החוקר רוברט פ’ סקוט סירב לוותר על סדר היום המדעי השאפתני שהציב למשלחתו במירוץ אל הקוטב הדרומי ב-1911
לפני מאה שנה, ביוני 1911, הצטופפו רוברט פלקון סקוט ו-32 חברי משלחתו, רובם מדענים, חובלים וימאים בריטים, בחשכת החורף האנטארקטי. בעונה זו השמש אינה זורחת מעל לקו האופק ושכבה של 2.5 מטרים של קרח אוטמים את הים סביב היבשת. הטמפרטורות בחורף ברוס איילנד, פיסת היבשה החשופה הדרומית ביותר שאליה הגיעה ספינתו של סקוט, עשויות לרדת ולהגיע למינוס 45 מעלות וסופות שלגים עזות מכות תדיר. כשהם מנותקים לגמרי משאר העולם ובלי תקשורת אלחוטית, חיכו החוקרים לימים הארוכים והחמימים יותר של האביב, ימי חודש אוקטובר. כמה מהם היו אמורים לצאת אז למדע של כמעט 1,500 קילומטרים, לחצות מדף קרח, רכס הרים ואת רמת הקוטב הדרומי, כדי להגיע לנקודה שאין בה שום עניין מיוחד למעט העובדה שהיא מציינת את תחתית כדור הארץ.
שתי משלחות בריטיות כבר ניסו להגיע אל הקוטב הדרומי. סקוט בעצמו עמד בראש אחת מהן בשנים 1901-1904 וארנסט שקלטון עמד בראש המשלחת השנייה מ-1907 עד 1909. הן לא הגיעו ליעדן. אבל הפעם סקוט היה מלא ביטחון. על סמך אותם ניסיונות קודמים, הוא תכנן את המסע הזה בשיטתיות, לא רק כדי להגיע ראשון אל הקוטב הדרומי אלא גם כדי לקדם סדר יום מדעי מאתגר. הוא כבר הציב כמה צוותים שהיו אמורים להתפרס ולסרוק את אגן ים רוס ולאסוף מאובנים, נתונים וממצאים אחרים שיש בהם עניין למדע. עם בוא האביב התעתד הצוות שלו להתחיל לנוע דרומה ולנעוץ את דגל בריטניה בקוטב בתחילת הקיץ האנטארקטי, ואז לשוב עטורים בתהילה כפולה, הן על כיבוש הקוטב והן על התגליות המדעיות.
חודשי החורף הארוכים סיפקו לסקוט די זמן להפוך ולהגות בהחלטה הרת הגורל שקיבל ארבעה חודשים קודם לכן, מעט לפני שהחורף סגר על קבוצת החוקרים. בפברואר 1911, ניסו כמה מאנשיו להגיע אל ארץ המלך אדוארד השביעי שבצדו המזרחי של מדף הקרח רוס. הם פגשו שם במשלחת אחרת, שהקימה מחנה בצד הים של מדף הקרח, כ-560 קילומטר מן המחנה של סקוט. היו אלה תשעה גברים מנורווגיה, שבראשם עמד רואלד אמונדסן, מומחה לגלישה ארקטית ולמזחלות כלבים. ב-1905, היה אמונדסן הראשון שעבר ב”מעבר הצפון מערבי” שמצפון לקנדה. באותה עת הוא היה אמור להיות בכלל בדרכו אל הקוטב הצפוני, המרוחק משם כ-20,000 קילומטר. אבל אמונדסן שינה בחשאי את תכניותיו ושם פעמיו אל הקוטב הדרומי דווקא מתוך ניסיון, כך נראה לסקוט, להפתיע את החוקרים הבריטים. ציוד הקבוצה של אמונדסן היה קל מפני שלא היו לה שאיפות מדעיות. הם תכננו לשעוט אל הקוטב על מגלשיים ובמזחלות כלבים מבסיס שהקימו 100 קילומטר קרוב יותר לקוטב ממחנהו של סקוט שברוס איילנד. הצעדה המדודה והמתוכננת היטב של סקוט אל הקוטב הפכה פתאום למירוץ.
