החרקים מתקשים לנשום ככל שהם גדלים, ייתכן שפעם היו חרקי ענק בתקופות שבהם שיעור החמצן באוויר היה גדול יותר
היה חם מאוד בחודשי הקיץ. לעתים, בשעות הערב, העדפנו אוורור על מיזוג ופתחנו את החלונות. קרה המקרה וג’וק ענק, חום מגעיל ומפחיד, הקרוי תיקן אמריקאי (כי מוצאו בדרום אמריקה והוא הגיע למקומותינו ולמקומות רבים אחרים באמצעות אוניות), מצא את דרכו לתוך החדר, אם במעוף (וזה היה זכר) ואם בריצה על הקירות. חלק מבני הבית נסו בבהלה ובצעקות אימים והאמיצים טיפלו בו, בתרסיס קוטל חרקים או במרדפים שהסתיימו במקרה המוצלח ברמיסה או חבטת נעל.
ג’וק כזה עשוי להגיע לאורך של 33 מ”מ מקצה בטנו עד קצה ראשו (ללא המחושים).
ועכשיו, מי שבאמת מפחד מג’וקים, מוטב שידלג על הקטע הבא.
ככל שהג’וק ענק ומפחיד, תארו לכם את אותו הג’וק גדול פי עשר – כלומר אורכו יגיע ל- 33 ס”מ, שזה ארוך יותר מגודלה של מרצפת, לא מרצפת רגילה של 20X20, אלא יותר ממרצפת סלונית 30X30, או כמו מרצפת סלונית גדולה במיוחד שאורך שלוש מהן יחד הוא מטר אחד. תארו לעצמכם ג’וק כזה רץ על הרצפה ומתקרב אליכם. נעל לא תועיל כאן ונראה לי שגם לא תרסיס – הוא פשוט יברח, או יתקוף אתכם לפני שהמנה הזעירה יחסית של התרסיס תשפיע עליו. כיצור אוכל כל, הוא בוודאי ינסה לנגוס בכם. זוכרים את הסרט גברים בחלל (וגם גברים בשחור)? התסריט יהיה לא רחוק מזה.
למזלנו הטוב, אין ג’וקים כאלה. ובעצם האם יכולים להיות? התשובה היא לא ובוא נראה מדוע.
היו דינוזאורים ענקיים. כיום הפיל הוא חיית היבשה הגדולה ביותר. הרגליים והשרירים שלהם מותאמים לגודלם. בים יש תמנוני ענק המגיעים לאורך של 15 עד 20 מטרים והיצור הגדול ביותר כיום ומאז ומעולם, הוא הלוויתן הכחול המגיע לאורך של 30 או אף 35 מטרים. בים, מסיבות ידועות, זה לא בעיה להיות גדול.
אך ביבשה, הג’וק הענק שלנו לא יסתדר. ראשית הוא לא יוכל לעוף. אם הוא יהיה ארוך פי עשרה ממה שהוא, שטח הכנפיים שלו יהיה אומנם פי מאה אך משקלו יהיה פי אלף, כלומר פי עשרה יותר כבד ממה שתכנון הכנפיים שלו מסוגל לשאת. הוא לא יהיה מסוגל ללכת על הקירות או הרצפה כי היחס בין שטח המגע למשקל יורע גם הוא פי עשרה ואם הוא ינסה – הכובד יפיל אותו. גם בריצה על הרצפה תהיה לו בעיה – המשקל הגדול ביחס לחיכוך המגע עם הרצפה, לא יאפשר לו לרוץ מהר. בקיצור חיים קשים. אבל תהיה לו בעיה נוספת – הוא לא יוכל לחיות בכלל. נשימת החרקים נעשית כידוע באמצעות פעפוע. אין להם מערכת נשימה אקטיבית השואבת את האוויר. הנשימה שלהם פסיבית – האוויר נכנס דרך הטרכיאות – פתחי הנשימה ומפעפע לשאר חלקי הגוף. אם הוא גדול ושמן מדי – האוויר לא יוכל להגיע לחלקי הגוף הפנימיים ולמעשה לא תתבצע נשימה ולא יהיה חילוף חומרים.
