‫סודות ממוחו של מומחה / פיליפ א’ רוס‬

חקר תהליכים מנטליים אצל שחמטאים בדרגת רב-אמן מרמז כיצד אנשים מגיעים למצוינות גם בתחומים אחרים

אדם מהלך בתוך מעגל של שולחנות שחמט, מציץ בכל לוח במשך שתיים-שלוש שניות ואז מבצע מהלך. מסביב למעגל יושבים עשרות שחקנים חובבים ושוקלים את מהלך הנגד שעליהם לבצע עד שישלים את הסבב. השנה היא 1909, האיש הוא הקובני חוזה ראול קַפַּבְּלַנְקָה והתוצאה היא ניצחון גורף שלו: 28 ניצחונות ב-28 משחקים. מפגן זה נערך במסגרת מסע תחרויות שבמהלכו ניצח קפבלנקה ב-168 משחקים בזה אחר זה. איך הצליח לשחק טוב כל כך במהירות כזו? וכמה מהלכים קדימה הצליח לחשב במגבלות כאלה? מְסַפרים שקפבנקה השיב כך: “אני רואה רק מהלך אחד מראש, אבל תמיד את המהלך הנכון.”

כך סיכם קפבנקה על רגל אחת את מה שלימים יניבו מאה שנים של מחקר פסיכולוגי: עיקר ההבדל שבין רב-אמן לשחמטאי מתחיל טמון בשניות המחשבה הראשונות. תפיסה מונחית-ידע מהירה זו, שנקראת לעתים אַפְּרֶסֶפְּצִיָה, אופיינית גם למומחים בתחומים אחרים. כשם שרב-אמן בשחמט יזכור כל צעד במשחק ששיחק, כך יוכל, לא אחת, מוסיקאי מוכשר לשחזר בכתב את התווים של סונטה ששמע רק פעם אחת. וממש כשם שרב-האמן מוצא את הצעד הכי טוב במהירות הבזק, כן יכול לפעמים רופא מומחה להגיע לאבחנה מדויקת בתוך כמה רגעים של התבוננות בחולה.

אבל איך רוכשים המצטיינים בתחומיהם השונים את המיומנויות יוצאות הדופן שלהם? מה חלקו של הכישרון המולד ומה חלקו של האימון האינטנסיבי? פסיכולוגים ביקשו למצוא תשובות לכך בלימוד רזיהם של שחמטאים בדרגת רב-אמן. סיכום תוצאותיהן של מאה שנות מחקר הביא לפיתוח תיאוריות חדשות שעניינן כיצד מסודר המידע במוח ואיך הוא נשלף בעת הצורך. יתר על כן, ייתכן כי למחקר זה השלכות חשובות על תחום החינוך. אולי יהיה אפשר להשתמש בטכניקות שבעזרתן מפתחים השחמטאים את כישוריהם כדי ללמד קריאה, כתיבה וחשבון בבית הספר.

“זבוב הפירות” של המדעים הקוגניטיביים

תולדות המומחיות האנושית מתחילות בציד – מיומנות חיונית להישרדות אבותינו הקדמונים. הצייד המיומן יודע לא רק לזהות היכן היה האריה, אלא גם להסיק להיכן ילך. מחקרים חוזרים ונשנים מלמדים שמן הילדות ואילך משתכלל כושר הגששות ועולה “ביחס ישר לגיל, עד אמצע שנות ה-30 לחיים, אז מגיעה המיומנות לשיאה,” כדברי האנתרופולוג ג’ון בוק מאוניברסיטת קליפורניה בפולרטון. הכשרת מנתח מוח לוקחת פחות זמן.

העליונות העצומה על פני טירונים בתחומם היא היוצרת אשפים אמיתיים. בלעדיה לא היו אלה אנשים מן השורה שלזכותם הישגים מרשימים, וכאלה, למרבה הצער, יש רבים. מחקרים מדוקדקים מ-20 השנים האחרונות מראים שאשפי בורסה מקצועיים אינם מצליחים בהשקעותיהם בשוק ההון יותר מחובבים, ייננים בעלי שם אינם מבדילים טוב יותר בין יינות מאשר פשוטי העם, ופסיכיאטרים מדופלמים אינם עוזרים למטופליהם טוב יותר מעמיתיהם פחותי הדרג. וגם אם ברור כי קיימת מומחיות, כמו למשל בהוראה או בניהול עסקים, לרוב קשה לאמוד אותה וקשה עוד יותר להסבירה.

