הפריצה לדנ”א

למי שייך המידע הגנטי של בני האדם? האם מדובר במשאב לאומי, מסחרי, קהילתי או פרטי? האי-בהירות בשאלות אלה, הנדונות בימים אלה בישראל ובעולם, עלולה לטמון בחובה סכנות

מרית סלוין

איור: אפרת בלוססקי

עם דהירתו של המדע, תחומים אחרים כגון משפט ואתיקה מנסים
להתאים עצמם למצבים החדשים שהוא יוצר. ההתקדמות המהירה במיפוי
הגנום האנושי הביאה לדיון עולמי בקלות הבלתי נסבלת של הפריצה
לסודות הגנטיים של הפרט. שכן, בטיפת דם קטנה אצור כל המידע
הגנטי. באמצעות בדיקת הדנ”א המופק מהדם אפשר לצפות את סיכוייו
של אדם לחלות במחלות מסוימות ולעשות במידע שימוש מסוגים שונים.
מיליוני דגימות הדם המאוחסנות במקפיאים של בתי החולים ומכוני
המחקר יכולים לחשוף מידע רגיש כמעט על כל אחד מאתנו.

כדי למנוע זאת, יזם מאיר שטרית, בהיותו חבר כנסת, את חוק חסיון
המידע הגנטי. לפני שנה אושר החוק והוא עומד להיכנס לתוקף
החודש. החוק מסדיר את הדרכים לקיום בדיקות גנטיות, למסירת
המידע הנובע מהן ודרכי שמירתו. החוק אוסר על השימוש במידע
הגנטי לאפליה בידי מעסיקים או חברות ביטוח וקובע עונשים
חמורים.

מה שלא נדון בחוק הוא משמעות המידע הגנטי לא רק לפרט, אלא גם
לקבוצה שאליה הוא משתייך. כתבתו של רן רזניק, “מטען גנטי בעבור
חופן עדשים” (“הארץ”, 26.10), עסקה בסיכונים הכרוכים בשימוש
במידע גנטי של יהודים-אשכנזים על ידי חברה פרטית שמניעיה
מסחריים. בעקבות פרסום הכתבה קיימה בחודש שעבר ועדת המדע של
הכנסת בראשות ענת מאור דיון בנושא רגיש זה. “המחוקק לא צפה את
האפשרות שבידי גורם פרטי יהיה מידע גנטי לא-מזוהה על מספר גדול
של אנשים”, אומרת ח”כ מאור. לדברי השר מאיר שטרית, “בדיונים
שהתקיימו בוועדת המדע בעת החקיקה בחרנו להתמקד בהגנת הפרט מפני
אפליה וזליגת מידע. צפינו שבעתיד, כשיועלו שאלות נוספות כמו
הגנה על קבוצות אוכלוסייה רחבות, נמצא את הדרך לתת גם להן מענה
בחקיקה”.

הנושא התעורר בעקבות המחקרים שעושה החברה הישראלית איי-די ג’ין
במטרה לאתר גנים הגורמים שורה של מחלות ובהן קצרת, סוכרת,
סרטן, אלצהיימר ומחלות לב. בכל אחת מאלה מעורבים כנראה כמה
גנים. כדי לאתרם בודקים בחברת איי-די ג’ין את הדנ”א של קהילת
היהודים האשכנזים, בשל היותה קהילה הומוגנית. מדעני החברה
מקבלים מרופאי בתי החולים דגימות דם של חולים, משווים את הדנ”א
שלהם עם קבוצה של 2,000 אשכנזים בריאים ובודקים היכן מצויה
אי-התאמה בפרופיל הגנטי. מידע זה מאפשר לאפיין
ולמקם את הגנים הפגומים הקשורים למחלה. החברה יכולה למכור את
הידע שברשותה לחברות תרופות או לנסות לפתח בעצמה תרופות
מתוחכמות למחלות.

מחקרים בחומרים גנטיים של קבוצה אתנית מעלים בעיות סבוכות.
“הסוגיה בעייתית בגלל הערבוב בין הפרטי לציבורי. בנוסף לכך, יש
כאן תיעוש של המחקר, שהוא בלתי נמנע כיום משום שהכסף מצוי בשוק
הפרטי. אין ספק שצריך לעשות מחקרים כאלה, אך יש למצוא דרכים
לאפשר זאת”, אומר הד”ר בועז לב, מנכ”ל משרד הבריאות.