הידיעה חוללה כעין משבר במחנה סקוט. היו שהציעו לוותר על המדע ולהתרכז במירוץ. אם צריך לבחור בין הקוטב למדע, הם טענו, מוטב לבחור בקוטב. אבל סקוט חשב אחרת. נסיעתו הראשונה של סקוט לאנטרקטיקה הניבה שלל דוגמאות גאולוגיות וביולוגיות, נתונים מטאורולוגיים ומגנטיים, וממצאים הנוגעים לאוקיינוגרפיה ולחקר קרחונים. מבחינתו החלק המדעי של הנסיעה הנוכחית היה חשוב.
מאחר שלא ציפה לתחרות, היה על סקוט לבחור בין השלכת כל יהבו על הקוטב ובין היצמדות לתכנית המקורית. הוא בחר להיצמד לתכנית. “המתווה ההולם, והנבון יותר, עבורנו הוא להמשיך במעשינו ממש כאילו לא אירע דבר,” כתב סקוט ביומנו באשר לאתגר שהציב אמונדסן. הוא פקפק בכך שכלבי המזחלות של אמונדסן יעמדו בריצה מזורזת של מאות קילומטרים בשטח בלתי מוכר, אבל גם אם כן, הוא קיווה שישיג אותם בכל זאת. בראייה היסטורית, יש לברך על כך שלא זנח את המחקר לטובת השעטה אל הקוטב, שכן משלחתו תרמה רבות למדע. אבל נאמנות זו לסדר היום המדעי גבתה מסקוט ומאנשיו מחיר כבד.
הסחות מדעיות
העיסוק במדע היה כעין מסורת בצי הבריטי. וסקוט היה בסופו של דבר קצין ימי. כל שלוש המשלחות הבריטיות לאנטארקטיקה בתחילת המאה ה-20 כללו פיזיקאים, גאולוגים וביולוגים. הואיל והאבולוציה הייתה אחד הנושאים המרכזיים אז, תרו המדענים אחר ראיה חשובה בדמות מאובן מסוים: צמח מן העידן הפלאוזואי שנקרא גְלוֹסוֹפּטֶריס. מבקרי התיאוריה של דרווין הסתמכו על הופעתו הפתאומית לכאורה של אותו צמח רחב עלים גם במצאי המאובנים של אפריקה וגם בזה של אוסטרליה ושל דרום אמריקה לאישוש התפיסה הבריאתנית. דרווין השיב בהשערה משלו על יבשת קדומה שהייתה לפנים באזור הקוטב הדרומי וגישרה באופן כלשהו בין כל היבשות הדרומיות האלה, ובה התפתח הגלוסופטריס. המשלחת הראשונה שהנהיג סקוט מצאה עורקי פחם בקרקע, מה שהוכיח שבאנטארקטיקה שגשגה פעם צמחייה. ואילו משלחתו של שקלטון אף מצאה מאובני צמחים, אבל לא מאובני גלוסופטריס. סקוט קיווה לשים קץ לפולמוס.
תכניתו של סקוט למסע אל הקוטב כללה כמה קבוצות עזר שייפרדו מן הקבוצה בנקודות שונות לאורך הדרך וימתינו. אל הקוטב עצמו היה אמור להגיע ברגל רק צוות קטן שיגרור אתו מזחלת אחת. גישה זו, חשב סקוט, תספק מרווח ביטחון ואולי אף תאפשר מחקר ומיפוי בדרך. ובכל שהותו באנטארקטיקה הוא תכנן לשלוח צוותי מחקר לשם איסוף ממצאים מדעיים בלבד. סקוט אמנם היה יכול להורות לצוותים השונים לזנוח את משימותיהם המדעיות המפרכות ולהתרכז במסע אל הקוטב, אבל הוא בחר שלא להורות כך. בזמן המסע אל הקוטב, היו אמורים להישאר כמה קצינים ומדענים בבסיס הראשי כדי לתעד נתונים מטאורולוגיים ומגנטיים, בעוד הימאים והמדענים שעל ספינתו של סקוט ממשיכים במחקר האוקיינוגרפי של הים הדרומי. סקוט לא שינה דבר עקב הופעתו של אמונדסן.