מיומנות בשחמט לעומת זאת, אפשר למדוד, לפרק לרכיבים, לבחון באמצעות ניסויים במעבדה, וקל לצפות בה בסביבתה הטבעית – אולמות התחרות. השח שימש אפוא קרקע עיקרית לניסויים בתיאוריות העוסקות בחשיבה, עד כדי כך שזכה לכינוי “זבוב הפירות (Drosophila) של המדעים הקוגניטיביים”.

מדידת כישורי השחמט הרחיקה לכת יותר מניסיונות מדידה דומים במשחקים, בענפי ספורט ובפעילויות תחרותיות אחרות. נוסחאות סטטיסטיות נותנות משקל רב יותר לתוצאות משחקיו האחרונים של שחקן מאשר לתוצאות ישנות, ומתחשבות גם בחוזק היריב בכל משחק. החישובים מעניקים לשחקנים ניקוד המאפשר לחזות תוצאות משחקים עתידיים במידה רבה של ביטחון. אם הניקוד של שחקן א’ גבוה ב-200 נקודות מזה של שחקן ב’ הוא ינצח ב-75% ממשחקיהם בממוצע. תחזית זו תקפה בין אם מדובר בשחקנים מן המעלה הראשונה, ובין אם בשחקנים רגילים לגמרי.

לרב-האמן הרוסי גרי קספרוב יש 2812 נקודות והוא צפוי אפוא לנצח ב-75% ממשחקיו מול המדורג 100 ברשימת רבי-האמן, הרב-אמן ההולנדי יאן טימאן, שלו 2616 נקודות. בדומה, מתחרה בטורניר אמריקני שיש לו 1200 נקודות (ניקוד הקרוב לחציון) ינצח ב-75% ממשחקיו מול שחקן בעל ניקוד של 1000 (קרוב לאחוזון ה-40). הניקוד מאפשר לפסיכולוגים להעריך את מידת המצוינות על סמך ביצועים ולא על סמך מוניטין, ולעקוב אחר שינויים ברמת המיומנות לאורך הקריירה של שחקן או שחקנית.

סיבה נוספת מדוע חוקרי הקוגניציה בוחרים בשחמט כמודל ולא למשל, בביליארד או בברידג’, היא המוניטין שיצאו למשחק כ”אבן בוחן לאינטלקט,” כדברי המשורר הגרמני גתה. את מעללי אמני השחמט ייחסו שנים ארוכות לכוח מחשבה הגובל בקסם. קסם זה ניכר במיוחד במשחקים “בעיניים מכוסות” שבהם אין השחקנים רואים את הלוח. הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בִּינֶה, שהיה בין ממציאי מבדק האינטליגנציה הראשון, ביקש ב-1894 מאמני שחמט לתאר איך הם משחקים בלי לראות. תחילה הניח שהם מדמים בנפשם תמונה מדויקת, כמעט כמו צילום, של הלוח, אבל במהרה הגיע למסקנה שהתמונה שעולה לנגד עיניהם מופשטת הרבה יותר. האמן לא רואה בעיני רוחו את רעמת הפרש (או סוסו, יש לומר) או את תבנית סיבי העץ שממנו הוא עשוי, אלא נזקק רק לידיעה כוללת מהי עמדת הכלי ביחס לכלים האחרים במערך המשחק. זהו ידע בלתי מפורש, הדומה לזה שיש לנוסע ברכבת תחתית על התחנות שבקו הנסיעה.

