המוטציה השרידה, דווקא תלך ותדלדל בגלל הזיווג עם קלפים חרטא.
התורשה לפי מנדל, זו הקיימת בפועל, פותרת את הבעיה הזו. על פי מנדל ערבוב הגנים אינו כמו בפחיות צבע, אלא כמו בערבוב חבילת קלפים שבה כל קלף שומר את ערכו. כיוון שהגנים של האסים נשמרים בשלמותם, בין אם דומיננטיים או רסציבים, לאורך זמן הם ילכו ויתחזקו, והמוטציה השרידה, האסים, היא זו שתשרוד.
שמוליק
חשוב על זוג צבאים שהאב מהיר מהממוצע והאם איטית מהממוצע. על פי הבנתו של דארווין, הצאצאים אמורים לרוץ במהירות של צבי ממוצע…
אם מעניין אותך, חפש בגוגל blending inheritance
כלומר – ניתן היה לפסול את מסקנותיו, וכך באמת נעשה. ייתכן ודארווין היה חושב אחרץ אילו ידע מתמטיקה יותר טוב, אבל לי נראה שאם הוא היה מודע לטעות הוא היה מבין שההבנה שגוייה, ואף ייתכן והיה מגיע לבד למסקנותיו של מנדל.
ניסים, ישראל
תודה אבל יש לי שאלת הבהרה. חסר לי ידע להבין מדוע הבנת כללי התורשה היו סותרים את תורת האבולוציה שדרווין ניסח. מה הוא טען שלימים נסתר? צאצא שאינו ממוצע הוריו אלא יורש תכונה מאחר מהוריו סותר את האבולוציה כפי שדרווין ניסח או סותר את טענת הממוצע שהייתה רווחת אז?
בקשר לספר, אני צריך להשיגו ואז למצוא זמן לקרוא אותו. בעיה.
גלי ויינשטיין
תתכונני לכתוב פרק חדש על LENR בהיסטוריה של פיסיקה. רהביליטציה אפשרית (חלקית) של נסיון פליישמן-פונס וממשיכיו.
מתקני E-Cat של אנדריאה רוסי כנראה יוכיחו ש- LENR ניתנים לבניה מאחר ויתכנו ריאקציות גרעיניות בטמפרטורות נמוכות מ- 2000 צליוס מחומרי גלם פשוטים (בעיקר ניקל מימן וליתיום). השנה יש סיכוי למספיק רפליקציות עצמאיות של מתקני E-Cat כדי להוכיח סופית שהם עובדים.
סיפור ענק. אם הוא נכון זו התגלית הפיסיקלית הכי חשובה ב- 50 השנים האחרונות (דלק נקי בשפע ובזול לאנושות). ביל גייטס משקיע השנה מיליארד דולר בחקר LENR באיטליה (לא באי-קאט אמנם). אם תרצי אתן לך לינקים לשני ספרים פופולריים באנגלית ולינקים נוספים אחרים .
אל תיבהלי מההסתייגויות של מדעני גרעין ברובם. יש שבירה לפרדיגמה במדע הגרעין והם לא מסוגלים לעכל זאת. אנדראה רוסי טיפוס חריג אבל הוא חכם ואמיץ ולא וויתר במחקריו חרף הקשיים.
שמוליק
זו לא טעותו היחידה… במובנים מסויימים דארווין היה לאמארקיסט. למשל, הוא חשב שהאוזניים של חיות בית שמוטות מחוסר שימוש! (בגלל שהם לא צריכים להקשיב כל הזמן לאיומים).
שווה מאד לקרוא את “מוצא המינים”. כמה שדארווין גאון, הוא היה אדם צנוע ונעים.
שמוליק
דארווין לא הבין בגנטיקה וחשב שתכונות הצאצאים הם ממוצע תכונות ההורים. לדוגמה – מהירות ריצה, או צבעי הסוואה. דארווין לא הכיר את האפונים של גרגור מנדל, שהראו שלא כך המצב.
הנקודה היא שאם ההבנה של דארווין הייתה נכונה, אז זה היה פוגע בהסבר שלו, כי אז לא הייתה נוצרת תחרות בין הצאצאים, והדורות הבאים היו שואפים לערך הממוצע.
הסיפור המלא יותר מסובך, וכמו שישראל אמר, הוא מסופר יפה בספרו של מריו ליוויו.
שמוליק
הסתכל בספר של מריו, עמ’ 47.
ניסים,
״דרווין, הוגה תיאוריית הברירה הטבעית, לא הבין כי כללי התורשה ששימשו אותו סתרו באופן מוחלט את התיאוריה״.
יכול לפרט?
תודה!
עכשיו הבנתי מאיפה ריצ’רד דוקינס הביא את דוגמת השען ב”השען העיוור”
כתוב:
“….שככל הנראה לא הוטרדו מלחץ מים של יותר מאלף טונות לסמ”ר.”
במעמקע האוקינוס הלחץ הוא בס”ה קצת יותר מאלף ק”ג לס”מר- על כל עשר מטר הלחץ גדל בק”ג אחד לס”מר.
שבוע טוב
סבדרמיש יהודה
אבי, ידעתי שתבחר בפרק הזה (ביולוגיה, אבולוציה…). יש חלק בספר שעוסק באיינשטיין ובקוסמולוגיה. מריו ליביו הלך לארכיון איינשטיין ישב שם וניסה לחפש בהתכתבות בין איינשטיין לג’ורג’ גמו האם איינשטיין אמר לג’ורג’ גמו שהקבוע הקוסמולוגי הוא הטעות הגדולה ביותר של חייו. אני הגבתי לפרקים האלה במאמר שפרסמתי: http://arxiv.org/abs/1310.1033
הפרקים בספר של ליביו על הקוסמולוגיה ואסטרופיסיקה הם מעניינים כי ליביו הוא אסטרופיסיקאי.
“אלה היו זרמי המחשבה על החיים ששלטו בכיפה עד אשר הופיע אדם אחד שחונן בחוצפה, בחזון ובתובנה העמוקה הדרושות לשזירת מכלול ענקי של חוטים נבדלים לכלל מעשה רקמה מפואר אחד. האיש היה צ’רלס דַרוִוין (באיור 1 הוא נראה בערוב ימיו), והחזון המאוחד הכביר שלו התגלה כתיאוריה ברוכת־השראה יותר מכל שאר התיאוריות שאינן מתימטיות ביסודן. דרווין הפך את הרעיונות בדבר החיים עלי אדמות ממיתוס למדע, לא פחות ולא יותר.”
בלי להקטין את ההישג, ההאדרה הזו של בנאדם יחיד, חכם ככל שיהיה משולה בעיני להאדרה הדתית של כל מני באבאבובות.
גם דרוין וגם אינשטיין היו פורצי דרך שהשכילו להבין קצת לפני כולם ונשענו על עבודה מדעית שנעשתה לפניהם ובמקביל; שניהם פרסמו רגע או שניים לפני שקולגה הוציא פרסום כמעט זהה ובילתי תלוי.
וזה היופי במדע – אין תלות בגאון כזה או אחר, כל התקדמות תלויה בצעדים שנעשו לפניה, וכל תגלית תגיע בזמנה (עם כמה בני מזל שגם יהיו במקום הנכון וגם יבינו ויפרסמו קצת לפני חבריהם).