עלייתם לגדולה של היונקים

תגליות חדשות של מאובנים מראות שהאבולוציה החלה להכין את המסד לעליית היונקים לדרגת השולטים בעולם הרבה לפני שהאסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים ניקה בשבילם את השטח

מאת סטיבן ברוסַט ודזֶ’ה-שי לוּ, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 01.09.2016

• מדענים תוהים זה זמן רב איך ומתי נעשו היונקים היצורים בעלי החוליות השולטים בעולם. אבל מאובנים רלוונטיים חמקו מהם.
• זרם של תגליות, שנאספו ב-15 השנים האחרונות, עזרו לתעד את העלייה של הקבוצה הזאת ולהבהיר את התפקיד שהיה להכחדת הדינוזאורים במשחק.
• הממצאים חשפו שהיונקים התחילו מוקדם בהרבה ממה שהמומחים דמיינו כאפשרי, והם פיתחו כמה התמחויות עוד בזמן שלטון הדינוזאורים.
• החיסול הסופי של הדינוזאורים אִפשר בייחוד ליונקים בעלי השליה לשגשג.

בערב חורפי אחד ב-1824 קם ויליאם בַּקלֶנד, נטורליסט ותיאולוג אנגלי, כדי לנאום לפני משתתפי החברה הגאולוגית הלונדונית שמילאו את החדר. בקלנד היה ידוע בהרצאותיו הנלהבות באוניברסיטת אוקספורד. הוא היה מפזז במלוא מחלצותיו האקדמיות ומעביר חלקי בעלי חיים ומאובנים לתלמידיו המעריצים. זה שנים התרוצצו שמועות שברשותו של בקלנד כמה מאובּנים של עצמות ענקיות שמצאו עובדים כשחצבו אבני חיפוי באיזורים הכפריים של אנגליה. כעבור כמעט עשר שנים של מחקר הוא היה מוכן סוף סוף לצאת בהצהרה. הוא סיפר לקהל המשתתפים שהעצמות האלה שייכות לבעל חיים דמוי לטאה, הגדול בהרבה מן הלטאות המודרניות, שאותו כינה בשם מֶגָלוֹזָאוּרוּס. הקהל היה נלהב. בקלנד חשף זה עתה את הראשון בדינוזאורים.

אותו ערב היה רגע מכריע בהיסטוריה של המדע, רגע שהצית את הקסם המתמשך שמשרים הדינוזאורים על המין האנושי. אבל מה שהשתכח הוא שבקלנד יצא בהצהרה אחרת באותו יום, שהתייחסה לתגלית קטנה בהרבה בממדיה הפיזיים אך מהפכנית לא פחות. בקלנד אמר שבסקירה של שאר המאובנים, שנמצאו לצד המֶגָלוֹזָאוּרוּס במחצבות האבן, הייתה עוד תגלית “ראויה לציון במיוחד”: שתי לסתות זעירות של יונקים, בגודל דומה ללסת של עכבר. עד אז סברו המומחים שהיונקים היו יצירה חדשה באופן יחסי והופיעו זמן רב אחרי העידן הגאולוגי הקדמוני, שנשלט בידי סלמנדרות ענקיות ולטאות. שתי הלסתות הזעירות, השיניים המחודדות האופייניות במובהק ליונקים, היו האות הראשון לכך שההיסטוריה של קבוצה זו ארוכה בהרבה משסברו.

עצמות לסת אלה העלו שאלות רבות. מתי, בעבר הרחוק, נוצרו היונקים? מה הם עשו בתקופת הזמן הארוכה שבה שלטו הדינוזאורים? איך נוצרו היונקים הקלאסיים בתבנית שאנחנו מכירים, המתאפיינת, בין השאר בפרווה, בבלוטות חלב בחזה, במוח גדול, בשיניים מורכבות ובחושים מחודדים? ולמה דווקא קבוצה ייחודית זו של יונקים, בעלי שִליה כמונו (שיולדים צאצאים חיים מפותחים), עלו לגדוּלה עם מגוון של יותר מ-5,000 מינים המפוזרים כיום על פני כדור הארץ, החל בעטלפים במשקל נוצה וכלה בלווייתן הכחול בעל הממדים המפלצתיים?