האמן מכוסה העיניים מוסיף לידע זה פרטים הנוגעים למשחק הנוכחי וכן זיכרונות בולטים ממשחקים קודמים. נניח ששכח משום מה, את מיקומו המדויק של אחד הרגלים. הוא יוכל לשוב ו”למצוא” אותו על סמך סוג האסטרטגיה של פתיחת המשחק, שלב שמרבים בלימודו ושבו מספר מצומצם יחסית של מערכים אפשריים. הוא עשוי גם להיזכר בהיגיון שעמד מאחורי אחד מצעדיו הקודמים, למשל באמצעות שיקול כזה: “לא יכולתי לקחת לו את הרץ במהלך שלפני הקודם, כלומר הרַגלי ודאי עמד בדרכי…” אין לו צורך לזכור את כל הפרטים כל הזמן, כיוון שאם ירצה הוא יוכל לשחזר כל פרט באמצעות התחברות למערכת קישורים מאורגנת היטב.

אילו השליטה במערך מידע מורכב ומובנה כזה, הייתה מסבירה לא רק את ההצלחה במשחקים מכוסי עיניים, אלא גם כישורים אחרים של אמני שחמט, כגון חישוב צעדים ותכנון, המצוינות במשחק לא הייתה תלויה בכישרון טבעי אלא כמובן, באימון. הפסיכולוג ההולנדי אדריאן דה-גרוט, אמן שח בעצמו, אישש את הרעיון הזה ב-1938 כשניצל תחרות בין-לאומית גדולה שנערכה בהולנד כדי להשוות בין שחקנים ממוצעים וחזקים ובין רבי-אמנים מן המובילים בעולם. אחת הדרכים שבהן עשה זאת הייתה לבקש מהם לתאר את מחשבותיהם בעודם בוחנים מערך שנלקח מאחד ממשחקי התחרות. הוא גילה כי למרות העובדה ששחקנים מתחת לדרגת אמן ניתחו הרבה יותר אפשרויות מן השחקנים החלשים מאוד, לא נרשמו הבדלים משמעותיים בניתוח בינם ובין האמנים ורבי-האמנים. השחקנים הטובים יותר לא שקלו אפשרויות רבות יותר אלא אפשרויות טובות יותר, בדיוק כמו שאמר קפבלנקה.

מחקרים מן הזמן האחרון מלמדים שממצאיו של דה-גרוט משקפים גם את טיב המערכים שבחר למבדק. מערך שבו חישוב ארוך ומדויק יכריע את הכף, מאפשר לרב-אמן להפגין את כוחו, שכן במקרה כזה הוא יתבונן במורד העץ המסתעף של המהלכים האפשריים רחוק יותר ממה שחובבן יוכל אף לקוות לראות. בדומה, עשוי פיזיקאי מנוסה להעלות על הדעת אפשרויות רבות יותר מסטודנט לפיזיקה. ואולם בשני המקרים אין המומחה נשען כל כך על יכולת הניתוח הטבעית שלו, הטובה יותר כביכול, אלא על מאגר ידע מאורגן. כששחקן חלש יחסית נדרש למצב מסובך, אפשר שייחשב משך חצי שעה ולרוב גם יראה הרבה מהלכים קדימה, אבל המהלך הנכון יסתתר מעיניו, ואילו הרב-אמן רואה את המהלך מיד בלי לנתח כלל.

דה-גרוט גם נתן לנבדקיו להתבונן במערכי משחק לזמן קצוב ואז לנסות ולשחזרם מן הזיכרון. לרוחב כל קשת הדרגות נמצאה הקבלה בין יכולת הנבדק לבצע משימה זו, ובין כוחו כשחקן. המתחילים הצליחו לזכור רק מעט פרטים של מערך משחק, גם אם ניתנו להם 30 שניות ללמוד אותו, ואילו רבי-אמנים ביצעו בדרך כלל שחזור מושלם של המערך גם לאחר שעיינו בו רק כמה שניות. הבדל זה נובע מסוג מסוים של זיכרון המיוחד לסוגים של מערכי משחק שכיחים. זיכרון מיוחד זה הוא בוודאי תוצאה של אימון, מאחר שרבי-אמנים לא מצליחים יותר משאר בני האדם במבחני זיכרון כלליים.