הקבוצה הראשונה יצאה מבסיס האם בינואר 1911 לפני שאנשיה ידעו על אמונדסן ואנשיו. סקוט שלח עשרה אנשים בשתי קבוצות נפרדות לחקור את ההרים והקרחונים של יבשת אנטארקטיקה גופא. גם לאחר שהקבוצה הגדולה שבין השתיים גילתה את מחנהו של אמונדסן, היא חזרה ויצאה למלא משימה מדעית אחרת: חקר שכבות סלע מבצבצות, קרחונים ומפרצים לאורך חופה הצפוני של “ארץ ויקטוריה”. הצוות הזה שהה שם בחורף 1911, כמתוכנן, בלי שיוכל לתרום את חלקו במאמץ להגיע אל הקוטב. ובנובמבר 1912, לאחר חורף שני ובלתי מתוכנן בשטח, חזרה הקבוצה לבסיס של סקוט ובידה שלל מאובנים ובהם טביעת עץ מרשימה, אבל לא של גלוסופטריס.
הקבוצה הקטנה יותר, שכללה את צמד הגאולוגים ט’ גריפין טיילור ופרנק דֶבֶּנהאם, חקרה את העמקים היבשים, הפסגות החשופות והקרחונים העצומים של מרכז החוף של ארץ ויקטוריה בפברואר ובמארס 1911. הם העבירו את חודשי החורף, מאפריל עד אוקטובר 1911, בבסיס הראשי, שם בחנו את ממצאיהם, שכללו מאובנים רבים (אבל לא גלוסופטריס). אחר כך, בתחילת נובמבר 1911, זמן קצר אחרי שסקוט יצא אל הקוטב, יצאו טיילור ודבנהאם לסיור ממושך עוד יותר. אליהם הצטרפו הגולש הנורדי הטוב ביותר בין אנשיו של סקוט, טְריגְווֶה גראן, וסמל רוברט פורד שהיה מזחלן חסון ביותר, כדי שיעזרו להם לצלוח את תוואי השטח הקשים. העובדה שסקוט שיבץ את גראן ופורד במשלחת המדעית ולא בקבוצתו שלו, מוכיחה את מחויבותו למדע. זה היה כדאי; טיילור ודבנהאם סקרו אזור נרחב של הרים וקרחונים בלתי מוכרים, שם מצאו מבחר יוצא מן הכלל של מאובנים מן התקופה הפלאוזואית (שלרוע המזל לא כלל מאובן של גלוסופטריס).
בעקבות הפינגווינים
ואולם, ההסחה המשמעותית ביותר מן המאמץ להגיע לקוטב נבעה מן הבטחה שהבטיח סקוט לאדוארד א’ וילסון בתמורה להסכמתו להצטרף למשלחת. וילסון, הזואולוג, השתתף במשלחת הראשונה של סקוט לאנטארקטיקה והצטיין במעשיו. המשלחת ההיא מצאה מושבת קינון של פינגווינים קיסריים בקייפ קְרוֹזְייֶר שברוס איילנד. וילסון גילה שהציפורים האלה, שלפי הסברה אז, השתייכו לגזע עתיק יומין, מטילות ודוגרות בחורף. סקוט הבטיח לווילסון שיוכל לחזור למדגרה הזאת באמצע החורף כדי לבדוק אם אפשר לזהות אצל עוברי הפינגווין הקיסרי שרידים של שיני זוחלים. וילסון קיווה להוכיח שהציפורים התפתחו מן הזוחלים.
שלושה מטובי אנשיו של סקוט – וילסון, עוזרו, הזואולוג אפסלי שרי-ג’רארד, וה’ ר’ באוארס המכונה “בירדי” – נעדרו אפוא מן הבסיס בעת ההכנה והתכנון של המסע אל הקוטב. במקום זאת, הם יצאו אל מושבת הקינון במסע משלהם שהציב לפניהם סכנות בלתי ידועות הכרוכות בנסיעה במזחלות בחשכת החורף האנטארקטי. וילסון וקבוצתו יצאו ב-27 ביוני 1911 לדרך של 112 קילומטרים על פני מדף הקרח רוס. הם גררו אתם ציוד מדעי, ציוד נגד קור, ואספקה שמשקלה 343 קילוגרם בשתי מזחלות שאורכן 2.7 מטרים הקשורות חרטום אל זנב ורתומות אל חברי הקבוצה.