קרוב למאתיים שנה אחרי הרצאתו של בקלנד נשארו השאלות האלה ללא מענה, מפני שנמצאו רק מעט מאובנים של יונקים קדומים. פרץ של גילויי מאובנים מרהיבים ב-15 השנים האחרונות מאפשר סוף־סוף למדענים לסרטט את המסע האבולוציוני שלהם, מאותם יצורים זעירים שחיו בצִלו של מֶגָלוֹזָאוּרוּס, עד המגוון העצום של צורות שעלו לשלטון בעולם המודרני.

התחלות צנועות

כמו כל השושלות, מוצא היונקים היה צנוע. על פי הסיווג המדעי, ענף היונקים על עץ החיים כולל מטילי ביצים (מונוטְרֶמים), בעלי כיס (מרסופיאנים, חיות כיס המגדלות את תינוקיהן הזעירים בכיס) ובעלי שִליה (פלסנטליים), וכן צאצאים נוספים של האב הקדמון המשותף שנכחדו מן העולם. היצורים הראשונים שנראו והתנהגו כמו היונקים בימינו היו מגוון של דמויי יונקים, מָמַליאפורמים, שם מהודר לקרובי משפחה הקרובים ביותר ליונקים. הם התפתחו מצינודונטים, סוגים ביולוגיים פרימיטיביים שעדיין שמרו איברים רבים של הלטאות הקדמוניות.

העקבות המוקדמים ביותר של שושלת דמויי היונקים הם מלפני 210 מיליון שנה, מתור הטריאס העליון שהיה תקופה מרגשת באבולוציה. כמה עשרות מיליוני שנים קודם לכן, חוסלו כמעט כל החיים בהכחדה המונית, שנגרמה כנראה בעקבות פעילות געשית, וציינה את סיומו של תור הפֶּרְם ותחילתו של תור הטריאס. אחרי שרוב הדו־חיים והזוחלים הענקיים ששלטו בתור הפֶּרְם נכחדו, נוצר ריק בעולם החי שבמהלכו צצו רוב קבוצות בעלי החיים החשובים בימינו. צבים, לטאות, צפרדעים, תנינים, דינוזאורים (שבסופו של דבר נעשו לציפורים) ודמויי יונקים, שקדמו ליונקים, כולם זכו בעמדת יתרון בתקופה זו של שינוי קיצוני.

כמה מן המאובנים הטובים ביותר של דמויי יונקים מתור הטריאס הגיעו מסלעים המקיפים שלוחה קפואה של האוקיינוס הארקטי, שנכנסת לתוך החוף המזרחי של גרינלנד וקרויה פיורד פלמינג. ב-1990 נמצא שם שפע של שיניים זעירות ולסתות שהיו בעלי ערך רב בסרטוט דיוקנו של האב הקדמון הקרוב ביותר ליונקים. המאובנים האלה לא היו קלים להשגה. פריש ג’נקינס, פלאונטולוג אגדי מאוניברסיטת הרווארד שמת ב-2012, עם צוותו הנועז שלפו אותם מן הסלעים הקפואים. גם ג’נקינס היה שובה לב ודרמטי בהרצאותיו כמו בקלנד. הפרופסור המהודר, לבוש בחליפות מחויטות למשעי, רשם בגיר סרטוטים מדויקים של שלדים ומערכות איברים בשיעורי האנטומיה שלו. ג’נקינס, ששירת בעבר כנחת בצי האמריקני, היה מנהיג נועז של משלחות לחיפוש מאובנים ונשא תמיד רובה כדי להגן על הצוותים הארקטיים מן הסכנה המתמדת של עבודת שדה בקווי הרוחב הצפוניים: דובי קוטב.