ממצאים דומים נמצאו בקרב שחקני ברידג’ (שיכולים לזכור באיזה קלפים שיחקו במשחקים רבים), מתכנתי מחשבים (שמסוגלים לשחזר קטעי תוכנה ארוכים) ומוסיקאים (שזוכרים פרקי מוסיקה ארוכים). למעשה, זיכרון כזה, הייעודי לנושא של תחום עיסוק מסוים, משמש מבחן סטנדרטי לזיהוי מצוינות בתחום.

המסקנה שהמומחים נעזרים יותר בידע מבני מאשר בניתוח, נתמכת על ידי מקרה מבחן נדיר של שחקן שחמט חלש שבתוך תשע שנים, מ-1978 עד 1987, נעשה לאחד מאמני השחמט הבולטים בקנדה. ניל צ’רנס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מדינת פלורידה, הראה שעל אף השתפרותו במשחק הוא לא שכלל את יכולתו לנתח מערכי משחק, אלא נשען על בקיאות משופרת לאין ערוך במערכי משחק ובאסטרטגיות מתאימות.

תיאוריית ההקבצה

בשנות ה-60 ניסו הרברט א’ סיימון וויליאם צ’ייס, שניהם מאוניברסיטת קרנגי מלון, להבין טוב יותר את זיכרון המומחה באמצעות לימוד מגבלותיו. הם המשיכו מן הנקודה שבה עצר דה-גרוט וביקשו משחקנים ברמות שונות לשחזר מערכי משחק מלאכותיים, כלומר מערכים שבהם הונחו הכלים על הלוח באקראי, ולא מערכים שהיו במשחקי אמנים [ראו תיבה בעמוד הקודם]. המתאם בין רמת השחקן ובין דיוקו בשחזור מערכים מלאכותיים היה נמוך בהרבה מאשר במערכים האותנטיים.

נמצא אם כן, שזיכרון השחמט עוד יותר ספציפי ממה שהיה נדמה בתחילה, הוא אינו מכוון סתם למשחק השחמט כי אם לפריסות כלים טיפוסיות. ניסויים אלו איששו מחקרים קודמים שהראו בצורה משכנעת שיכולות בתחום מסוים אינן עוברות בדרך כלל לתחומים אחרים. הפסיכולוג האמריקני אדוארד תורנדייק הבחין לראשונה באי יכולת להעברה כבר לפני למעלה מ-100 שנה, כשהראה שלימוד לטינית למשל, אינו משפר את השליטה באנגלית, ושהוכחת משפטים בגאומטריה אינה עוזרת לחשוב בהיגיון בחיי היום-יום.

סיימון הסביר את יכולתם הפחותה יחסית של אמני השחמט לשחזר מערכים מלאכותיים בעזרת מודל המבוסס על דפוסים נושאי משמעות הנקראים מקבצים. הוא נדרש למושג זה כדי להסביר כיצד מצליחים אמני השח לטפל בכמויות עצומות של מידע מאוחסן, משימה שלכאורה מכבידה על זיכרון העבודה של המוח. הפסיכולוג ג’ורג’ מילר מאוניברסיטת פרינסטון אמד את היקפו של זיכרון העבודה, אותו פנקס רישום של המוח שכונה בעבר הזיכרון לטווח קצר, במאמרו הידוע מ-1956 שנקרא “מספר הקסם שבע פלוס מינוס שתיים”. מילר הראה שאנשים יכולים לתת את הדעת רק על חמישה עד תשעה פריטים בו-זמנית. באמצעות צירוף מבנים היררכיים של מידע למקבצים, טען סיימון, עוקפים אמני השחמט את המגבלה הזו, משום שבעזרת שיטה זו מתאפשרת להם גישה לחמישה עד תשעה מקבצים, במקום גישה למספר דומה של פריטים מצומצמים יותר.

