ביקורת על ספרם של פרופ' חגי נצר מאוניברסיטת תל אביב והעיתונאי עמי בן בסט סוקר את האפשרויות למפגש עם יצורים תבוניים מהחלל החיצון
מאת: אבי בליזובסקי
פורסם ב”הארץ”,25 ינואר 1999
כעת, כשידוע שכדור הארץ אינו במרכז היקום, וגם השמש היא לא
יותר מכוכב נידח בשולי גלקסיה עתיקה (שגם היא חלק מצביר כוכבים
שהוא פסיק קטן מאוד ביקום הנראה), קשה מאוד להבין מדוע לא
נמצאו עד היום סימני חיים בכוכבי לכת אחרים. האם כדור הארץ הוא
באמת מקרה כה יוצא דופן? ואם לא, היכן שאר היצורים התבוניים
ביקום?
על שאלות אלו מנסים לענות פרופ' חגי נצר, ראש המכון
לאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, והעיתונאי עמי בן-בסט בספרם
החדש “מסע אל התבונה”, שיצא לאור השבוע בהוצאת “ידיעות
אחרונות”. בכנס של האגודה הישראלית למדע בדיוני, שהתקיים בשבוע
שעבר, טען נצר כי כדי לענות על השאלה היכן החייזרים, צריך קודם
כל להבין כיצד נוצרו החיים על כדור הארץ. “החיים הראשונים,
החד-תאיים, פרחו בכדור הארץ כבר כאשר החל להתקרר, לפני 3.7
מיליארד שנה. אבל יצורים תבוניים ראשונים לא הופיעו לפני
שמלאולכדור הארץ 4.5 מיליארד שנה. מי יודע, אולי הממוצע של
הזמן הדרוש להתפתחות התבונה הוא לדוגמה 20 מיליארד שנה, ורק
מזל הוא שבכדור הארץ התבונה התפתחה מוקדם יותר?”
נצר מתעקש, שאם מחפשים חיים, צריך לחפש בעיקר חיים הדומים
לשלנו – לא במראם, אלא בהרכבם הכימי. לדבריו, התיאוריה המקובלת
כיום קובעת, שהחומרים הכימיים (בעיקר תרכובות פחמן ומים) באו
מהחלל הבין-כוכבי, שם נוצרו מהתפוצצויות של כוכבים ששיחררו את
החומרים הכבדים לחלל. בשביטים ובאסטרואידים מוצאים מולקולות
אורגניות של כמה עשרות אטומים. חומרים אלה היו הגרעין ליצורים
החיים. “אם חומרים אלה הגיעו מן החלל לכדור הארץ, קרוב לוודאי
שאותם חומרים באים גם למקומות אחרים”, אמר.
אז למה החייזרים לא כאן? כנראה בגלל חוקי הטבע הנוקשים. חלק
ניכר מהספר עוסק בשאלה מתי לצאת למסע בין-כוכבי. באמצעי התדלוק
הנוכחיים אי אפשר להגיע אפילו לשבריר אחוז ממהירות האור, וגם
פיצוץ גרעיני והיתוך גרעיני (שהוא אנרגטי יותר) יביאו אותנו
לאחוזים ספורים ממהירות האור. כך גם הינע באנטי חומר, או חללית
מפרש הנעה באמצעות “רוח השמש” (תותח לייזר שימוקם במסלול סביב
השמש ירכז את קרניה וידחוף באמצעותן את חללית המפרש במסלולה),
כל אלה יביאו אותנו במקרה הטוב לעשירית ממהירות האור, ואל השמש
הקרובה ביותר – אלפא קנטאורי – בתוך 45 שנה.
כדי להגיע למהירויות גבוהות יותר יש צורך בטכנולוגיות מסובכות
מאוד, דוגמת חללית משפך, האוספת חומר בין-כוכבי, מנצלת את
האנרגיה שלו ופולטת אותו בחזרה בכיוון המנוגד, או טכנולוגיות
המשתמשות באנרגיה של חורים שחורים. לדעת נצר, טכנולוגיות אלה
לא יהיו מעשיות במאות השנים הקרובות.
נצר חוזה פיתוח מחשבים אינטליגנטיים, שיוכלו להסתדר בכוחות
עצמם במסע בחלל ולהתרבות באמצעות איסוף החומרים הדרושים להם
בתחנות הביניים. בדרך זו יהיה אפשר למלא את כל הכוכבים ומערכות
השמש במחשבים, שייצרו בין השאר רשת תקשורת גלקטית לאחר מיליון
עד שני מיליוני שנים. נצר אומר, שייתכן שיצורים תבוניים כבר
עשו דבר דומה בעבר, אף שעד היום לא התגלה צופה ממוחשב שכזה.
