החשמונאים – פרק ח’: סוף-סוף מלכה. נכלולית? מניפולטיבית? או פשוט מחוסרת חוט שדרה פוליטי?

לאחר נפילתו של אלכסנדר ינאי הצליחה אשתו שלומציון אלכסנדרה לשכנעו למנות אותה למלכה. שלומציון הפגינה יוזמה חקיקתית, חוללה מהפך בסנהדרין וקידמה את מעמדם של הפרושים

כאמור, כאיש מלחמות ניהל אלכסנדר ינאי את ממלכתו, וכאיש מלחמות נפל בשעה שצר על אחת הערים בעבר הירדן המזרחי.

בשנות מלכותו האחרונות, ולא בלי כל זיקה למצבו הבריאותי שהתערער ויסורי מצפון שתקפוהו וכן בעתה שקברו יחולל, ביקש ינאי לאחות את הקרע בינו לבין העם ובהתאם לכך ציוה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין לבסוף שאפילו מלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים פגאני (מה שלמעשה תבצע אשתו ואפילו בממדים רחבים יותר).

נשמע כאילו המלך באמת התחרט על מעשיו ומדיניותו, אלא שלא כך מביא יוסף בן מתתיהו, שהוא כידוע המקור היחיד, למעט עדויות פה ושם, רנדומליות וזערוריות בספרות חז”ל, כך שנאלץ לקבל את דבריו, כמו גם לגבי פרקים ארוכים בהסטוריה של יהודה.

ובכן, משחלה המלך קוננה לפניו רעייתו שלומציון, אולי גם כדי לבסס ולבצר את מעמדם של שני בניה, שלא היו היחידים לבני ינאי, ולנצל את מצבו הגופני והנפשי, בשעה שלחשה על אזניו: “על מי אתה משאיר אותי כך ואת הילדים הזקוקים לעזרתם של אחרים. וזאת בדעתך, איזו שנאה ירחש העם אליך” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות יג, 399). מחד משתמשת שלומציון בשוט הביקורת המושחזת שהוצלף בידו של הציבור ומאידך סוחטת ממנו הבטחה רגשית להצלת השושלת, ללמדנו על אינטריגות שהתהלכו באפלוליות הארמון של ינאי, ובכל מקרה מעיד מאמרה של שלומציון את תחושת סלידה של הציבור כלפי בעלה ינאי.

ינאי נעתר לבקשתה והציע כי דבר מותו הקרב יישמר בסוד מפני הציבור ובפרט מפני החיילים העלולים לחולל פוטש, ויודלף רק עם שובה לירושלים, כביכול כמנצחת.

ינאי התוודה בפניה כי התעלל ברגשות העם ועל כן נכון הוא שתציג את גופתו נוכח הציבור, בעיקר מכת הפרושים, שיעשו בה, בגופתו, כרצונם, ואפילו להתעלל בה ולמנוע את קבורתה.
מילותיו האחרונות היו לפייס את הפרושים בהבטחה כי לא ייעשה דבר בממלכה מבלי לשמוע את חוות דעתם בעניין זה או אחר.לא היה בכך משום העברת כובד המשקל הפוליטי לידי הפרושים אלא רק למזער את ביקורתם אם וכאשר תישמע.

שלומציון הצליחה לשכנע את הפרושים והם יצאו בהכרזות תומכות בינאי, ואף כינוהו בשם מלך צדיק. היפוך המגמה מביקורת מושחזת להפלגה בהערצה מטילה דופי באמינותם של הפרושים, ובהצגתם כרודפי שררה.

אכן גם בארזים נפלה השלהבת!!

שלומציון אלכסנדררה הפכה איפוא למלכה בשנת 76 לפנה”ס, אלא שבשונה מקודמיה, על שום היותה אשה, נמנעה ממנה משרת הכהונה הגדולה, ועל כן זו נמסרה לבנה הבכור יוחנן הורקנוס השני, שנודע באופיו החלש, בהעדר אישיות מושלת ובככל בהתרחקותו מענייני הנהגה. וממילא היתה משרה זו אימפונטית מבחינתו מכיוון שהפרושים צברו עוצמה רבה בעטיה של שלומציון אלכסנדרה ויוחנן הורקנוס נצרך להיגרר אחר גחמותיהם.