ניקח לדוגמה את המשפט “יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן”. מספר מקבצי המידע שמשפט זה מכיל תלוי בהיכרות עם השיר ובידיעת השפה העברית. בשביל רוב דוברי העברית הצברים, משפט זה הוא חלק ממקבץ גדול יותר, כלומר שיר הילדים הידוע. בשביל מי שיודע עברית, אבל לא מכיר את השיר, המשפט כולו הוא מקבץ יחיד העומד לבדו. בשביל אדם ששינן את מילות השיר אך לא את משמעותן, משפט זה הוא בן שישה מקבצים, ולאדם המכיר את האותיות אך לא את המילים המשפט הוא בעל 21 מקבצים.

בעולם השחמט אותם הבדלים מבדילים בין שחמטאים מתחילים ובין רבי-אמנים. פריסה של 20 כלים על הלוח מציגה לשחקן מתחיל הרבה יותר מ-20 מקבצי מידע, היות שיש כל כך הרבה אפשרויות למיקום הכלים על הלוח. רב-אמן לעומת זאת, עשוי לראות חלק מהפריסה כך: “הצרחה קטנה עם רץ בפיאנצ’טו” בשילוב “שרשרת רגלים חסומה בסגנון הודי בצד המלך”, ובכך לדחוס את כל הפריסה לחמישה או שישה מקבצים. באמצעות מדידת הזמן שדרוש להטביע גוש חדש בזיכרון ואומדן מספר השעות שעל שחקן להשקיע בלימוד שחמט עד שיגיע לדרגת רב-אמן, העריך סיימון שלרב-אמן ממוצע יש גישה ל-50 עד 100 אלף מקבצי מידע שחמטי. רב-אמן מסוגל לדלות מזיכרונו כל אחד מן הגושים האלה אם רק יסתכל במערך המשחק, כמו שרוב דוברי העברית הצברים יכולים לדקלם את “יונתן הקטן” בשלמות לאחר ששמעו רק את מילות השיר הראשונות.

אף על פי כן נמצא שתיאוריית ההקבצה בעייתית מעט. אין בכוחה להסביר כראוי כמה היבטים של הזיכרון, למשל יכולתם של המומחים להפגין את כישוריהם גם כשמסיחים את דעתם (טקטיקה שגורה בחקר הזיכרון). צ’רנס וקיי אנדרס אריקסון מאוניברסיטת מדינת פלורידה טענו שמוכרח להיות מנגנון נוסף המאפשר למצטיינים להשתמש בזיכרון ארוך הטווח שלהם כאילו היה גם הוא “פנקס רישום”. “עצם העובדה ששחקנים מיומנים מאוד יכולים לשחק בעיניים מכוסות כמעט ברמתם הרגילה, אינה ניתנת כמעט להסבר בכלים של תיאוריית ההקבצה, כיוון שעל השחקן להכיר את פריסת המשחק ואז להפוך בה בזיכרונו,” אומר אריקסון. מניפולציה שכזו כרוכה בשינוי המקבצים המאוחסנים לפחות במידת מה, מטלה שאפשר אולי להמשיל לדקלום “יונתן הקטן” מן הסוף להתחלה. אפשר לעשות זאת, אבל לא בקלות, וודאי שלא בלי התחלות שגויות וטעויות רבות. ואולם משחקים של רבי-אמנים שמשוחקים מהר ובכיסוי עיניים הם בדרך כלל ברמה גבוהה להפתיע.

אריקסון מצטט גם מחקרים על רופאים המאחסנים בבירור מידע בזיכרון ארוך הטווח שלהם ושולפים אותו באופן המאפשר להם לאבחן חולים. אבל אולי הדוגמה היום-יומית ביותר שמציע אריקסון נוגעת לקריאה. במחקר שערך עם וולטר קינץ’ מאוניברסיטת קולורדו ב-1995, נמצא שהפרעה לקוראים מיומנים לא האטה כמעט את חזרתם לקריאה מעמיקה, ובסופו של דבר עיכבה אותם בכמה שניות בלבד. כדי להסביר את הממצא הזה פנו החוקרים למבנה שכינו בשם “זיכרון עבודה ארוך טווח”, מינוח הנשמע כמעט כמו דבר והיפוכו, מפני שלזיכרון ארוך הטווח הוצמד הדבר היחיד שתמיד הוגדר כזר לו: החשיבה. אבל מחקרי סריקת מוח שנערכו ב-2001 באוניברסיטת קונסטנץ שבגרמניה סיפקו אישוש להשערה לאחר שהראו כי שחקני שחמט מצטיינים מפעילים את הזיכרון ארוך הטווח הרבה יותר מאשר טירונים בתחום [ראו תמונה בעמוד ממול].