עוד הוא מעריך, שבתוך כ-15 שנה (בהתאם לקדימויות בתקציב נאס”א)
ישוגרו לחלל לוויינים שיצפו במערכות שמש סמוכות ויחפשו כוכבי
לכת קטנים, שבאור שייקלט מהם תימצא החותמת האופטית של
האוזון.נוכחותו של אוזון (O3) תצביע על אטמוספירה מרובת חמצן
חופשי (O2), שההסבר היחיד לקיומו הוא קיומם של צמחים המבצעים
תהליך פוטוסינתזה. האוזון איפוא הוא עדות ישירה לקיומם של
חיים.
נצר ובן בסט מייחדים בספרם מקום נרחב לתצפיות המרובות על
עב”מים. בתת פרק, שכותרתו “מה שרואים ומה שחושבים שרואים”, הם
כותבים: “עצם בלתי מזוהה, מעצם הגדרתו הוא עצם שאינו מוכר לנו
הצופים בו. היכולת של מוחנו לזהות תופעה מעין זו, דהיינו תופעה
שהוא נתקל בה לראשונה, תלויה בגורמים שונים, ביניהם הקשר העצבי
בין העין למוח, יכולת העיבוד והפענוח, ומהות ההבנה של הדמות
הנקלטת”.
כמו כן מונים השניים מקרים ידועים שבהם דווח על קיומם של
עב”מים ומסבירים מה לדעתם אירע שם באמת. כך, למשל, שברי הטיל
הרוסי ששיגר לוויינים לחלל ב-1968 נכנסו לאטמוספירה מעל ארה”ב
וגרמו לגל דיווחים על עב”מ שנראה כמו סיגר שמן.
פורסם ב”הארץ” בתאריך 01/25/1999
איפה החייזרים כולם?
ספרם של חגי נצר ועמי בן-בסט הוא אחד הספרים הפופולריים המעמיקים שנכתבו על חיפוש אחר תרבויות זרות, והוא דוגמה נוספת לכך שאין שום צורך לתרגם כדי להוציא בארץ ספר מדע-פופולרי מן השורה הראשונה
מאת נרי כפכפי פורסם ב”הארץ”
2.4.99
השאלה שבכותרת היא השאלה העיקרית העומדת לדיון בספרם המצוין של
חגי נצר ועמי בן-בסט. עד כמה שהדבר עשוי להיראות מוזר, מסתבר
ששאלה זו מטרידה לא רק עב”מולוגים, צופי “תיקים באפלה” וחברי
תנועת המושבים, אלא גם כמה וכמה אנשי מדע רציניים ביותר. היא
אף קיבלה שם רשמי: “פרדוקס פרמי”, על שמו של אנריקו פרמי, מדען
האטום האיטלקי המפורסם, שניסח אותה פעם כלאחר-יד בעת אירוע
חברתי.
כיצד ייתכן שהאפשרות של גלקסיה שוקקת חיים ותרבויות זרות נראית
סבירה מאוד – הרבה יותר סבירה מן האפשרות הנגדית שלפיה אנו
בודדים בסביבה – בעיניהם של אסטרונומים מכובדים וזהירים כמו
חגי נצר, ראש המכון לאסטרונומיה באוניברסיטת תל-אביב? תחושה זו
מסתמכת לא רק על עובדות (שכן העובדות המעטות הידועות לנו אינן
מספיקות אפילו להערכה גסה של מספר התרבויות התבוניות בגלקסיה)
אלא בעיקר על עקרונות והשקפת-עולם, כמעט שמותר לומר –
אידיאולוגיה מדעית.
האידיאולוגיה שמדובר בה היא אחת מהשקפות העולם השליטות במדע
המודרני – ההשקפה האנטי-צנטרליסטית. השקפה זו אינה תוצאה של
תסביך נחיתות כלשהו. היא לקח מר משורה ארוכה של תגליות במאות
השנים האחרונות, שכולן ממחישות עד כמה אנו רגילים
ובלתי-מיוחדים. מאז הפריכו קופרניקוס וגליליי את הטענה שאנו
נמצאים במרכז היקום, הסתבר לאסטרונומים שאנו מאכלסים את הקרום
החיצוני של כוכב-לכת זעיר המקיף שמש קטנה ולא מיוחדת, אחת מתוך
מיליארדי כוכבים בפרבריה של גלקסיה אחת מתוך אינספור גלקסיות
דומות לה. במקביל, גילו הביולוגים שהאדם אינו אלא ענף צדדי
שהסתעף עתה זה מעץ אבולוציוני אדיר שגילו כשלושה וחצי מיליארד
שנה. החיים עצמם אינם תוצאה של “רוח חיים” או נס כלשהו, אלא
בסך הכל תהליכים מורכבים המתרחשים בחומר דומם ורגיל לחלוטין.