הצוותים של ג’נקינס מצאו מאובנים של שלושה סוגים של דמויי יונקים: קֵנֶאוֹתֶרידים, מוֹרגַנוּקוֹדוֹנטים והָרָמיאידנים. כולם היו בעלי חיים קטנים בגודל שבין חדף לעכבר שכבר פיתחו ציוני דרך חשובים אחדים של יונקים. הראוי לציון ביותר הוא כסות פרווה המעניקה בידוד מן הקור ומסייעת לפזר את חום הגוף כשהטמפרטורה עולה. המפרק הלסתי-רקתי היה פשוט יותר מזה של היונקים היום. הוא פעל באמצעות שרירי לסת רחבים כדי לחזק ולאפשר תנועות לעיסה עדינות יותר בהשוואה לטכניקה האקראית של נשיכה ובליעה של הצינודונטים. החודים על השיניים, בייחוד על השיניים הטוחנות באחורי הלסת, מייעלים מאוד את הלעיסה.

המאובנים מגרינלנד ומיבשות אחרות מגלים ששינוי שחל בהתפתחות השיניים ונחשב אבן דרך, ליווה את החידושים האלה בלסת. בשעה שלצינודונטים היו שיניים שגדלו באופן מתמיד, נשחקו וצמחו מחדש כל חייהם, דמויי היונקים הציגו את התבנית הידועה לנו של שיני חלב המתחלפות בשיניים בוגרות. אף שאנחנו, בני האדם עשויים לקלל את מערכת השיניים יוצאת הדופן הזאת, כשאנחנו מאבדים שיניים כבוגרים ואיננו יכולים להצמיח שיניים חדשות, דרך ייחודית זו של צמיחת שיניים והחלפתן קשורה לאחד מסימני ההיכר של הביולוגיה של היונקים. צעירים חסרי שיניים או בעלי שיני חלב, יכולים לינוק מחלב אִמם שנוצר בבלוטות החלב ומכאן קיבלה הקבוצה את שמה: קבוצת היונקים. הדעת נותנת שדמויי היונקים האלה הניקו את הצעירים שלהם בדרך שעושים זאת היונקים המודרניים, קו פרשת מים של שינוי אבולוציוני המאפשר ליונקים לגדול מהר יותר, מעניק שרידות גבוהה יותר לצעירים ומאפשר להם להגביר את קצב חילוף החומרים, שינוי שעזר לדמויי היונקים להיות פעילים בסביבה קרה יותר, ובייחוד בחשכת הלילה.

דמויי היונקים הראו גם התחלה של תכונות חשובות אחרות, ובכללן תכונות אחדות שהעלו את רמת האינטליגנציה ואת תפיסת החושים. ההתקדמות בדימות באמצעות CT בעשור האחרון אִפשרה לפלאונטולוגים לראות פרטים באנטומיה הפנימית של עצמות המאובנים, ובכללם את חדרי המוח ואת נתיבי העצבים. בטכנולוגיה זו גילו שלַיונקים המוקדמים האלה היה מוח ענק בהשוואה לזה של אבותיהם הקדמוניים, אף שלא הגיע לממדים של מוחות היונקים המודרניים. היו להם גם פקעיות ריח גדולות יותר ואזורי שמיעה, שהעניקו להם חושים חדים של ריח ושמיעה והרחיבו את אזורי המוח שעיבדו קלט של חוש המישוש מן העור ומן השיער. הם אפילו שִדרגו את האוזן הפנימית בהקיפם אותה בעצם מוצקה כדי לבודד את אמצעי השמיעה הרגישים האלה מקולות הלעיסה הרמים.

