התפקוד היומיומי של משתתפים במחקר נפגם ככל שגילם עלה, אך בקבוצת האצנים התחילה תקופת המוגבלות בגיל מאוחר יותר
מחקר חדש מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטאנפורד, קובע כי ריצה מאיטה את השפעות ההזדקנות. החוקרים עקבו אחר 500 אצנים במשך יותר מ- 20 שנה וגילו כי אצנים מזדקנים סובלים מפחות מוגבלויות ונהנים ממשך-חיים פעיל ארוך יותר. גולת הכותרת של המחקר היא שלאנשים שאינם רצים יש סיכוי גדול פי שתיים למות מוות מוקדם, בהשוואה לאנשים שרצים באופן קבוע.
כאשר פתח ג'יימס פרייס במחקר ב- 1984, מדענים רבים סברו שהתעמלות עלולה לפגוע בקשישים יותר משתעזור. חלקם חששו כי שגעון הג'וגינג שהחל באותה תקופה יגרום לפגיעות אורתופדיות רבות ויביא לריתוקם למיטה של אצנים קשישים רבים. פרייס, בתור פרופסור ודוקטור לרפואה בבית הספר לרפואה, ראה את הדברים באור שונה. הוא סבר שאימון קבוע יאריך את משך החיים הפעיל ללא נכויות.
קבוצת המחקר של פרייס החלה לעקוב אחר 538 אצנים בני 50 ומעלה, ולהשוות אותם לקבוצה דומה של אנשים שאינם רצים. הנבדקים, הנמצאים כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם, מילאו שאלונים שנתיים שבדקו את יכולתם לבצע פעילויות יומיומיות כהליכה, לבישת בגדים וטיפוח עצמי, קימה מכיסא ואחיזת חפצים. החוקרים עקבו אחר מותם של הנבדקים באמצעות דו”חות הפטירה הלאומיים, כדי לגלות מי מהנבדקים נפטר ומאיזו סיבה. לאחר 19 שנים של מחקר, 34 אחוזים מהאנשים שלא נהגו לרוץ נפטרו, לעומת 15 אחוזים בלבד מהאצנים.
בתחילת המחקר, האצנים נהגו לרוץ ארבע שעות בממוצע בשבוע. לאחר 21 שנים, זמן הריצה שלהם ירד ל- 76 דקות בממוצע לשבוע, אך הם עדיין נהנו מיתרונות הבריאות שרכשו מהריצה.
התפקוד היומיומי של כל המשתתפים במחקר נפגם ככל שגילם עלה, אך בקבוצת האצנים התחילה תקופת המוגבלות בגיל מאוחר יותר. לא זאת בלבד שהריצה עיכבה את הירידה בתפקוד היומיומי, אלא שהפער בין יכולותיהם של האצנים והלא-אצנים גדל עם השנים.
“המוגבלויות של האצנים החלו 16 שנה לאחר הלא-אצנים,” אמר פרייס. “בסך-הכל, האצנים נשארו בריאים.”
לפי הנתונים הקיימים כרגע נראה כי הריצה מעכבת את המוות בצורה דרמטית יותר משהחוקרים העיזו לקוות. חלק מההשפעות היו צפויות, כמו הירידה במחלות הקרדיו-וסקולריות. להשפעות אחרות קשה יותר למצוא הסבר, כגון הירידה במספר המיתות מסרטן, מחלות נוירולוגיות וזיהומים.
ומה לגבי ההשפעות המזיקות שיוחסו לריצה? פרייס ועמיתיו פירסמו ברבים את התשובה לטענה זו באוגוסט האחרון, בירחון האמריקאי לרפואה מניעתית, והראו כי ריצה אינה קשורה לשיעור גדול יותר של אוסטאו-ארטריטיס באצנים קשישים. לדברי פרייס, אצנים גם אינם זקוקים ליותר החלפות פרקים מאנשים שאינם רצים.
“ריצה ללא כאבים אינה מזיקה,” אמר, והוסיף כי כנראה שריצה מזיקה פחות לפרקים מתחומי ספורט אחרים כגון פוטבול או בלט. פרייס עצמו אינו מהסס לנצל את הלקחים מהמחקר, על אף גילו : הוא אצן מנוסה, מטפס הרים וחובב מסעות מושבע.
הממצאים החדשים התפרסמו בגליון אוגוסט של כתב העת המדעי Archives of Internal Medicine. פרייס ערך את המחקר ביחד עם אליזה צ'אקראוורטקי, פרופסור לרפואה, דוקטור הלן הוברט ודוקטור ויג'איה לינגאלה, מפתחת תוכנות מחקר.
12 תגובות
לא הרבה מחקרים בודקים את האנשים במשך 21 שנים! זה מדהים! אבל מה לגבי נשים בהריון? שרצו לפני שנכנסו להיריון? אני בהריון עכשיו והפסקתי לרוץ… לפחות אחרי זה אוכל לרוץ עם העגלה 😉
כמובן שהדרך בעייתית.
אני מקווה (בפרט בהתחשב בעובדה שהם עשו מחקר שערך כ"כ הרבה שנים)
שנעשו מדידות על מצב הבריאות של האצנים מול הא-אצנים לפני תחילת המחקר, וההשוואה נעשתה לפי מצב זה. (ז"א אדם ברמת בריאות 5 אצן מול אדם ברמת בריאות 5 לא אצן)
אחרת כמו שכבר העירו פה רבים לפני – המחקר לא כ"כ רלוונטי.
אבל בדיקה כמו שהצעתי – לא נראית כ"כ מסובכת. במיוחד שיש להם קבוצה יחסית די גדולה.