המסורת המדעית הארוכה והמכובדת הזאת גורמת לרוב המדענים לחשוד
מייד בכל טענה שלפיה יש בנו משהו מיוחד. הם אף ניסחו עקרון
נגדי הידוע כ”חוק השוויון” (תרגומם הלא-מוצלח של נצר ובן-בסט
למונח לא-מוצלח במקור – “.”The Mediocrity Principle התרגום
המילולי “עקרון הבינוניות” גם הוא לוקה. שם מדויק יותר יהיה
אולי “עקרון הממוצעות”) כלומר: “אין שום דבר מיוחד במקום, בזמן
או במצב שבו אנו נמצאים כיום ביקום”.
כמובן, הטענה שמתוך מיליארדי הכוכבים בגלקסיה שלנו (שלא לדבר
על המיליארדים שבכל אחת מאותן אינסוף גלקסיות אחרות), רק כאן
התפתחו חיים תבוניים, נראית כהפרה חריגה ביותר של עקרון
השוויון. לרוב האסטרונומים והביולוגים הרציניים הטענה הזאת
נשמעת כשיגעון גדלות, דומה יותר לעמדותיהם של כמרי
האינקוויזיציה הקתולית במשפטו המפורסם של גלילאו גליליי מאשר
להיפותיזה מדעית סבירה.
עקרון השוויון הוא צדו האחד של פרדוקס פרמי. הצד האחר הוא שאם
נקבל עיקרון זה, כי אז אמורה היתה הגלקסיה שלנו לסאון ולרחוש
שידורי רדיו ממושבות של תרבויות תבוניות, רובן הרבה יותר
ותיקות מאתנו. אם כך, איפה כולם? מדוע אינם כאן כרגע? הכותבים
מדגימים בספר כיצד יוכל המין האנושי, בהסתמך על אקסטרפולציה
סבירה לחלוטין של הטכנולוגיה המודרנית, ליישב את הגלקסיה כולה
תוך כשני מיליוני שנה – זמן ארוך בקנה-מידה אנושי, אבל קצר
מאוד לעומת גילה של הגלקסיה (כעשרה מיליארדי שנים). כיצד ייתכן
איפוא שאף תרבות תבונית לא הקדימה אותנו? מדוע לא הגיעו הם
אלינו? מדוע איננו קולטים לפחות תשדורות שלהם, או מגלים עדויות
חותכות לתוצרי טכנולוגיה המקדימה את זו שלנו במיליוני שנה?
הוצעו כמה וכמה פתרונות אפשריים ליישוב הפרדוקס. אף שמחברי
הספר נוקטים אובייקטיוויות זהירה ומדעית להפליא, דומה שהם עצמם
מבכרים את הפתרון הידוע כ”השערת גן החיות”. לפי השערה זו,
החיזרים (או לפחות גישושיות רובוטיות שלהם) אכן נמצאים
“בסביבה” (למשל, בחגורת האסטרואידים) אך מסיבות כלשהן הם
מעדיפים לצפות בנו מן הצד ולא להתערב. התוצאה המשעשעת משהו של
כל הדיון האקדמי הזה היא שמדענים רציניים כמו חגי נצר מוצאים
עצמם פתאום בחברה מאוד בלתי-רצויה לטעמם – העב”מולוגים
למיניהם.