אף שדמויי היונקים הזעירים האלה החלו לרכוש כמה מאפיינים מרשימים של יונקים מודרניים, הם רחוקים מלהיות בעלי החיים הבולטים של תור הטריאס. כבוד זה שייך לדינוזאורים ולתנינים שהגיעו לממדים מפלצתיים והעפילו למרומי שרשרת המזון. אבל מה שחסַר לאבות היונקים האלה בַּגודל הם השלימו במגוון. מחקרים אחרונים בראשות פמלה גיל מן האוניברסיטה של בריסטול באנגליה גילו גיוון מפתיע של הסתגלות תזונתית בקרב היצורים האלה. גיל ועמיתיה השתמשו גם באלומת חלקיקים במאיץ (סינכרוטרון) כדי לסרוק את שיניהם של דמויי יונקים וגם בתוכנה הנדסית ללמוד על תפקודן, והראו שלמוֹרגַנוּקוֹדוֹנטים היו שיניים חזקות דיין לרסק חרקים גדולים בעלי שלד חיצוני קשה, כמו חיפושיות, ואילו לקֵנֶאוֹתֶרידים היו לסתות דקות ושיניים עדינות שיכלו, קרוב לוודאי, להתמודד רק עם קצת יותר מתולעים רכות או עשים. עבודה נוספת של אחד מאִתנו (לוּ) הדגימה שהָרָמיאידנים יכלו לחתוך ולטחון צמחים קטנים בעזרת לסתותיהם המתנייעות באופן ייחודי.

המפץ הגדול בתור היורה

ההשקפה הרווחת על האבולוציה של היונקים גורסת שאבות היונקים האלה לא השתנו במרוצת עשרות מיליוני שנים שהן חלק ניכר מעידן המזוזואיקון (פרק הזמן שבין לפני 252 מיליון שנה לבין לפני 66 מיליון שנה, הכולל את תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון). בעת ההיא הדינוזאורים היו שליטי־על, ואילו אבות היונקים היו נחותים וקיומם כאוכלי חרקים קטנים המתרוצצים בעשב שמתחת לעצים, היה חסר חשיבות. אבל שיטפון התגליות החדשות של מאובנים ממקומות שונים על פני הגלובוס שם קץ לתפיסה המוטעית הזאת. כושר ההסתגלות של שושלת דמויי היונקים, היה התכונה המשותפת שליוותה אותם באבולוציה של היונקים, ובכלל זה התקופה הארוכה שבה הם חיו במקביל לדינוזאורים, ונראה שנטייה זו להסתגל לשינויים באמצעות גיוון הייתה המפתח להצלחתם.

במקרה של דמויי היונקים, חושיהם החדים והתיאום בתנועות השרירים הקטנים (שני כישורים שתוגברו בזכות המוח הגדול יותר), יחד עם קצב חילוף החומרים המוגבר שלהם אִפשרו להם לשגשג בלילות הקרים והחשוכים. ואלה היו בדיוק התכונות שיכלו לעזור להם לשרוד כשאסון אחר הִכּה בכדור הארץ. כשתור הטריאס פינה דרכו לתור היורה, לפני 200 מיליון שנה בקירוב, יבשת העל פָּנגֵיאָה נקרעה ונפרדה לתת־יבשות. הרי געש התפרצו מן הסדקים המתרחבים בין היבשות העולות כשהם מרעילים, בתוך כך, את האטמוספרה וממוטטים את המערכות האקולוגיות. דמויי היונקים כפי הנראה יכלו לשרוד את האירוע המוחץ הזה, כשהם מסתתרים בגומחות אקולוגיות שלא היו נגישות לבעלי חוליות רבים אחרים באותה תקופה.

דינוזאורים רבים הצליחו לשרוד את ההכחדה ההמונית של סוף תור הטריאס וקבוצה זו עדיין שלטה בתור היורה. אבל ב-30 מיליון השנה הראשונים בפרק הזמן הזה, עברה שושלת היונקים פרק נמרץ נוסף של אבולוציה מהירה בהרבה. רוב ההוכחות להתפוצצות זו של סוגים ומינים חדשים הגיע מאלפי המאובנים המדהימים שנאספו בעשור האחרון מתצורת הסלע טיאג’ישאן בצפון מזרח סין. מדגמים אלה, שנשתמרו באופן נפלא, כוללים מאובנים של חרקים, של דינוזאורים מכוסי נוצות וכמה עשרות שלדי יונקים, שסביב רבים מהם יש הילה של שיער דק. לרוע מזלם חיו בעלי החיים האלה לפני כ-160 מיליון שנה באזור של אגמים ויערות שהופצצו לעתים מזומנות בחומרים שנפלטו מהרי געש שהרגו וקברו אותם לפני שהספיקו להירקב.