אז נכון שלפני עשרות מיליוני שנים היו שפיריות ענק שמוטת הכנפיים שלהן הגיעה לששים ס”מ. אך גופן היה דק וארוך – כך שלא הייתה להן בעיית נשימה ושטח הכנפיים היה מספיק גדול למשקל הגוף העדין.
אפשר איפה להירגע – שום מוטציה לא יכולה ליצור חרקי ענק כפי שראינו בסרטי מדע בדיוני משנות החמישים ואם היו לנו היום שפיריות ענק – אולי היינו מסתדרים איתן כי הן לא מגעילות וגם אין חשש שיתקפו אותנו – הן בכלל לא אוכלות בשלב הבוגר. ואגב, הסברה היא שהתפתחות שפיריות ענק כאלה התאפשרה בזמנו, בגלל שאז האוויר היה עשיר יותר בחמצן.
ועכשיו למשהו אחר לגמרי שגם הוא קשור לחום הקיץ, אותו הזכרנו בהתחלה.
ייתכן ושמתם לב שתינוקות, פעוטות וילדים קטנים סובלים מהחום פחות מאשר אנחנו הגדולים. זה אכן כך וזאת כיוון ששטח פני העור שלהם גדול יחסית למסת הגוף. זה דומה לעניין הג’וקים שהזכרנו מקודם.
בגדול – אם מבוגר גבוה פי שנים מילד, אז שטח העור שלו גדול פי ארבע, אך המשקל שלו גדול פי שמונה. זה אומר שלאותו ילד יהיה פי שניים שטח עור על כל ק”ג משקל, מאשר לאותו מבוגר. הואיל והעור הוא, בין השאר, הרדיאטור של הגוף, ברור שהילד מצליח יותר טוב לקרר את עצמו. זו גם הסיבה שאנשים שמנים סובלים יותר מהחום ותוכלו לראותם סמוקים ומקנחים זעה, בעוד שאצל חבריהם הרזים, המצב פחות חמור.
מה בקשר לקור? ובכן ילדים רגישים יותר לקור. שטח העור הגדול יחסית לגוף, פולט חום ולכן גופם מצליח פחות לשמור על חומו. זו הסיבה שבחורף חשוב לשמור על חום הסביבה של תינוקות.
בהיותנו בקיץ בברכה, שמנו לב שפעוטות ששהו זמן רב במים, שפתיהם מכחילות וכשהם יוצאים מהמים – הם רועדים, בעוד הגדולים סובלים פחות מתופעות אלה.
יצוין עוד שאחוז הילדים הניצולים לאחר טביעה ממושכת במים קרים מאוד, עולה בהרבה על זה של מבוגרים. הסיבה לכך שהגוף הגדול של מבוגרים לא מספיק להתקרר והם טובעים. הילדים לעומת זאת מתקררים מהר ולכן, למרות שריאותיהם מתמלאות מים, תהליכי הגוף מואטים והם מחזיקים מעמד זמן ארוך יחסית וניתן להפשירם בהצלחה. יש להדגיש שאין מדובר כאן בהקפאה (כמו באמונה הטיפשית שאפשר להקפיא בני אדם ולהחיותם בעוד שנים רבות), כיוון שבהקפאה, פיזיולוגיית התאים נהרסת ותאי הגוף מתפוצצים למעשה.
משקלם הנמוך יחסית של ילדים, עומד לטובתם גם בעת נפילות. כאשר ילד נופל, הפגיעה קלה בהרבה מאשר בנפילה דומה אצל מבוגר. החבטה ממנה סובל הילד קלה יותר כיוון שמשקל הגוף הנחבט בשטח מסוים, קטן מזה אצל מבוגר.