היה במהלך זה עקרון חדשני שהביא לאובדן יוקרתו של מעמד הכהונה הגדולה, ומתוך כך הגדילה המלכה לעצמה את מעמדה שלה.
בשלב זה נוטרל יהודה אריסטובולוס השני, הצעיר מאחיו יוחנן, הן בשל אופיו ההרפתקני וההרסני משהו ומזגו הסוער. ובוודאי שמהלך זה אף הוא קיצץ את כנפיו מול יוקרתה של המלכה.

בכל מקרה שלומציון אלכסנדרה בנתה לעצמה נהלי שלטון חדשים על ידי יוזמה חקיקתית, כשבראשה כתר, והפרושים, על אף מעמדם המתחזק היו כפופים לה.

על אף העדר ניסיון צבאי כלשהו, נטלה המלכה לעצמה, את תפקיד ניהול הצבא, ובהתאם לכך גייסה חיילות שכירים רבים ונטרלה כתוצאה מכך את כוחם ומעמדם של הלוחמים היהודים. כנראה גם כהפקת לקחים ממרדנותם בזמנו במלך ינאי. צבאה הממושמע הטיל אימה ומבוכה על סביבותיו, ובין השאר כפה במצוותה על שליטים שבגבולות יהודה למסור לידי המלכה בני תערובת שיבטיחו כי יהודה לא תותקף על ידם.

הפרושים שהתגלו במלוא נקמנותם דרשו מהמלכה להיפרע קשות, קרי להוציא להורג, את כל אלה שיעצו בזמנו לינאי להוציא להורג את 800 המורדים בו. שלומציון אלכסנדרה חתרה לשלום בית כולל, ואולי בשל אמונה תפלה כמצויין אצל יוסף בן מתתיהו (כנראה חששה מאיזו קללה שיטילו הפרושים עליה) ועל כן נעתרה לבקשתם. הפרושים לא הסתפקו בחיסול כל תומכי אלכסנדר בשעתו, אלא השתמשו במנדט המלכותי וחיסלו כל מי שנראה להם מסכן את מנהיגותם.

פרשה זו הסעירה, הגיונית, את האריסטוקרטיה הירושלמית, ובראשם יהודה אריסטובולוס השני, הבן הצעיר, אחיו של יוחנן הורקנוס השני, וכשבקרביו בוערים גחלי המהפכנות, הצהיר כי אם תזדמן לידו שעת כושר ימרוד באמו – שלומציון – וינשלה מכל מעמדה.
מאידך פנה אל אמו והשתדל אצלה להימנע מ”ציד המכשפות” ולהפסיק את מסע ההרג שבצעו הפרושים, ולכל היותר להעניש בגירוש מן העיר אותם שדבק בהם ולו רבב של חוסר נאמנות. מאמציו של אריסטובולוס צלחו והאריסטוקרטים – רובם נמנו על מעמד הצדוקים – קבלו לידיהם את ניהול המבצרים והמצודות בשטחי ממלכת שלומציון, פרט למבצרי הורקניה, אלכסנדרריון ומכוור, 19 במספר, שם נשמרו אוצרותיה של המלכה. יצויין כי חבורת הצדוקים השתמשה במין סיאנס-העלאה באוב –העלתה את רוחו של ינאי – בכדי להעניק לבקשתם תוקף פסאודו-מקודש.

מדינותה המזגזגת של שלומציון החליש מאוד את מעדה כמו גם את ממלכתה. או-אז נקרתה בידי יהודה אריסטובולוס ההזדמנות לבצע מהפכה כנגד אמו. אריסטובולוס, לפחות בשלב זה העדיף “מהפכת-קטיפה”, כמעין פרומו, ותקף את אמו בדברי חרפות, ולא בחל להאשים כל גורם, צדוקי או פרושי בכך “שהרשו לאשה (שלומציון), שתאוות השלטון העבירה אותה על דעתה למלוך שלא כדין, בשעה שבניה הם במלוא אונם” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יג, 417).
האשמות חריפות וחסרות תקדים המציגים את אמו כנכלולית ומניפולטיבית, שכל עניינה הוא בכתרה ולא בטובת הממלכה.