מחקרים שהובילו לוּ וחוקרים אחרים, ובכללם צוות של ג’ין מֶנג ממוזיאון הטבע האמריקני בניו יורק, הראו שליצורים אלה היה מגוון יוצא דופן של סוגי גוף, שאִפשר להם לפלוש לקשת רחבה של גומחות אקולוגיות. קַסטורוקָאוּדה, שורד מאוחר מדמויי היונקים, היה יצור בגודל של כלב שחי בערבה והיה בעל קרומי שחייה בידיים וברגליים וזנב שטוח כשל בונה. הוא ידוע כשחיין הקדום ביותר מבין היונקים. דוקופוסור התחפר באדמה בעזרת ידיים דמויות אתים בעלות טופרים ואצבעות רחבות, מחוברות במפרק, בדומה לחפרפרת האפריקנית הזהובה של ימינו. אגילודוקודון היה מטפס זריז על עצים שניזון מלשד הגזע באמצעות כרסום קליפת העץ בשיניו דמויות האתים. המוזר ביותר הוא כנראה הווֹלָטיקותֶריום, שנראה כמו סנאי מעופף כשדאה בין הענפים, רוכב על זרמי אוויר בעזרת קרום שנמתח בין זרועותיו ורגליו. יונקים ייחודיים כאלה נמצאו לא רק בסין. לוּ וג’ון וַיבּל ממוזיאון הטבע קרנגי שבפיטסבורג גילו בקולורדו אתהפרוּטָפוסור, שנהג לחפור ולאכול נמלים. בסך הכול, מאובני היונקים מן היורה שנמצאו בשנים האחרונות מציגים כמעט כל דרך חיים עיקרית שאנו רואים ביונקים קטנים גם היום.

במשך תקופת היורה התיכונה, מלפני 174 מיליון שנה ועד לפני 164 מיליון שנה, מספרם של סוגי היונקים הרקיע שחקים. רוברט קלוז הפועל כיום באוניברסיטת ברמינגהם באנגליה ערך ניתוח סטטיסטי שמיפה מאפייני שלד ובנה באמצעות הניתוח הזה אילן יוחסין. חישוב שערך כדי לקבוע את קצב השינויים האנטומיים עם הזמן, הראה שסוגים אלה התפתחו במהלך תור היורה כמעט פי שניים יותר מהר מקצב האבולוציה של דמויי היונקים בתור הטריאס. קצב מואץ זה של שינויים הניח את היסוד לעץ המשפחה של היונקים: העץ מלמד שהשושלות המובילות לבעלי הביב (מונוטְרֶמים) של היום (יונקים מטילי ביצים) ולתֶריאנים (הקבוצה הרחבה יותר שכוללת את חיות הכיס ואת בעלי השִליה) התפצלו זו מזו, כמו שני אחים שיצאו מאותו שֶגֶר.

אף על פי שרבים מן היונקים המגוונים של תור היורה המתוארים כאן שייכים לשושלות שנכחדו, כאלה שהיו מצויים על עץ המשפחה בין בעלי הביב לתריאנים, הם חשובים וחיוניים להבנת מוצא היונקים של ימינו משום שהם עוזרים לגלות את המורפולוגיה של אבותיהם הקדמונים. אותם ענפים בעץ היוחסין שנכחדו מזמן, פרחו לצדם של מבשרי היונקים של היום בתור היורה, ולאחר מכן בתור הקרטיקון, לפני שנעלמו. גם הם ערכו ניסויים אבולוציוניים ברבים מסגנונות התזונה והתנועה. היצורים האלה עברו הכלאות זה עם זה וגם עם יצורים שהם האבות הקדמונים של היונקים של ימינו בשצף קצף אבולוציוני. חוקרים משתוקקים אפוא להבין מדוע ה”מומחים” המוקדמים האלה לא הצליחו לשרוד עד הזמנים המודרניים.