בנקודה זו מסכימים כל המומחים, אך עדיין לא גובשה הנחיה כלשהי
כיצד להתגבר על המוקשים שבדרך. כיום, רופא המשתתף במחקר חייב
באישור ועדת הלסינקי (ועדה הפועלת בכל בתי החולים ובמשרד
הבריאות ותפקידה לאשר קיום מחקרים רפואיים בבני אדם). הרופא
ממלא טופס ובו פרטי החולה, המוטבע בברקוד. חברת איי-די ג’ין
מקבלת את הברקוד בלבד. רוב החולים אינם יודעים דבר על מהות
המחקר שנעשה בדם שתרמו. החולה חותם על טופס הסכמה להשתתפות
במחקר והרופא מקבל תמורת דגימת הדם שלו 50 דולר מהחברה.
אחת הבעיות היא איך להתמודד עם הגילוי הנאות אל מול החולה. האם
החולה יודע שההתנדבות שלו למחקר היא לצורך יצירת רווחים? האם
המגייס צריך להיות הרופא, הנהנה מתגמול כספי מהחברה? האם על
הרופא לגלות לחולה שהוא מתוגמל בגין הניסוי? האם הדבר עשוי
להשפיע על היחסים בינו ובין החולה? כיצד ישפיע המידע הזה על
צאצאי אותו אדם שלא נתנו את הסכמתם לניסוי? האם יש לשתף את
החולים המשתתפים במחקר ברווחי החברה?

מכיוון שהמחקרים נעשים בקרב אוכלוסייה השייכת למגזר אתני
מוגדר, צצות בעיות חדשות: מה קורה לדגימות הדם לאחר השימוש
והאם אפשר למנוע שימוש נוסף בהן? האם אפשר לנצל לרעה את המידע
הגנטי שבידי החברה? האם יכולים להתגלות בדרך זו מבנים גנטיים
החושפים אוכלוסייה שלמה לרגישות לחומרים כימיים ויש להם השלכה
על לוחמה ביולוגית או כימית? האם יכולים להיווצר כתוצאה מהמחקר
תופעות כמו סטיגמטיזציה, קיפוח או אפליה של קבוצת אנשים על רקע
גנטי? האם הפיכתה של אוכלוסיית ישראל ליעד למחקרים גנטיים היא
עניין שראוי לקדמו? האם האוכלוסייה בישראל יכולה להיפגע מהקמת
מאגר גנטי בבעלות פרטית ומהעברת המידע הגנטי, ייצואו ומכירתו?
האם ראוי שהמדינה תדרוש מהחברה העסקית השתתפות ברווחים ותאפשר
לה לקיים את המחקר בתנאי שתשקיע בחזרה באוכלוסייה הנבדקת או
באוכלוסייה הכללית? האם המידע הגנטי של אזרחי המדינה הוא משאב
לאומי, קהילתי או פרטי? והאם מותר לממשלה לוותר עליו לחברה
פרטית העשויה למכור אותו לחברה אחרת?

זה כמה שנים מתקיים בקהילה המדעית הבינלאומית דיון אינטנסיווי
בהיבטים האתיים והנורמטיוויים של המחקר בתחום הגנטיקה של
אוכלוסיות. בספרות הביו-אתית מקובל כיום להתייחס אל הקהילה כאל
בעלת האינטרסים בתכנון המחקר הגנטי הנעשה בה ובאישורו, ולדאוג
לשיתופה במחקר ובפירותיו – המוצרים, ההטבות או הרווחים שייגזרו
ממנו.