אין לדעת האם החלטתה של שלומציון אלכסנדררה לשגר צבא לדמשק ובראשו יהודה אריסטובולוס נבעה מתגובה לנ”ל, או שמא האמינה בהנהגתו הצבאית של אריסטובולוס, או פשוט בקשה להרחיקו מזירת האירועים בירושלים כדי שתוכל למשול ללא כל בעיות. בכל מקרה הצבא שנשלח הוחזר, וכדברי יוסף בן מתתיהו – “אך הצבא שב בלי שההצלחה האירה לו פנים” (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר ראשון, 115) כמין נוסח מוזר שעשוי להתפרש לכאן או לכאן.

כיצד מסכם יוסף בן מתתיהו את תקופת שלטונה של שלומציון אלכסנדרה? הסכיתו ושמעו: “היא היתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה. שכן היתה תאבת כוח-שלטון במידה יתרה והוכיחה במעשיה את כשרונה להפיק מחשבתה. ועם זאת גילתה את חוסר התבונה של הגברים השוגים תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מהעתיד, וכל דבר היה (בעיניה) שני-במעלה לעומת השלטון בכיפה. ולפיכך לא נתנה דעתה לא על הנאה ולא על הצדק. וכך המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות רבות ביותר, ניטל ממנו זמן לא רב אחר-כך בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שצרפה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית המלוכה נתמלא צרות ומהומות. אף על פי כן, אף על פי ששלטה באופן זה, קיימה את העם בשלום ובשלווה” (קדמוניות היהודים יג, 433-430).
דברים כדורבנות ואינם משוללים בסיס ביקורתי, צדוקי משהו, של המחבר, בן משפחת הכהונה הבכירה.

ומאידך, כצפוי, נשמע דברים קצת שונים מפי חז”ל. וקריאה ראויה בהם תראה כי הם משלימים דווקא את הסיפא הנ”ל של יוסף בן מתתיהו.

בספרות חז”ל מתוארת שלומציון בצבעים מעט אחרים, כדמות חיובית. למשל, “מעשה בימי שמעון בן שטח (אחיה של שלומציון) ובימי שלומציון המלכה ירדו להם גשמים בלילי שבתות (שאין בהן עבודת השדה), עד שנעשו חיטים ככליות ושעורין כגרעיני זיתים. עדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמה לדורות” (מדרש ספרא בחוקותי).
ובכן, מדרשים תמיד חשודים בהפלגת יתר. אך כאמור, הקטעהאחרון דווקא מחזק את סוף מאמרו של יוסף בן מתתיהו.
ההפלגה בשבחה של שלומציון מבוססת כנראה על יסוד המהפך שהיא חוללה בסנהדרין, שהפכה מצדוקית לפרושית, והרי ספרות חז”ל היא התולדה של עליית מעמד הפרושים והשקיעה המתמשכת של הצדוקים מלאחר חורבן הבית השני. טביעת האצבע הפרושית במקור שלמעלה היא המחברת בין ימי השפע לבין מתת האל, מה שמציין תמיד את העדויות הפרושיות. בהקשר לכך יש לציין כי שמעון בן שטח, אחיה של המלכה, התפרסם כנשיא הסנהדרין שהתקין מספר תקנות חשובות, כנראה ברוחה ובהשפעתה של שלומציון, כגון תקנות בעניין משפט כגון חיקור עדים, בעניין חינוך כגון הקמת בתי ספר לילדים ושיפור מעמדה של האשה.

שלומציון חלתה ונפטרה בשנת 67 לפנה”ס כשהיא בת 73 שנה ולאחר שישבה על כס השלטון במשך 9 שנים. אך בידי מי הפקידה את מפתחות הממלכה? על כך בפרק הבא.