כוח הפרח

בשחר הקרטיקון, לפני כ-145 מיליון שנה, נוסדה תבנית היונקים. מוח גדול וקצב צמיחה מהיר המשיכו להיות תכונת המפתח של הקבוצה. אבל שינוי אבולוציוני חדש, שלמראית עין נראה שולי, הופיע ושינה את כללי המשחק: ההופעה של שן טוחנת בעלת שלושה רכסים, כשרכס בשן טוחנת עליונה מתאים לשקע בשן טוחנת שמתחתיה בלסת התחתונה, והשתיים עובדות יחד בריסוק המזון ממש כמו עלי ומכתש. המבנה הזה של השיניים פתח ליונקים תחום שלם חדש של אפשרויות תזונה.

מצוידים בשיניים בעלות שלושת הרכסים, המאפשרות תפקוד רב־גוני, החלו התֶריָאנים להתגוון. שתי שושלות אבולוציוניות התפצלו זו מזו והחלו נתיבים אבולוציוניים נפרדים שהובילו בסופו של דבר לקבוצות העיקריות של היונקים: האותֶריאנים, שהתפתחו אחר כך לבעלי שליה, והמֶטָתֶריאנים שהתפתחו לבעלי הכיס. השרידים העתיקים והפרימיטיביים ביותר השייכים לשושלות האלה הגיעו מסין, שם הם התרוצצו על קרקע היערות, מתחת לרגליהם של דינוזאורים מנוצים, הרבה לפני 125 מיליון שנה.

אף על פי שהתריאנים החלוצים האלה היו בסביבה כבר בתקופה מוקדמת בתור הקרטיקון, עדיין לא הגיע תור הזהב שלהם. הם היו מעטים וקטנים, היה נדיר למצוא מישהו גדול מגרביל. לעומתם, יונקים מעט יותר פרימיטיביים הידועים בשמות טריקונודונטים וסימֶטרוֹדוֹנטים תפסו את מרכז הבימה של היונקים ב-30 מיליון השנים הראשונות של הקרטיקון, כשהם ממשיכים את ההצלחות המוקדמות שלהם מתור היורה. כמה מן הסוגים האלה היו היונקים הגדולים ביותר בכל עידן המֶזוזואיקון – כמו הרֶפֶּנוֹמָמוּס, יצור בגודל של גרגרן, שאורכו מטר אחד ומשקלו 14 קילוגרם, שחי בתקופת הקרטיקון המוקדמת בסין, שתכולת קיבתו כללה עצמות מאובנות של דינוזאורים קטנים.

ואז קרה משהו בלתי צפוי, מאורע ששינה את המהלך ההיסטורי של היונקים: התפתחותם של צמחים מסוג חדש לגמרי, הצמחים מכוסי הזרע. אלה הם השיחים והעצים נושאי הפרחים והפירות הנמנים על רוב סוגי הצמחים בימינו, המספקים מרכיבים רבים של תזונתנו והמקשטים את גינותינו. בתקופת אמצע הקרטיקון התפשטו הצמחים מכוסי הזרע בכל העולם וסיפקו ליונקים מקורות חדשים של מזון: הפירות, הפרחים עצמם, והחרקים שניזונו מהם. השיניים הטוחנות (בעלות שלושת הרכסים) של התריאנים, בעלות היכולת הכפולה לרסק ולקרוע, היו מכשירים אידאליים לעיבוד המזון החדש הזה וכתוצאה מכך התריאנים התרבו. בינתיים, יונקים עם מערכי שיניים פרימיטיביים יותר כמו הרֶפֶּנוֹמָמוּס אוכל הדינוזאורים הצטמצמו במספרם ולא שרדו את תור הקרטיקון.