הנושא מצוי בחיתוליו ברחבי העולם ובכמה מקומות נמצאו פתרונות
שעדיין רחוקים מן המצב הרצוי. ממשלת אנגליה השקיעה 2.5
מיליארדי לירות שטרלינג במחקר גנטי. חלק מהסכום הזה מיועד
להקמת מאגר גנטי ממשלתי; בארצות הברית מתנהלת יוזמה פרטית
עסקית בנושא. לצד הנשיא עומדת ועדת מומחים המייעצת בעניינים
גנטיים. באחרונה התפרסם בכתב העת של החברה האמריקאית הרפואית
הצעה למסמך של הסכמה מדעת להחתמת בעלי דגימות הדם שיעמוד לדיון
ציבורי; איסלנד, שאוכלוסייתה ההומוגנית מונה כ-300 אלף נפש,
הקימה מאגר נתונים גנטי של כל אזרחיה. ממשלת איסלנד מכרה את
המאגר הגנטי לחברה מסחרית המשתמשת בו לפיתוחים רפואיים.
לאחרונה מכרה החברה את המאגר לחברת התרופות רוש תמורת 200
מיליון דולר; אסטוניה הקימה מאגר גנטי בדומה לאיסלנד, אך איננה
מוכרת את הבעלות על המידע אלא רק את הזכות להשתמש בו; שוודיה
הקימה חברה בבעלות משותפת של הממשלה והאוניברסיטאות, העושה את
המחקרים הגנטיים. לאחרונה החלה הממשלה למכור את מניותיה לציבור
הרחב. מבחינה משפטית האזרחים משתתפי הניסוי הם בעליהם של הדם
והגנים, אך החוקרים הם בעלי זכויות היוצרים בתגליות.

בדיון בכנסת הסכימו כל המשתתפים שפירות המחקר יביאו תועלת
לחולים ויקדמו את המדע והרפואה, אבל אי אפשר להתעלם מהבעיות
האתיות, המוסריות והמשפטיות. “אף שהמחקר לא בודק שכיחות של
מחלות בקרב יהודים-אשכנזים, יש סכנה ברורה לסטיגמה של העדה
האשכנזית, לא מעצם המחקר אלא מעיוות התוצאות על ידי אמצעי
התקשורת”, סבורה הפרופ’ אריאלה אופנהיים מבית הספר לרפואה של
האוניברסיטה העברית. נציגי החברה מצדם משיבים כי “לא מדובר על
כך שאצל אשכנזים יש יותר אסתמה, וגם אם מדובר על כך, נתון זה
ידוע גם ללא מחקר גנטי ועד כה לא הועלתה טענת הסטיגמטיזציה
בנוגע לסוג כזה של מחקרים ותוצאות”. לדבריהם, התוצאה הסופית
במחקר כזה מאפשרת לחוקר לזהות גן העשוי לתרום להתפתחות מחלה
בכל אוכלוסיית כדור הארץ ולאו דווקא בקבוצת האנשים שנחקרה.

“חברת איי-די ג’ין משלמת בעד כל דגימה 50 דולר, אך כשיהיו להם
כ-2,000 דגימות תהיה להם ספרייה שערכה יעלה מאות מונים”, אומר
הפרופ’ אבינועם רכס מהמרכז הרפואי הדסה. “זהו משאב לאומי ויש
לשתף את המדינה ברווחים”. תשובת החברה: “האם מדינת ישראל או
משרד ממשלתי שלא מימן מחקר זכאי ליטול חלק מרווחיו רק מפני
שבוצע בקרב אזרחי המדינה? בשום מקום בעולם אין נוהל מסוג זה,
והמדינות נהנות מרווחי המחקר והפיתוח דרך מסים וגידול הפעילות
הכלכלית”.

הפרופ’ דורון לנצט, ראש מרכז הגנום במכון ויצמן, סבור שאין שום
הבדל בין מחקר גנטי לכל מחקר אחר. “בארה”ב יש 280 מיליון
דגימות רפואיות מחולים שנגזרו ממחקרים שונים, ובישראל בהשוואה
אפשר לדבר על מיליוני דגימות המכילות מידע גנטי במגזר הרפואי,
הצבאי וכו’. מכל דגימה אפשר לחשוף מידע גנטי על בעליה”.

בחודש שעבר התקיימו דיונים בעניין בלשכה לאתיקה של ההסתדרות
הרפואית ובוועדת מומחים שהוקמה במיוחד. חברי הוועדות הסכימו
שהמחקר אינו רגיל ושאי אפשר להתייחס אליו בדומה לכל מחקר אחר
הנעשה בחולים. “הוועדות יבדקו את השימושים הלא-ראויים במידע
שנאסף ויגבשו אמות מידה לבחינת העניין. כל חברה שתרצה לעשות
מחקר מסוג זה תצטרך לעמוד באמות המידה האלה”, אומר הד”ר יורם
בלשר, יו”ר ההסתדרות הרפואית.