אנשי-מדע רוחשים בוז נסתר (ולעתים קרובות בלתי-נסתר)
לעב”מולוגיה, אפילו כשהם מגיעים למסקנות דומות להפליא. ושוב,
הסיבות לכך אינן עובדתיות בעיקרן אלא ערכיות. לטעמם,
העב”מולוגיה מדיפה את אותו סרחון פסוודו-מדעי המאפיין גם
הומאופתיה, “קריסטלים”, ריפוי ב”אנרגיה”, חיי הרגש של הצמחים
וכיו”ב (וראה דיון מפורט בסוגיה על ידי קרל סייגן, מגדולי
המדענים התומכים בחיפוש אחר תרבויות חוץ-ארציות, בספרו “עולם
רדוף-שדים”). המחברים מקדישים לשאלת העב”מים פרק שלם,
אובייקטיווי וזהיר להפליא, וכמו בשאר השאלות הם משאירים את
השיפוט לקורא, אך בין השורות אפשר לקרוא בבירור את עמדתם
השלילית. עם-זאת, כפי שהם מציינים, אפילו כל העדויות על
המפגשים למיניהם הן בדיות גמורות, אין הדבר פוסל (או תומך)
כהוא-זה את האפשרות שתרבויות תבוניות אכן עוקבות אחרינו ברגע
זה.
הספר של נצר ובן-בסט הוא ללא ספק אחד הספרים הפופולריים הטובים
והמעמיקים שנכתבו בתחום המרתק של חיפוש אחר תרבויות זרות, והוא
דוגמה נוספת לכך שאין שום צורך לתרגם כדי להוציא בארץ ספר
מדע-פופולרי מן השורה הראשונה. נוסחת השילוב בין מדען האחראי
לתוכן (האסטרונום חגי נצר מאוניברסיטת תל אביב) לבין כתב מדעי
האחראי לסגנון ולעריכה (עמי בן-בסט מ”מסע אחר” ו”גלובס”) עובדת
כאן מצוין, ורק לעתים משתרבבים משפטים שסגנונם עדיין אקדמי
ומסורבל קמעה. הספר עשיר באיורים וגרפים התורמים מאוד לאיכות
ההסברים, ויש בו מפתח ורשימת מקורות מפורטת.
הספר מכסה כמעט כל היבט חשוב של הנושא, אם כי יש לי מספר השגות
על חלוקת המשאבים. למשל, נראה לי שהיה אפשר לקצץ משהו בהקדמה
הארוכה והמפורטת על תולדות היקום ומוצא החיים, לטובת דיון ארוך
יותר בסוגיות מעניינות כמו שיטות ותוצאות החיפושים אחר
תשדורות-רדיו מתרבויות חוץ-ארציות, צורתם האפשרית של החיזרים,
או “העקרון האתרופי”, שהוא נושא מסובך להבנה אך חיוני מאוד
לצורך הדיון. בחשבון כללי, אין ספק שזהו הספר (בעברית) הטוב
ביותר שנכתב על האפשרות לתבונה חוץ-ארצית, ובהחלט לא מפני שזה
הספר הכמעט-יחיד (בעברית) שקיים בתחום זה.
אפשרות אחרת ליישוב פרדוקס פרמי היא ההשערה שתרבויות חוץ
ארציות מתקדמות דיין להגיע אלינו הן בהכרח כה מתקדמות, עד
שתקשורת בינן לבינינו אינה סבירה. המחברים מצטטים את האנלוגיה
של קרל סייגן על התקשורת שבין אדם לבין נמלה: האדם אינו מגלה
עניין מיוחד במה שיש לנמלה לומר (אלא אם כן הוא אנטומולוג,
יצור נדיר מאוד). הנמלה מצדה אינה מסוגלת להבין את רוב דבריו
של האדם או אף לתפוש את אופן קיומו. אפילו נחזיק אותה על
כף-ידנו, קרוב לוודאי שהיא תופסת אותנו ככוח טבעי כלשהו, ולא
כיישות שאפשר לתקשר עמה. בעצם, רק כאשר הנמלה מזהה איכשהו
שמדובר ביצור חי ונושכת אותנו, נוצרת לרגע קט צורה מוגבלת מאוד
של תקשורת הדדית. כמובן, קשה מאוד לדמות יצור המתקדם מאתנו
באותה מידה שבה אנו מתקדמים מן הנמלה, אבל זו בדיוק הנקודה. כל
עוד שלא קלטו הרדיו-טלסקופים שלנו שדר חוץ-ארצי כלשהו, הרי
שהידע שלנו מספיק רק לדיון אקדמי בסוגייה זו, וכל העדפה לפתרון
כזה או אחר של פרדוקס פרמי היא עניין של טעם. אישית, הצדק
הפואטי באפשרות האחרונה נראה לי הולם. זו עשויה להיות המכה
הסופית שינחית עקרון השוויון על תחושת החשיבות העצמית שלנו:
תרבויות חוץ-ארציות מתקדמות אכן קיימות, אבל לא ממש איכפת להן מאתנו.