פרננד גוברט מאוניברסיטת ברונל שבלונדון דוגל בתיאוריה מתחרה שפיתח עם סיימון בשנות ה-90 המאוחרות. בתיאוריה זו מורחב רעיון ההקבצה והוא כולל גם דפוסים גדולים ומאופיינים ביותר שמערבים כתריסר כלי משחק. ב”תבנית” כזו, כלשונם, יהיו כמה תאים ריקים שלתוכם יזין האמן ערכים משתנים כגון רגלי או רץ. למשל, המערך “עמדת רגלי-מלכה המבודד מן ההגנה הנימזו-הודית” ישמש כתבנית, ואמן השח יוכל לשנות ערך של תא ריק וכך להגדירה מחדש כ”אותה פריסה פחות הרץ השחור”. אם נחזור לדוגמה מעולם שירי הילדים, הדבר דומה לשינון וריאציה של “יונתן הקטן” באמצעות החלפת מילים ב”תאים” מסוימים במילים מתחרזות, כמו למשל “יוחנן” במקום “יונתן”, “תפוחים” במקום “אפרוחים” וכדומה. כל מי שמכיר את התבנית המקורית יוכל לקבע בזיכרונו את הווריאציה בתוך רגע.

ריבוי העילויים

על דבר אחד מסכימים כל התיאורטקנים של המומחיות, והוא שהבניית מבני החשיבה האלה דורשת מאמץ אדיר. סיימון ניסח כלל פסיכולוגי משלו, כלל העשור, שלפיו נדרשות כעשר שנים של עבודה קשה כדי להגיע למצוינות, יהיה התחום אשר יהיה. אפילו ילדי פלא בתחומם, כמו גאוס במתמטיקה, מוצרט במוסיקה ובובי פישר בשחמט, השקיעו ללא ספק מאמץ שקול לזה, ואולי התחילו מוקדם יותר ועבדו קשה יותר מאחרים.

על פי גישה זו, ריבוי ילדי הפלא בשחמט בשנים האחרונות רק משקף את הופעתן של תכניות אימון ממוחשבות המאפשרות לילדים של היום ללמוד הרבה יותר מקודמיהם משחקים של אמנים ולשחק בתכיפות גבוהה יותר מול תוכנות ברמת אמן. פישר עורר סנסציה כשהגיע ב- 1958 לדרגת רב-אמן בגיל 15, כיום מחזיק בשיא סרגיי קרג’אקין האוקראיני שעשה זאת בגיל 12 ושבעה חודשים.

אריקסון טוען שמה שחשוב אינו הניסיון כשלעצמו, אלא “לימוד מאומץ” (effortful study) שפירושו התמודדות ללא הרף עם אתגרים הַקשים מעט מכפי יכולתו של התלמיד. זו הסיבה שחובבים נלהבים מבלים לפעמים עשרות אלפי שעות במשחק שחמט או גולף או בנגינה על כלי ולעולם אינם מתקדמים אל מעבר לדרגת חובבן, ואילו תלמיד מאומן כהלכה יכול להשיג אותם בתוך זמן קצר יחסית. מעניין לראות כי זמן משחק השחמט שנצבר, אפילו בתחרויות, תורם פחות להתקדמות השחקן מאשר לימוד מאומץ, התרומה העיקרית של משחקים כאלה היא זיהוי נקודות תורפה לצורך לימוד עתידי.