הקבוצה נעה דרומה על פני רוס איילנד, שם הטמפרטורה צונחת לא פעם מתחת למינוס 55 מעלות צלזיוס. פני השטח נעשו קשים להחלקה בגלל הקור העז, והם נאלצו לגרור את המזחלות לסירוגין. הם התקדמו כך קילומטר אחד על כל שלושה קילומטרים של הליכה. בתום שלושה שבועות של גרירה מפרכת, הם הגיעו סוף-סוף למורנה המשקיפה על קייפ קרוזייר. הם בנו שם בקתת אבן שבה קיוו לבחון את העוברים לפני שיקפאו הביצים לגמרי. הם השתמשו במזחלת אחת כקורת גג, פרסו יריעה על פני ארבעה קירות אבן, סתמו את החרכים בשלג והרכיבו כירת-שומן לחימום. אחר כך, באור הדמדומים של צהרי היום, האור המאיר קלושות את הקרח לכמה שעות בכל יום, הם פילסו את דרכם במבוך של גבנוני קרח ענקיים ובקיעי קרחון עמוקים אל מושבת הפינגווינים. הם הגיעו בדיוק עם רדת החשכה. “חומר שעשוי להיות בעל חשיבות עליונה למדע היה בהישג ידינו,” הצר שרי-ג’רארד לימים, “בכל תצפית שעשינו הפכנו תיאוריה לעובדה, ועמד לרשותנו רק רגע אחד קצר.” הם לקחו שש ביצים ומיהרו לבקתה מתוך תקווה לשוב למושבה בזמן אחר.
סופה עזה התחוללה באותו לילה. יריעת הגג של הבקתה עלתה וירדה בסער העז עד שבצהרי היום השלישי היא נקרעה לרסיסים ונפוצה לכל עבר. חברי הקבוצה נותרו מכורבלים בשקי השינה תחת השלג הנסחף. כששככה הסופה לבסוף ביום הרביעי, החליט וילסון לסגת. “נאלצנו להודות בתבוסה שהנחילו לנו מזג האוויר של קייפ קרוזייר והחשכה,” הוא כתב. מקצת הביצים אבדו והאחרות קפאו ולא הייתה בהן עוד תועלת מחקרית.
בדרך חזרה הגברים היו מותשים. הטמפרטורה צנחה שוב למינוס 55 מעלות, ושקי השינה איבדו את כושר הבידוד שלהם. הם כמעט לא ישנו בלילות. באוארס ושרי-ג’רארד היו עייפים כל כך עד שנמנמו תוך כדי גרירת המזחלות. פעם אחת נפל באוארס לבקיע עמוק ונשאר תלוי על הרתמה עד שחולץ. לסתותיו של שרי-ג’רארד רעדו כל כך עד ששיניו נשברו. כשהגיעו לבסיס, באוגוסט, כל תיק שהיה להם ומשקלו 8 קילוגרם צבר עד 12 קילוגרם של זיעה קפואה ושלג שנמס וקפא שוב. “הם נראו שחוקים ממזג האוויר יותר מכל אדם שראיתי עד אז,” אמר סקוט. “פניהם היו מצולקים ומקומטים, עיניהם עמומות, ידיהם לבנות כסיד ומחורצות מרוב חשיפה ללחות ולקור.”
באוארס התאושש מהר ובספטמבר 1911 יצא שוב לשטח לסיור אחרון לפני המסע אל הקוטב. סקוט יצא עם באוארס ועם אדגר אוואנס לסיור של שבועיים על פני 280 קילומטרים. מטרתו הייתה לבדוק יתדות שתקע צוות אחר בקרחונים כדי למדוד את תנועתם. ההליכה בהרים הייתה מייגעת. הקבוצה גררה מזחלת כבדה בטמפרטורה של 40 מעלות מתחת לאפס. כל 24 שעות היה עליהם לגמוא מרחק של 56 קילומטרים. “לא ממש ברור מדוע הם יוצאים,” אמר דבנהאם בשעתו. הסיבה הסבירה ביותר הייתה מחקר מדעי. סקוט כתב לפני כן ביומנו: “פני הדברים באמת משביעי רצון בסך הכול. אם המסע [אל הקוטב] יצא לפועל, שום דבר, אפילו לא דריכת הרגל הראשונה בקוטב, לא יגזול מן המשלחת את מעמדה כאחת ממשלחות הקטבים החשובות ביותר שיצאו.” התגליות המדעיות הן שהעניקו למשלחתו את המעמד הזה.
היציאה אל הקוטב
מזג אוויר קשה ועיכובים בגלל משימות אחרות גרמו לאיחור ביציאתו של סקוט אל הקוטב. כשיצא לבסוף, ב-1 בנובמבר 1911, הוא כבר פיגר אחרי אמונדסן ב-12 יום.