ואולם, גם לנוכח הזדמנויות חדשות אלה בתפריט, הצלחתם של התריאנים עוד לא הייתה מובטחת. תחרות חדשה החלה לתסוס. בשעה שהתריאנים חגגו על חרקים באמצע הקריטון ובסופו, כמה אחרים, מקבוצות יונקים פרימיטיביות יותר, פיתחו מערכי שיניים מורכבים שהתאימו היטב לגזירה ולשחיקה של הצמחים מכוסי הזרע החדשים. היבשות הצפוניות הוצפו במוּלטיטוּבֶּרקוּלָטים, שרצים דמויי חולדה בעלי “שיני שפן”. על אף מראם, יצורים אלה לא היו קרובים למכרסמים אמיתיים, אלא קיבלו צורת גוף דומה משום שניזונו מאותם מזונות. מחקרים חדשים של גרגורי וילסון מאוניברסיטת וושינגטון ודייוויד מ’ גרוסניקל מאוניברסיטת שיקגו הראו באמצעות ניתוח סטטיסטי מתוחכם של מאגרי נתונים שהכילו מדידות מאובנים שיצורים אלה שגשגו בחלק האחרון של הקרטיקון. הם התפתחו לסוגים רבים, גדלו במידותיהם ופיתחו שיניים טוחנות מורכבות יותר, בריקוד אבולוציוני משותף עם מכוסי הזרעים שתפוצתם התרחבה.

גם היבשות הדרומיות אִכסנו מתחרים לתריאנים. פלאונטולוגים יודעים מעט מאוד על אותם יונקים משלהי הקרטיקון, אבל ממצאים מסקרנים חדשים מורים על שגשוגה של קבוצה מוזרה: גונדְוָונָתֶריאנים (שעל אף שמם לא היו ממש תריאנים). במשך עשרות שנים הממצאים היחידים של יצורים מסתוריים אלה היו כמה שיניים: טוחנות בעלות כותרת גבוהה מצופה באמייל, שגדלות כל החיים כמו שיניים של סוסים ופרות – אידאליות לשחיקה של חומר צמחי קשה. ב-2014 גילה צוות בראשותו של דיוויד קראוס מאוניברסיטת סטוני ברוק את הגולגולת הראשונה של גונדְוָונָתֶריאן, מין חדש בשם וינְטָנָה שחי במדגסקר ממש בסוף הקרטיקון. הוא דומה לבּוֹנֶה וייתכן שניזון מן העשבים הראשונים שהתפתחו בקרטיקון.

מאסון להזדמנות

ממש בסוף הקרטיקון, לפני 66 מיליון שנה, עשו היונקים חיל בכול. הם עברו דרך ארוכה מאז הופעתם הראשונה בטריאס. רבים מהם היו תריאנים אוכלי חרקים, מוּלטיטוּבֶּרקוּלָטים לועסי צמחים או גונדְוָונָתֶריאנים המשולבים בתוך מארג המזון שהשאירו אחריהם דינוזאורים גדולים כמו טירָנוזאורוס. הם עדיין היו מוגבלים לתחתית שרשרת המזון ולא היו מסוגלים להתפשט לאזורי אכלוס חדשים.

אבל גורלם, כמו זה של יצורים רבים אחרים, השתנה באחת: אסטרואיד פגע בכדור הארץ והשאיר אחריו שרפות ענק, גלי צונמי, רעשי אדמה והתפרצויות געשיות שעיצבו מחדש את כדור הארץ בתוך ימים ושבועות. האסון הזה והשינויים האקלימיים והסביבתיים ארוכי הטווח שהתרחשו בעקבותיו, היו מעל לכוחותיהם של הדינוזאורים. וכמו במטה קסם, יצורים מלכותיים אלה, ששלטו בכדור הארץ במשך יותר מ-150 מיליון שנה, טואטאו אל פח האשפה של הפרהיסטוריה.

גם היונקים ספגו מכה קשה של הכחדה. ראיות להתמעטותם הגיעו מפרויקט גדול של עבודת שטח, שניהל במקור ויליאם קלמנס מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ועכשיו מנהל אותה גרג וילסון. במהלך הפרויקט הנמשך 50 שנה נאספו בדקדקנות מאובנים במדינת מונטנה בארה”ב מתקופת הזמן שאחרי ההכחדה. הממצאים מראים שיונקים גדולים רבים, וכאלה שהתמחו בתזונה ייחודית, נכחדו עם הדינוזאורים. המֶטָתֶריאנים, שהחלו לשגשג בשלהי הקרטיקון, כמעט חוסלו, ולולא כמה סוגים אמיצים ששרדו את הפורענות, לצאצאיהם המודרניים, הקנגורו והקואלה שבאוסטרליה, לא היה שום סיכוי להתפתח.