אפילו טירונים מתאמצים יותר בתחילת לימודיהם, לכן שחקני גולף מתחילים או תלמידי נהיגה למשל, משתפרים בדרך כלל מהר מאוד בראשית דרכם. אבל רוב האנשים מניחים לעניין משהגיעו לרמה המניחה את דעתם, רמה שאינה נופלת מזו של חבריהם למגרש הגולף, או שתספק, נניח, את בוחן הנהיגה שלהם. אז הופכים ביצועיהם להיות אוטומטיים וכך נסגרת הדלת בפני שיפור נוסף. מומחים מתלמדים לעומת זאת, שומרים על “ראש פתוח” כדי שיוכלו לבחון, לבקר ולהעשיר את מה שבתוכו, ועל כן הם מתקרבים והולכים לרמה שהציבו המובילים בתחום.

בינתיים, הולכות ומחמירות אמות המידה שלפיהן מכתירים את המצטיינים בתחומם. אצנים בגיל תיכון כבר רצים מייל בארבע דקות, תלמידי קונסרבטוריונים מנגנים יצירות שפעם רק וירטואוזים העזו לנסות. אבל השחמט, שוב, הוא התחום שמספק את ההשוואה המשכנעת ביותר לאורך זמן. ג’ון נָן, מתמטיקאי בריטי וגם רב-אמן בשחמט, השווה לא מזמן בעזרת מחשב בין כל הטעויות שנעשו בשתי תחרויות, האחת נערכה ב-1911 והשנייה ב-1993. השחקנים המודרנים דייקו הרבה יותר במשחקם. אז בחן נן את כל משחקיו של שחקן שהגיע “למקום טוב באמצע” בתחרות של 1911 וחישב ומצא שהניקוד שהיה זוכה לו היום לא היה עולה על 2100, כמה מאות נקודות מתחת לדירוג מינימלי של רב-אמן, “וגם זה ביום טוב עם רוח גבית.” אמנם הטובים שבין אמני העבר היו חזקים במידה ניכרת מכך, אבל עדיין היו מדורגים הרבה מתחת לשחקנים המובילים של ימינו.

עם זאת בל נשכח כי לרשות קפבלנקה ובני דורו לא עמדו מחשבים ומסדי נתונים של משחקים. עליהם היה ללמוד הכול בעצמם, כשם שעשו זאת באך, מוצרט ובטהובן. ואם בטכניקה הם נופלים מאמני שחמט בני זמננו, ביצירתיות הם עולים עליהם פי כמה. את אותה השוואה אפשר לעשות בין אייזיק ניוטון לבין פיזיקאי טיפוסי שזכה לא מכבר לתואר דוקטור.

כאן כבר יאבדו ספקנים רבים את סבלנותם. לא ייתכן, יאמרו, שכל מה שצריך כדי לזכות במדליית זהב זה רק אימון, אימון ועוד אימון. אבל במפתיע, האמונה בכישרון מולד, שהמצטיינים עצמם ומאמניהם אולי דבקים בה יותר מכולם, אינה נתמכת בראיות חותכות. ב-2002 ערך גובט מחקר שעסק בשחקני שחמט בריטים מחובבים ועד רבי-אמנים, ולא מצא שום קשר בין כוחם במשחק לבין היכולות הויזואליות-מרחביות שלהם, שנמדדו במבחני זיכרון צורות. חוקרים אחרים לא מצאו שום הקבלה בין כושר החיזוי של אשפים במירוצי סוסים לבין יכולותיהם המתמטיות.

אף כי איש לא הצליח עדיין לחזות מי יצטיין מאוד בתחום כלשהו, ניסוי מעניין הראה שאפשר להביא במכוון אדם לרמת מצוינות גבוהה. לסלו פולגר, איש חינוך הונגרי, חינך את שלוש בנותיו בבית, והקדיש לאימוני שחמט כשש שעות ביום. התוצאה: אמנית שחמט בין-לאומית אחת ושתי רב-אמניות – הקבוצה החזקה ביותר בתולדות השחמט לאותם הורים. הבת הצעירה לבית פולגר, יודית בת ה-30, מדורגת כיום במקום ה-14 בעולם.

הניסוי של פולגר הוכיח שני דברים: שאפשר לגדל רבי-אמנים מילדות ושגם נשים יכולות להגיע לדרגת רב-אמן. אין זה מקרה שהתגלו ילדי פלא רבים בשחמט לאחר שלסלו פולגר הוציא לאור את ספרו על לימוד השחמט. מספר הילדים המחוננים במוסיקה גם הוא עלה פלאים מאז המקבילה המוסיקלית, מבית היוצר של ליאופולד, אביו של מוצרט, 200 שנה קודם לכן.