“איני יודע מה לחשוב על סיכוייו של אמונדסן,” כתב סקוט זמן קצר לפני שיצא עם אנשיו לדרך. “מזמן החלטתי לפעול בדיוק כפי שהייתי פועל אילולי הופיע. כל ניסיון להתחרות בו היה מקלקל את תכניותיי.” הקו המנחה בדרכו של סקוט אל הקוטב היה בטיחות ולאו דווקא מהירות. התכנון כלל כמה צוותי עזר מצוידים בטרקטורים שיגררו את המזחלות על פני מדף הקרח שעליהם לצלוח בתחילה. צוותים אחרים יצוידו במזחלות כלבים ובסוסי פוני. אלה יוכלו להגיע ממש לרגלי ההרים של קרחון בירדמור ואף להעפיל עליהם אולי. כל צוות עזר ישאיר מצבור אספקה בנקודה מסוימת וישוב כלעומת שבא. המצבורים ישמשו את משלחת הקוטב בדרכה חזרה. כך ייגרעו הצוותים בזה אחר זה, עד שתישאר רק קבוצה אחת קטנה עם מזחלת אחת שתצלח את רמת הקוטב, רמה שגובהה כשלושה קילומטרים מעל פני הים, ותגיע לקוטב ממש. זאת הייתה שיטה מסורבלת, משום שמהירותה המרבית של פמליה כזאת אינה עולה על מהירותו של המרכיב הכי אטי בה. התברר שהיו אלה סוסי הפוני. הם התקשו לפלס את דרכם בשלג הרך, שהגיע עד מותניהם, ונזקקו למספוא ולהגנה מיוחדת מפני הרוח בעצירות.
ב-3 בינואר 1912, התחיל צוות העזר האחרון לעשות את דרכו חזרה מרמת הקוטב. בקבוצה האחרונה שפניה אל הקוטב עצמו היו סקוט, וילסון, באוארס, אוואנס וסרן הצבא הבריטי לורנס אוטס המכונה “טיטוס”. לפניהם השתרעו 240 קילומטרים של שממת קרח, שלא הייתה מעניינת למחקר מדעי, למעט התצפיות המטאורולוגיות הרגילות והתבוננות בפני השטח סחופי הרוח.
בינתיים אמונדסן ואנשיו התקדמו מהר. הכלבים גררו במרץ, והם הגיעה לקוטב ב-14 בדצמבר לאחר מסע מזחלות שארך חודשיים. הדרך חזרה ארכה אפילו פחות. פני הקרקע היו מוצקים, ורוב הדרך היא בירידה. “הרוח הייתה בגבנו כל הזמן, וכל הימים היו שטופי שמש וחמימים,” כתב אמונדסן. כמות המזון שהוקצב לאנשים ולכלבים הלכה וגדלה בעוברם במצבורי האספקה המרוחקים זה מזה מרחק שווה. כעבור חמישה שבועות כבר הגיעו לבסיסם. אמונדסן עלה במשקל.
ב-17 בינואר 1912, הגיע סקוט לקוטב ומצא שם את הדגל הנורווגי. “אל אלוהים,” הוא כתב, “זהו מקום איום ונורא.”
הצעדה חזרה
אבל החלק הקשה ביותר עוד היה לפניהם. מזג האוויר נעשה קר מאוד, והשלג קיבל מרקם של חול. מדי יום ביומו, התמלאו יומני המזחלנים בתלונה אחת: אנחנו רק גוררים ובכלל לא גולשים. מגלשי המזחלת היו שוקעים לפעמים עמוק כל כך במצע הגרגרי עד שמוטות הרוחב של המזחלת חרשו את השלג הגס. המזון הספיק, אבל לא סיפק את כל הקלוריות הדרושות להליכה ולגרירה בתנאים כאלה.
אנשי הקבוצה הלכו ונחלשו. ידו של אוואנס נחתכה והפצע הזדהם. אוטס סבל מכוויות קור קשות. לא הייתה אבחנה רפואית, אבל כולם הראו סימנים של צפדינה. ואף על פי כן, הם ייחדו זמן לתצפיות גאולוגיות. בירידה מקרחון בירדמור, הם ניתבו את דרכם אל המורנה שלרגלי הר בקלי. “ברור שהמורנה הזאת כל כך מעניינת עד ש…. החלטתי לחנות ולהקדיש את שארית היום למחקר גאולוגי,” כתב סקוט אחרי ארוחת הצהריים של ה-8 בפברואר. “מצאנו את עצמנו לרגלי צוקים אנכיים של אבן חול מסוג ביקון, המתבלים במהירות ומכילים עורקי פחם שאין לטעות בהם. וילסון חד העין זיהה כמה טביעות של צמחים בעורקי הפחם האלה. האחרונה שמצא היא פיסת פחם עם קווי מתאר ברורים של שכבות עלים.”
הצמחים היו דומים לגלוסופטריס. באוארס עזר לווילסון להעמיס מאובנים ודגימות סלע שמשקלם 16 קילוגרם על המזחלת.
אוואנס ואוטס מתו ראשונים. אחרי שדידה במורד הקרחון במשך שבוע, חוש ההתמצאות של אוואנס הלך והתרופף. הוא איבד את ההכרה והלך לעולמו ב-17 בפברואר. כוויות הקור של אוטס החמירו כל כך עד שלא הצליח לעמוד בקצב ההליכה. אבל הוא סירב לעכב את חבריו. הוא יצא אפוא מן האוהל באמצע סופת שלגים ב-16 במארס. לפי הדיווחים הוא אמר: “אני רק יוצא החוצה, אולי להרבה זמן,” ולא שב עוד.
השאר צעדו עד ה-19 במארס. הם הניחו לכל הציוד ולקחו אתם רק את המינימום ההכרחי ולבקשתו של וילסון, את היומנים, את פנקסי התצפית ואת הדוגמאות הגאולוגיות. כך הגיעו לנקודת החניה האחרונה, רק 18 קילומטרים ממצבור אספקה חיוני. סופת שלגים ריתקה אותם לנקודה הזאת במשך שמונה ימים. המזון והדלק אזלו. הם מתו יחד. וילסון ובאוארס נראו ישנים, וסקוט ביניהם, שק השינה שלו פתוח למחצה וזרועו נחה על וילסון.
המחפשים מצאו אותם באביב, קפואים, והיומנים והדגימות אתם. וילסון, כך התברר, צדק באשר למאובנים; אכן היו אלה מאובני גלוסופטריס שהיו מבוקשים כל כך. “150 גרם של דוגמאות שהביאה משלחת הקוטב מהר בקלי,” כתב דבנהאם, “מתאימות במיוחד ליישוב מחלוקת גאולוגית רבת שנים באשר לטיב האיחוד הקדום של אנטארקטיקה ואוסטרליה.” וילסון, חוקר בלתי נלאה וחדור להט של עושה בקודש, בוודאי היה מרוצה. דרווין צדק, והוא עזר להוכיח זאת.
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
ועוד בנושא
The Last Place on Earth: Scott and Amundsen’s Race to the South Pole. Roland Huntford. Modern Library, 1999.
The Coldest March. Susan Solomon. Yale University Press, 2001.
The Worst Journey in the World. Apsley Cherry-Garrard. Penguin, 2006. www.gutenberg.org/ebooks/14363
Scott of the Antarctic. David Crane. Vintage, 2007.
Robert Falcon Scott Journals: Captain Scott’s Last Expedition. Reissued edition. Edited by Max Jones. Oxford University Press, 2008.
Scott Polar Research Institute: www.spri.cam.ac.uk
סיינטיפיק אמריקן ברשת
אפשר להאזין לריאיון עם מחבר המאמר ולהקלטות מתוך יומן מסע הקוטב של סקוט ב-www.ScientificAmerican.com/jun2011/south-pole
תגובה אחת
לרוברט סקוט יש אכן “תהילת עולם” – כאוויל משריש.
האווילות של אופן ההתנהלות של סקוט ושל המשלחת שלו צריכה להוות לקח לאיך לא לנהל משלחת מדעית או פרויקט כלשהו שאינו קשור למציאת דרכים חדשות להתאבדות תוך כדי סבל רב ככל שניתן.
אופן ההתנהלות של רוס עצמו הוא דוגמא מצויינת לכך שאין לאפשר למדענים או חוקרים לשמש כמנהלים תיפעוליים ושיש לרסן באופן משמעותי את תפיסותיהם אשר יכולות לסכן חיים של אחרים.
עדיף היה לכולם אם מישהו היה מוציא את רוס לסיור מקדים על אגם קפוא ושולח אחריו דוב קוטב רעב במיוחד.