יהודה:
קרא את תגובתי הראשונה בדיון זה ותבין מדוע גם קבוצה אקראית לא היתה עוזרת (ואגב – ייתכן שהם לקחו קבוצה אקראית והתיאור הנ"ל הוא רק פילוח של הקבוצה שלקחו).
הדרך היחידה להגיע למסקנות תקפות היא למעשה הדרך הבלתי מוסרית של ניסוי אמיתי בבני אדם:
יש לקחת קבוצה אקראית, לחלק אותה לשתי קבוצות ולכפות על חברי הקבוצה האחת לרוץ ועל חברי הקבוצה השניה להתבטל.
לגביי המחקר, לא מצא חן בעיניי המשפט הבא:-
"קבוצת המחקר של פרייס החלה לעקוב אחר 538 אצנים בני 50 ומעלה, ולהשוות אותם לקבוצה דומה של אנשים שאינם רצים.". סוף ציטוט.
מהנתונים הנ"ל ניראה שמראש נילקחו קבוצה בריאה של אנשים אצנים מול קבוצה שאינה מתעמלת. לדעתי,הם היו צריכים לקחת קבצה רגילה של אנשים, לחלק אותה לשנים באופן אקראי, ואז להריץ אחת ואת השניה לחייב לא להתעמל. רק כך הייתי מקבל את המסקנות. אינני טוען שהתעמלות וריצה אינם בריאים אך אני חושב שההבדלים הן פחות קיצוניים מאשר במאמר.
אני, מעדיף ללכת במקום לרוץ, זה פחות שוחק, פחות מעייף ויותר נעים. אני זוכר שפעם קראתי מאמר שזה עדיף על ריצה. אני מעדיף לעשות זאת בפארק העירוני או בחיק הטבע, הליכה של חצי שעה מידי פעם עם אישתי, ובניחותה. בדיקות שערכתי הוכיחו שרמת הסוכר יורדת פלאים אחרי הליכה קצרה כזאת.
מצד שני , מיכאל מראה את כל היתרונות בשימוש במכשירים ויתכן שעדיף לשלב את שני הדברים.
ס"ה אני צועד שעה או שעתיים בשבוע ויתכן שעדיף להוסיף.
יום טוב
סבדרמיש יהודה
אני נהגתי לרוץ הרבה ובשנים האחרונות הפסקתי כי הבחנתי שזה דופק לי דווקא את הגב.
מאז אני על אופני כושר וזה נראה לי פתרון ממש אידיאלי.
בחדר הכושר יש טלוויזיה שאני מחזיק פתוחה על ערוץ National Geographic וערוץ סרטי הפעולה לסירוגין (חוץ מבימים אלה שבהם אני גם עוקב אחרי האולימפיאדה), חלק מן הזמן אני חושב על חידות מתמטיות ובחלק אחר אני חושב "מתי כבר האימון ייגמר".
היתרון הגדול של האופניים הוא בכך שלא קופצים. הקפיצות האלו, כך אני חושש, מסכנות כל איבר בגופנו – כולל המוח.
יש אנשים שאפילו קוראים ספר או עיתון בזמן הרכיבה. אני אינני עושה זאת כי הנייר היה נמס בזיעה הניגרת ממני.
מנחה,
לפי המחקר, מוגבלויות האצנים מתחילות 16 שנים לאחר הלא-אצנים. האצן הממוצע מרוויח, למעשה, 16 שנים בהן הוא יכול לתפקד בזכות עצמו, להימנע מלהעיק על ילדיו ונכדיו ואף לפגוע בהם (שכן מוגבלויות מגיעות לידי ביטוי גם באובדן יכולת החשיבה הרציונלית).
אני אישית רץ חצי-שעה בכל ערב, מתוך תקווה להרחיק את היום בו אהווה נטל על ילדי ונכדי. וכדי לנצל את הזמן הזה במלואו, אני שומע הרצאות של ה- Teaching Company באוזניות תוך כדי הריצה (דבר שאני ממליץ לכולם לעשות).
וכן, אני מסכים עם מיכאל שהמחקר אינו בהכרח כולל את כל הגורמים הרלוונטיים. ועדיין, בשביל תקווה כזו שווה להשקיע.
אני עצמי נוהג לרוץ.
אולם יש לבחון את הנושא באופן מושכל כך : האם הזמן המושקע בריצה הוא זמן מבוזבז, בו אתה יכול לעשות שימוש טוב יותר.
אם הזמן הזה הוא מבוזבז, הרי הזמן שאתה מרוויח בימי חיים נוספים, צריך להתקזז מארבע השעות השבועיות…..
אין לי זמן לחשב את זה במדוייק, כי אני הולך להתארגן לריצה………
ל-4. ריצה על משטח קשיח (אספלט) הורסת את
רוב המפרקים והחוליות ולא רק את הברכיים.
עדיף לרוץ על משטח אחר.
מצד שני, ריצה הורסת את הברכיים
אני מסכים עם מיכאל.
נקודה:
אני מניח שאתה מתבדח.
הכוונה היא כמובן שבמקרה זה סיכויי התמותה המוקדמת של מי שרץ יהיו 25%
כללית, נראה לי שהמסקנה נמהרת כי כאשר הבדיקה מתבססת על אנשים בני חמישים שקיבלו בעצמם את ההחלטה אם לעסוק בספורט, ייתכן בהחלט שהנתונים מוטים ושאלה שבחרו להמשיך ולעסוק בספורט עד גיל חמישים ומעבר לו היו מלכתחילה בריאים יותר.
כלומר. אם נניח שלאדם ממוצע הסיכוי למות בטרם עת הוא 50%, אז ריצה של 4 שעות בשבוע תוריד את הסיכוי ל0?