מקבלי ההחלטות בברית המועצות דאז רצו להגיע למאדים מאז שנות השישים. כבר אז היה ברור שהמירוץ לירח היה אבוד ולכן המיקוד שלהם עבר למשימות מאוישות ארוכות
מקבלי ההחלטות בברית המועצות דאז רצו להגיע למאדים מאז שנות השישים. כבר אז היה ברור שהמירוץ ירח היה אבוד ולכן המיקוד שלהם עבר למשימות מאוישות ארוכות.
“כדי להשיג את המטרה, היו צריכות להישאל ארבע שאלות” אומר ד”ר אנטולי גריגורי, מנהל במכון לפתרון בעיות ביו-רפואיות, המכון המוביל ברוסיה בתחום רפואת החלל והביולוגיה.
“השאלה הראשונה היתה כיצד לספק תמיכה רפואית במהלך הטיסה למאדים. השאלה השניה היתה כיצד להבטיח את התאימות הפסיכולוגית בין חברי הצוות הקטן והמבודד. השלישית היתה – כיצד ליצור מערכת תמיכת חיים יציבה ויעילה; והשאלה הרביעית היתה כיצד לספק את ההגנה הטובה ביותר מפני הקרינה בחלל.
ד”ר אנטולי פוטאטוב (Potapov) רופא המתמחה ברפואת חלל, אומר שהאתגר הוא עצום. “בעוד ואלרי פוליאקוב ׁPOLYAKOV)), שטס בחלל 437 יום הוכיח כי אדם יכול לחיות ולעבוד בתנאי חוסר משקל מספיק זמן כדי לבצע טיסה הלוך ושוב למאדים, טיסה לכוכב הלכת האדם יכולה להיות אתגר גדול הרבה יותר מאשר טיסה במסלול סביב כדור הארץ.
בין יתר ההבדלים בין טיסה מסלולית לבין טיסה למאדים היא אורך המסע, עד 14 חודשים היה עד כה השיא בטיסה במסלול כדור הארץ. משימה למאדים תארך יותר משלוש שנים. מסע למאדים יחייב גם אוטונומיה מוחלטת של הצוות, רמות מסוכנות של קרינה וסיכוי להפגע ע”י מטאוריט. ואחרון אך לא חביב, אנשי הצוות יצטרכו לסמוך רק על עצמהם בתפעול המערכות תומכות החיים.
המרכיב המרכזי של תמיכה רפואית במשימה למאדים תהיה שילובו של רופא בצוות הבינכוכבי.” אומר הקוסמונאוט ואלרי פוליאקוב, המשמש כדירקטור במכון. “רופא זה יצטרך לפתור את כל הבעיות הרפואיות בהמלך הטיסה באמצעות שימוש בציוד הנמצא על סיפון החללית ותוך ניצול הנסיון שלו במגוון טיפולים – מניתוחים ועד טיפולים מסובכים וכן בטלה-רפואה.
מומחים רוסים עובדים גם על פיתוח מערכת תומכת חיים עצמאית, שתכלול גם חממה על הסיפון. ד”ר פוטאפוב אומר: “גודל החממה יהיה תלוי במספר אנשי הצוות, 2 מ”ר לאיש. חממה זו תספק באופן מוחלט את צרכי הצוות בויטמין C וA ובחלקו ויטמיני PP, B1 ו-B2. לדברי ד”ר פוטאטוב, מומחי המכון גילו כי שישה אנשי צוות יצטרכו 37 טונות מים במהלך משימה בת שנתיים למאדים. בכל אופן, מערכת מיחזור המים על הסיפון, ביחד עם עתודת מים למקרה חרום תאפשר להפחית את הכמות ל-7.5 טון בלבד. מערכת אספקת המזון לבדה תשקול כמשקל הזה.
בעיות פסיכולוגיות עלולות להגרם מהבידוד, ממצבים בלתי צפויים, אינרקטציה של צוות קטן, עבודה קשה ולחצים לביצוע מוצלח של המשימה. ד”ר פוטאטוב ביצעה מספר ניסויים בבידוד. הניסוי האחרון ביותר ארך 240 יום והוכיח כי חיים בבידוד הם קשים. היו מקרים של אלימות והטרדה מינית – אדם אדם אחד אפילו ברח. התנאי החשוב ביותר להצלחה של המשימה יהיה אם ירכיבו את הצוות זמן רב לפני הטיסה כך שיהיה לחברי הצוות מספיק זמן לדעת כיצד לחיות ולעבוד זה עם זה ולהיות צוות אמיתי” אומר ד”ר גריגוריאב. “אנחנו מאמינים שששה אנשים הוא המספר האופטימלי” הוא מוסיף. “הצוות צריך לכלול מפקד שיהיה גם טיס, טייס משנה, מהנדס טיסה, רופא ושני מדענים.
תקופות ארוכות מחוץ לאטמוספירה המגינה של כדור הארץ תגדיל את החשיפה של הנושאים הבינפלנטריים לקרינת חלל קטלנית. לדבריו, הגנת הצוות מהקרינה הוא עניין של עיתוי ומרחק. “טיסה למאדים צריכה להיות בזמן שבו פעילות השמש היא הנמוכה ביותר. הטיסה עצמה צריכה להיות נמוכה ככל האפשר. הגנה מיוחד כוללם גם מקלט על הסיפון, תרופות ותכנון מיוחד של מעטפת החללית. אנחנו סבורים ש10 גרם של אלומניום לסמ”ק יהיו מספיקים לספק הגנה סבירה לאנשי הצוות במהלך המסע למאדים.
פוליאקוב, שטס את טיסת השיא שלו בראשית שנות החמישים שלו מאמין שהגיל של טייסי המאדים צריך להיות בין 50 ל-60, ואפילו יותר, אך רק כאלו שאין להם בעיות רפואיות. “זהו הגיל שבו האדם מגיע לשיא הבריאותי והפסיכולוגי, והוא יציב מבחינה חברתית. מלבד זאת, טיסה בין כוכבית עלולה לגרום נזק רב למערכת הפוריות של הקוסמונאוטים ולכן עדיף לקחת אנשים שאינם זקוקים לה.
השאלה הפתוחה היא האם הצוות צריך לכלול קוסמונאוטים משני המינים. ד”ר פוטאפוב סבור ששילוב נשים יגרום הפרעות רגשיות והורמונליות לצוות כל גברי, בכל אופן, מומחי המכון אומרים כי נשים שהשתתפו בניסוי ביחד עם גברים גילו ריכוז גבוה יותר, התמצאות ואינטואיציה טובות יותר מאשר של גברים.
אפשר לפתור את כל הבעיות הכרוכות בטיסה למאדים, אומר פוליאקוב. “תראה, אחרי 437 ימים של חשיפה לקרינה וחוסר משקל, יצאתי בהליכה מתא הנחיתה לגמרי בעצמי. זה היה אחד המטרות של הטיסה – להוכיח שאדם יוכל לעבוד על המאדים אחרי טיסה כה ארוכה.
מאת: יורי קאראש -ספייס.קום; תרגם אבי בליזובסקי