בין היונקים האחרים שהצליחו לשרוד היו כמה מבעלי השליה המוקדמים, אותם סוגים שבדומה לנו יולדים צאצאים מפותחים למדי. מחקרים של השעון המולקולרי, המחשבים מתי אבות קדמונים מרוחקים התפצלו זה מזה בהתבסס על הבדלים בדנ”א בין סוגים החיים כיום, מורים על כך שהאב הקדמון המשותף לבעלי השליה התפתח כבר לצדם של הדינוזאורים בקרטיקון. אבל רק אחרי ההשמדה בסוף הקרטיקון התפתחו אותם יונקים מתקדמים והתפצלו לַתת־קבוצות המודרניות העיקריות, ובכללן המכרסמים וקופי העל. הסיבה לשינוי הקיצוני הפתאומי ברורה. כשדינוזאורים כמו טירנוזאורוס, טריצרטופס וקרוביהם סולקו מן המערכה, לבעלי השליה האלה נותר שדה משחקים פנוי לכבוש. שוב הם התפתחו במהירות ומילאו כל גומחה זמינה.

אף שהחוקרים חשדו זה זמן רב שמות הדינוזאורים שימש כאמצעי לעליית היונקים, אנו מבינים עכשיו הרבה יותר טוב את התפקיד המדויק שהם נטלו בו חלק: במפורש, זה היה הניצוץ שהצית את מהפכת השלייתיים. כמו כל המהפכות גם מהפכה זו קרתה מהר מאוד, במהלך כמה אלפי שנים, כהרף עין במונחים גאולוגיים. אחד מאִתנו (ברוסט) עשה עבודת שטח בניו מקסיקו כדי להיטיב להבין את ההיבטים הרבים של אותו רגע גורלי, שממנו ואילך המשיכו היונקים להתפתח וללמוד כיצד התזונה וההתנהגות של שורדים אלה עזרה להם בעולם שאחרי הפורענות. הבתרונות הססגוניים של תצורת נּסימיֶינטו במערב ניו מקסיקו, מכילים בקרבם את התיעוד הטוב בעולם לשגשוג שחוו היונקים אחרי מות הדינוזאורים. תומס ויליאמסון, עמיתו של ברוסט מן המוזיאון לטבע ולמדע בניו מקסיקו, משוטט על פני הסלעים האלה במשך יותר מ-25 שנה שבמהלכן אסף אלפים רבים של מאובנים. בזכות הזיכרון הצילומי שלו הוא יכול לזכור כל פרט במדויק כמעט בכל אחד מהם. המאובנים כוללים לסתות ושיניים ששייכים למספר עצום של מיני יונקים החל מאוכלי חרקים בגודל של חדף ועד אוכלי בשר בעלי שיני חרב ואוכלי עשב בגודל של פרות. הם התקיימו כבר 500,000 שנה אחרי פגיעת האסטרואיד, עדות למהירות שבה השתלטו היונקים על כדור הארץ, מרגע שניתנה להם ההזדמנות.

בזכות הצלחתם, אנחנו, בני האדם, חיים כאן ומסוגלים לספר את סיפורם. בין היונקים השלייתיים שחשף ויליאמסון בניו מקסיקו יש שלד של יצור בגודל של גור כלבים שנקרא בשם טוֹרֶחוניה, בעל גפיים ארוכות ורזות, אצבעות ארוכות ובוהנים. הוא חי לפני כ-63 מיליון שנה, אבל כשמתבוננים בשלד החינני שלו, אפשר כמעט לראות אותו מזנק על העצים כשבהונותיו הרזות נאחזות בענפים. טוֹרֶחוניה הוא אחד הפרימאטים הקדומים ביותר הידועים. קרוב רחוק שלנו. 60 מיליון שנים נוספות של אבולוציה נדרשו כדי להפוך קדם־פרימאטים קטנים אלה לקופים מתפלספים והולכים על שתיים. זהו רק עוד פרק במסע האבולוציוני של היונקים, שנמשך כבר 200 מיליון שנה ועדיין לא הסתיים.