נדמה אם כן, שהמוטיבציה היא גורם חשוב יותר מן היכולת הטבעית בפיתוח מצוינות. אין זה מקרה אפוא שבמוסיקה, בשחמט ובספורט, שכולם תחומים שבהם המצוינות מוגדרת על פי הישגים תחרותיים ולא על פי אסמכתאות אקדמיות, המקצוענות הולכת ונעשית נפוצה יותר בגילאים צעירים יותר ויותר, בתמיכת הורים המסורים לעניין ולפעמים גם המשפחה המורחבת.

מה גם שהצלחה נבנית מהצלחה, הואיל וכל הישג עשוי לחזק את רוחו של הילד. מחקר שנערך ב-1999 בדק שחקני כדורגל מקצוענים מכמה ארצות והראה שרבים מהם, בהשוואה לכלל האוכלוסייה, נולדו בתקופה מסוימת של השנה, ולכן גילם בעת רישומם לליגות הנוער בכדורגל היה גבוה מן הממוצע. [ראו תיבה בעמוד ממול]. בתחילת דרכם כשחקנים נהנו אפוא ילדים אלה מיתרון נכבד של גודל וכוח על פני חבריהם לקבוצה. ומאחר שילדים גדולים ומהירים מחבריהם זוכים ליותר הזדמנויות להחזיק בכדור, הם הבקיעו יותר שערים והצלחתם במשחק עודדה אותם להשתפר עוד ועוד.

מורים לספורט, מוסיקה ומקצועות אחרים נוטים להאמין שהכישרון חשוב ושהם יודעים לזהות כישרון בהיתקלם בו. אבל בעצם הם מבלבלים כנראה בין כישרון לבין התפתחות מוקדמת. בדרך כלל אין שום דרך לדעת למשמע רסיטל בלבד, אם נגינתו המצוינת של הכנר הצעיר היא פרי כישרון מולד או שנים של לימוד נגינה בשיטת סוזוקי. קפבלנקה, שנחשב עד היום לשחמטאי ה”טבעי” הגדול מכולם התפאר שמעולם לא למד את המשחק. בפועל, נכשל בלימודיו באוניברסיטת קולומביה, בין היתר משום שהיה מבלה שעות ארוכות במשחק שחמט. מהירות התפיסה המפורסמת שלו הייתה תוצר של אימון ולא תחליף לו.

רוב הממצאים הפסיכולוגיים מלמדים שאנשים נעשים אשפים ולא נולדים כאלה. יתר על כן, ההוכחה שאפשר, בפרק זמן קצר יחסית, להפוך ילדים למצטיינים בשחמט, במוסיקה ובשלל תחומים אחרים, מציבה אתגר ברור לפני בתי הספר. האם יוכלו המחנכים למצוא את הדרך לעודד תלמידים לעסוק בלימוד מאומץ שישפר את כישורי הקריאה והחשבון שלהם? רולנד ג’ פרייר ג’וניור, כלכלן מאוניברסיטת הרווארד, ניסה להציע תגמול כספי כדי להחדיר מוטיבציה בתלמידים מבתי ספר נמוכי הישגים בניו יורק ובדאלאס. באחת התכניות המופעלת עדיין בניו יורק, בוחנים המורים את התלמידים אחת לשלושה שבועות ומתגמלים בסכום קטן, בערך 10 או 20 דולר, את המצליחים יפה במבחן. התוצאות הראשוניות נראות מבטיחות. במקום להתחבט בשאלה “מדוע יוסי לא מצליח לקרוא?” על המחנכים לשאול אולי “למה שיהיה דבר בעולם שאין בכוחו של יוסי ללמוד?”

פיליפ א’ רוס הוא עורך וכותב בסיינטיפיק אמריקן, שחקן שח, ואביה של לורה רוס, אמנית שחמט המדורגת 199 נקודות מעליו.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל