מחקר חדש טוען: מדע אינו מתקיים בריק – התרבות, הפוליטיקה והחברה מעצבות את השאלות, את המחקרים ואת המסקנות
מאת: שרה ג'ורדנו, פרופסור חבר ללימודים בין־תחומיים, אוניברסיטת קנסו סטייט
גם אם אינך זוכר הרבה עובדות משיעורי ביולוגיה בתיכון, כנראה אתה זוכר את התאים הנדרשים ליצירת תינוקות: ביצית וזרע. אולי תוכל לדמיין נחיל של תאי זרע הנלחמים זה בזה במרוץ כדי להיות הראשונים שחודרים אל הביצית.
עשרות שנים הספרות המדעית תיארה כך את ההתעברות האנושית, עם תאים שמשקפים את התפקידים הנתפסים של נשים וגברים בחברה. חשבו שהביצית פסיבית בעוד הזרע פעיל.
קרדיטי הפתיחה של הסרט "תראה מי מדבר" מ־1989 המחישו נרטיב פופולרי זה, עם זרעים מדברים שנעים לעבר ביצית אילמת כדי להיות הראשונים להפרות אותה.
עם הזמן, המדענים הבינו שהזרע חלש מדי מכדי לחדור את הביצית ושהאיחוד הדדי יותר, כאשר שני התאים עובדים יחד. אין זה מקרה שממצאים אלו התגלו באותה תקופה שבה החלו לתפוס תאוצה רעיונות תרבותיים חדשים של תפקידי מגדר שוויוניים יותר.
המדען לודוויק פלק נחשב לראשון שתיאר את המדע כפרקטיקה תרבותית בשנות ה־30 של המאה ה־20. מאז נבנתה ההבנה שידע מדעי תמיד עקבי עם הנורמות התרבותיות של זמנו.
למרות תובנות אלו, חוצה־מחלוקות פוליטיות, אנשים שואפים ודורשים להמשיך באובייקטיביות מדעית: הרעיון שהמדע אמור להיות חסר פניות, רציונלי ונפרד מערכים ואמונות תרבותיות.
כשנכנסתי לתכנית הדוקטורט שלי במדעי המוח בשנת 2001, הרגשתי אותו דבר. אבל קריאת ספרה של הביולוגית אן פאוסטו־סטרלינג, Sexing the Body, הציבה אותי על דרך אחרת. הספר הפריך באופן שיטתי את רעיון האובייקטיביות המדעית, והראה כיצד רעיונות תרבותיים על מין, מגדר ומיניות אינם ניתנים להפרדה מהממצאים המדעיים. עד שסיימתי את הדוקטורט, התחלתי להביט על מחקרי באופן הוליסטי יותר, תוך שילוב ההקשר החברתי, ההיסטורי והפוליטי.
כיצד רעיונות תרבותיים מעצבים את המדע
מהשאלות שמדענים מתחילים מהן, דרך האמונות של האנשים שמבצעים את המחקר, ועד לבחירות בעיצוב המחקר ולפרשנות של התוצאות – רעיונות תרבותיים מעצבים כל הזמן את "המדע". מה אם מדע חסר פניות הוא בלתי אפשרי?
התפתחות רעיון האובייקטיביות המדעית
המדע נעשה נרדף לאובייקטיביות במערכת האוניברסיטאית המערבית רק במאות האחרונות.
במאה ה־15 וה־16, חלק מהאירופאים קיבלו תנופה באתגר הסדר המלכותי הדתי. התבססות מערכת האוניברסיטאות הובילה למעבר מאמון במנהיגים דתיים המפרשים את דבר האל, לאמון ב"אדם" שמקבל החלטות רציונליות בעצמו, ומשם לאמון במדענים המפרשים את הטבע.
בעבר, אנשים יצרו ידע על עולמם, אך לא היו גבולות נוקשים בין מה שנקרא כיום מדעי הרוח (היסטוריה, פילוסופיה, ספרות) לבין המדעים המדויקים (ביולוגיה, כימיה, פיזיקה). עם הזמן, כשהתעוררו שאלות לגבי אמון בהחלטות פוליטיות, פוצלו התחומים לקטגוריות: סובייקטיבי מול אובייקטיבי. הפיצול יצר דיכוטומיות נוספות, כולל החלוקה הרגשיות/רציונליות. קטגוריות אלו לא נתפסו רק כהפכים אלא גם כהיררכיה – עם האובייקטיביות והרציונליות בראש.
מבט קרוב יותר מראה שמערכות בינאריות אלו הן שרירותיות ומתחזקות את עצמן.
המדע הוא מפעל אנושי
מדעים הם תחומי לימוד שנעשים בידי בני אדם. המדענים הם חלק ממערכות תרבותיות כמו כולם. לנו המדענים יש משפחות ודעות פוליטיות. אנו צופים באותם סרטים ותכניות טלוויזיה ומאזינים לאותה מוזיקה כמו לא־מדענים. אנו קוראים את אותם עיתונים, מעודדים קבוצות ספורט ונהנים מאותם תחביבים.
כל אלו – החלקים ה"תרבותיים" של חיינו – משפיעים על אופן הגשת השאלות המדעיות ועל מה שנחשב "היגיון בריא" שאינו מוטל בספק בעת ביצוע ניסויים.
מעבר למדענים יחידים, גם סוגי המחקרים שנעשים תלויים במה שנחשב רלוונטי או לא על פי נורמות חברתיות דומיננטיות.
לדוגמה, במחקר הדוקטורט שלי במדעי המוח, ראיתי כיצד הנחות שונות על היררכיה יכולות להשפיע על ניסויים מסוימים ואף על תחום שלם. מדעי המוח מתמקדים במה שנקרא "המערכת העצבים המרכזית". עצם השם מתאר מודל היררכי, שבו חלק אחד בגוף "אחראי" על השאר. אפילו בתוך מערכת העצבים המרכזית, הייתה היררכיה קונספטואלית – המוח שולט על חוט השדרה.
אני חקרתי יותר את מה שקורה בפריפריה, בשרירים, אבל המודל הדומיננטי הציב את המוח בראש. ההנחה המובנת מאליה שמערכת זקוקה ל"בוס" משקפת הנחות תרבותיות. הבנתי שיכולנו לנתח את המערכת אחרת ולשאול שאלות שונות – למשל, איך כל המערכת פועלת יחדיו בתיאום.
לכל ניסוי יש גם הנחות יסוד – כולל הגדרות. ניסויים מדעיים יכולים להפוך לנבואות שמגשימות את עצמן.
לדוגמה, מיליארדי דולרים הושקעו בניסיון לאתר הבדלים מגדריים. אולם ההגדרה של זכר ונקבה כמעט אף פעם לא נמסרת במאמרים. בו בזמן, הולכות ומצטברות עדויות לכך שהקטגוריות הבינאריות הן המצאה מודרנית שאינה מבוססת על הבדלים פיזיים ברורים.
מאחר שבוחנים את הקטגוריות שוב ושוב, בסוף מתגלים הבדלים כלשהם – גם אם הם אינם מובהקים סטטיסטית. תוצאות "שליליות", כלומר כאלה שלא מזהות הבדל מובהק, לרוב אינן מדווחות כלל. לעיתים, מטא־אנליזות שמאגדות כמה מחקרים חושפות את השגיאות הללו – למשל בחיפוש אחר הבדלים מוחיים מגדריים. דפוסים דומים של הגדרות גמישות שמחזקות הנחות קיימות קורים גם לגבי גזע, מיניות וקטגוריות חברתיות אחרות.
לבסוף, התוצאות עצמן יכולות להתפרש בדרכים שונות – עוד נקודת כניסה לערכים תרבותיים בתוך המסקנות המדעיות.
כשהמדע מתבסס בלי אובייקטיביות
חיסונים. הפלות. משבר האקלים. קטגוריות מין. המדע נמצא בלב רוב המחלוקות הפוליטיות הלוהטות של ימינו. למרות חוסר ההסכמה, הרצון להפריד פוליטיקה ומדע משותף לשני הצדדים.
כך למשל, לאחרונה פיטר רוברט קנדי ג'וניור, שר הבריאות של ארה"ב, את כל חברי הוועדה המייעצת לחיסונים במרכזים לבקרת מחלות (CDC), בטענה שהם מוטים. מחוקקים דמוקרטים טענו בחזרה שהמהלך נועד להציב במקומם אנשים שיקדמו אג'נדה ספקנית־חיסונים.
אם הסרת כל הטיות היא בלתי אפשרית – איך ניתן ליצור ידע שאפשר לסמוך עליו?
הבנה שכל ידע נוצר בתהליכים תרבותיים מאפשרת לשתי אמיתות או יותר להתקיים במקביל. אנו רואים זאת מתגשם במציאות סביב נושאים שנויים במחלוקת. אך אין פירוש הדבר שחייבים להאמין לכל האמיתות באותה מידה – זהו יחסיות תרבותית מוחלטת. גישה זו מתעלמת מהצורך של אנשים להגיע יחד להחלטות על האמת והמציאות.
במקום זאת, חוקרים ביקורתיים מציעים תהליכים דמוקרטיים שבהם אנשים יקבעו אילו ערכים חשובים ועל איזה בסיס לפתח ידע. לדוגמה, חלק מעבודתי התמקדה בהרחבת מודל הולנדי משנות ה־70 של "חנות מדע", שבו קבוצות קהילתיות מגיעות לאוניברסיטה כדי לשתף את דאגותיהן ולסייע בקביעת סדרי עדיפויות למחקר. חוקרים אחרים תיעדו שיתופי פעולה נוספים בין מדענים וקהילות מוחלשות או שינויים מדיניים שמכניסים קולות אינטר־דיסציפלינריים או דמוקרטיים יותר.
אני טוענת שהתפיסה המדויקת יותר של המדע היא שאובייקטיביות טהורה אינה אפשרית. ברגע שנעזוב את מיתוס האובייקטיביות, הדרך קדימה אינה פשוטה. במקום אמונה במדע כל־יודע, אנו ניצבים מול מציאות שבה בני אדם אחראים למה נחקר, איך זה נחקר ואילו מסקנות נגזרות מכך.
עם ידע זה, יש לנו הזדמנות לקבוע באופן מכוון ערכים חברתיים שינחו את המחקר המדעי. הדבר דורש החלטות על איך להגיע להסכמות על ערכים אלו. ההסכמות אינן חייבות להיות אוניברסליות אלא תלויות בהקשר של מי ומה מושפע מהמחקר. אף שזה לא פשוט, שימוש בתובנות אלו – שנרכשו בעשורים של מחקר על המדע מבפנים ומבחוץ – עשוי לאלץ שיחה כנה יותר בין עמדות פוליטיות.
למאמר המדעי: DOI: 10.64628/AAI.cey5s37ce
עוד בנושא באתר הידען:
