היפי, פאשיסט, אדם חופשי- על רוברט א. היינליין

בעוד כשבועיים יחול יום השנה למותו של 'דיקן המדע הבדיוני', רוברט היינליין. כיצד הפך קצין הצי המחוספס ליקיר התנועה ההיפית חובבת-הגראס?

רוברט אנסון היינלין היה ועודנו עוד, אחד מסופרי המדע הבדיוני הבודדים שהצליחו לחמוק אל מעבר לחומות הגבוהות של הגטו הז'אנרי. בתקופה שבה סיפורי המדע הבדיוני יצאו לאור במגזינים עשויים נייר זול במחירי ריצפה, סיפוריו של היינליין התפרסמו בעיתוני הערב של המיין-סטרים. בימים שבהם עלילה בספרות המד”ב הייתה לפעמים לא יותר מאשר מערבון ספגטי בחלל, ספריו של היינלין עסקו בנושאים בוגרים ופרובוקטיביים: פוליטיקה, מין וסטיות חברתיות.

היינליין נולד בשנת 1907 במדינת מיזורי שבארצות הברית, וגדל במדינת קנזס- שתיהן באזור הדרומי של ארה”ב. איזור זה מכונה 'חגורת התנ”ך', מפאת הריכוז הגבוה של נוצרים אדוקים המתגוררים בו. ניתן לצפות שילד הגדל בסביבה שכזו יספוג את הנורמות המוסריות- שלא נאמר צדקניות ומתחסדות- המקובלות בה. היינליין אכן ספג כמה מהערכים החברתיים של סביבתו, אבל בכל האחרים בעט כל כך חזק עד שהם לא יכלו לשבת על הישבן המטאפורי שלהם. ספריו מלאים בתיאורים של 'סטיות מוסריות' (במרכאות) מכל סוג אפשרי, והוא מתאר אותן באופן אוהד ביותר- החל ממין מזדמן, דרך הומוסקסואליות ועד לגילוי עריות בהסכמה.

כשסיים את בית הספר התיכון התגייס אל הצי והצטרף לאקדמיה לקצינים. הוא סיים את המסלול בהצלחה רבה, ושירת על סיפונן של מספר ספינות כקצין האחראי על מערכות הקשר. היינליין עשה חיל בתפקידו- אך לגורל היו תוכניות אחרות. הוא לקה בשחפת ושוחרר מהצבא בשנת 1934, וכך נאלץ לחפש לעצמו דרך חדשה בחיים. הוא פנה אל הפוליטיקה, ורץ בבחירות המקומיות בקליפורניה במסגרת המפלגה הסוציאליסטית, אבל נכשל בניסיונו להכנס לבית הנבחרים. כך מצא את עצמו היינליין בשנת 1939 כשההכנסה היחידה שלו היא קצבת נכות זעירה מהצבא, וברזומה שלו שתי קריירות קצרות ולא כל כך מוצלחות.

עוד על סופרי מדע בדיוני באתר הידען:

• אודיסיאה אל הכוכבים – על ארתור סי. קלארק
• מדע לא בדיוני – לארי ניבן
• אסימוב – האיש והאגדה
  

באותו הזמן צדה את עינו מודעה באחד מירחוני המדע הבדיוני אודות תחרות כתיבת סיפורים קצרים. המקום הראשון, כך הבטיחה המודעה, יזכה בחמישים דולרים.

במצבו הפיננסי העגום, להיינליין לא היה מה להפסיד, והוא כתב סיפור קצר עבור התחרות. אך ברגע האחרון החליט שלא לשלוח אותו אל המגזין שהכריז על התחרות, אלא למגזין Astounding Science Fiction. ההחלטה הזו התבררה מוצלחת משתי בחינות. ראשית, הוא קיבל תמורת הסיפור שבעים דולרים במקום חמישים. שנית, מי שערך את Astounding היה לא אחר מאשר ג'ון וו. קמפבל ג'וניור, האדם שעתיד להירשם בדברי ימי הספרות כמי שאחראי כמעט במו ידיו לפריחה האדירה של ספרות המדע הבדיוני במחצית הראשונה של המאה העשרים. לקמפבל היה כישרון נדיר לזהות את היהלומים הגולמיים, ולהפוך אותם לענקים כמו אייזיק אסימוב, לסטר דל ריי וכמובן- רוברט היינליין.

ההצלחה הגיעה אל היינליין במהירות מסחררת ממש. בתוך שנתיים בלבד כבר נחשב לאחד הסופרים המובילים של עולם המדע הבדיוני, זכה בפרסים והוזמן לכנסים נחשבים.
שורש ההצלחה היה באופי כתיבתו של היינליין, שהייתה כמעט ייחודית בנוף המקומי של המדע הבדיוני באותו הזמן. היה לא מעט 'מדע' במדע הבדיוני של היינליין, אבל בה בעת דגש רב והתייחסות כמעט ישירה לעניינים וסוגיות חברתיות שהיו בוערים על סדר היום של החברה האמריקנית העכשווית.

כשפרצה מלחמת העולם השניה התנדב היינליין לשרת בצבא כמהנדס אווירונאוטיקה. הצבא הצמיד להיינליין עוזרת מוכשרת ביותר בשם וירג'יניה גרסטנפלד. ג'יני, כפי שכונתה לרוב, היתה כימאית מבריקה שידעה לדבר בשבע שפות, אתלטית טובה ושחיינית משובחת. למעשה, היא גם היתה בכירה ממנו בדרגה- למרות שבמסגרת תפקידה היתה כפופה לו. רוברט התרשם מאוד מאישיותה הג'ינגית והתוססת, או כפי שהגדיר זאת הוא- 'נדמה לי שג'יני יכולה לנצח אותי במכות, אם אני לא משחק מלוכלך.' כשנסתיימה המלחמה התגרש מאישתו הנוכחית, ונשא את ג'יני לאישה.

השנים שלאחר מלחמת העולם השניה היו שנות פריחה עבור הקריירה הנוסקת של היינלין, וסיפורים שכתב הופיעו בעיתוני ערב מכובדים כמו ה-The Saturday Evening Post שפנו לקהל הרחב. בתקופה זו החלו נטיותיו הפוליטיות של היינליין- שהיה סוציאליסט בעברו, כזכור- לנטות יותר ויותר אל עבר הקצה הימני של המפה הפוליטית. נטייה זו סיבכה אותו כהוגן עם אינטלקטואלים שמאלנים רבים.

בסוף שנות החמישים כבר התנהלה המלחמה הקרה מול ברית המועצות במלוא עוזה, ובארצות הברית התנהל דיון ציבורי סוער לגבי הצורך בשמירה על ההרתעה הגרעינית. ב-1958 נתקל היינליין במודעה באחד העיתונים מטעם ארגון ליברלי שמאלני שקרא לאסור על ארצות הברית מייד ובאופן חד-צדדי לבצע ניסויים בנשק גרעיני.
התשובה של היינליין למודעה הליברלית בעיתון הייתה, כצפוי, ספר. הוא אפילו הפסיק את כתיבתו של ספר אחר עליו עבד כדי לכתוב אותו. הספר הזה, 'לוחמי החלל' שמו, עתיד להפוך לאחת הקלסיקות הגדולות והשנויות במחלוקת של המדע הבדיוני.

עלילתו של 'לוחמי החלל' עוקבת אחר חייל צעיר בשם חואן ריקו, שמשרת כלוחם בחיל הרגלים המשוריין של כדור הארץ במאה העשרים ושתיים. ריקו וחבריו ליחידה נלחמים בחייזרים דמויי-חרקים המכונים בפשטות 'הגו'קים' (Bugs). הספר עוקב אחר שירותו הצבאי של ריקו מגיוסו, דרך הקרבות בהן הוא משתתף ועד שהוא הופך לקצין ומפקד בעצמו.
מבנה הסיפור- פלאשבקים מרובים אל העבר ותהליך טירונות שבו הגיבורים מקבלים הרצאות על פילוסופיה ומוסר- נותן להיינליין את ההזדמנות האהובה עליו להציג את תפישת עולמו. ביקום של הספר, רק למי ששירת בצבא ישנה הזכות הדמוקרטית לבחור ולהיבחר. זו תוצאה של התמוטטותן של הציוויליזציות המערביות לקראת סוף המאה העשרים. אלו נפלו מכיוון שאזרחיהן לא היו מוכנים להלחם ולמות תמורת הזכות לחופש ולחרות, שכן כל מי שהיה מעל 18 ובעל טמפ' גוף של כשלושים ושבע מעלות- היה כשיר להצביע. הג'וקים, חסרי מחשבה עצמאית ונשלטים על ידי מלכה ריכוזית, הם אנלוגיה ברורה לקומוניסטים ולסכנה הנשקפת ממנו.

מבקרי הספרות לא אהבו את 'לוחמי החלל' כלל וכלל. רבים טענו שהעלילה שיטחית ופשטנית מדי, ושדמותו של חואן ריקו אינה מתפתחת כלל לאורך כל הסיפור: הוא מאוהב ב'להיות חייל' בתחילת העלילה, ומסיים אותה מאוהב ברעיון הזה באותה המידה.
הקוראים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית זעמו על היינליין- ואין להתפלא על כך: 'לוחמי החלל' הוא שיר הלל ברור למלחמה, ולערך הנשגב של הגנה אקטיבית על המשפחה והמולדת. היינליין עצמו טען שלא ניסה להאדיר את המלחמה כרעיון, אלא רק את תעוזתם והקרבתם של החיילים הפשוטים, אבל מכל עבר נשמעו טענות על כך שהספר נוטה לפאשיזם. חוק אצבע הומוריסטי קובע שאם שמו של היינליין מוזכר בדיון בפורום כלשהו באינטרנט- בתוך שלושה ימים מישהו כבר יזכיר את היטלר או את הנאצים (מה שנקרא, 'ישלוף את הקלף הנאצי'). היינליין סיפר שכמעט כל מכתבי התגובה ששלחו אליו הקוראים על 'לוחמי החלל' היו שליליים וכועסים.

אך הספר נמכר היטב בחנויות, ואפילו זכה בפרס הוגו ב-1960 על פי בחירת הקהל. קוראים רבים הזדהו עם הערכים שמשקפות דמויותיו של היינלין בסיפור: אומץ הלב, הנאמנות וההקרבה העצמית. אחרי הכל, 'לוחמי החלל' היה תמצית נאומו המפורסם של הנשיא ג'ון פ. קנדי: 'אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך- שאל מה אתה יכול לעשות עבור מדינתך.'
בקרב אנשי הצבא היו לרעיונות הללו, באופן טבעי, אחיזה חזקה במיוחד, שכן היינליין מתאר את הצבא האידיאלי: הייטקי, מוסרי ומורכב כולו ממתנדבים נחושים.

סיבה נוספת להצלחת הספר נעוצה בטכנולוגיה העתידנית אותה בחר היינליין לשלב בסיפור. ריקו וחבריו נלחמים בג'וקים כשהם עוטים על עצמם את חלומו הרטוב של כל חייל: שלד חיצוני (Exoskeleton). השלד החיצוני הוא שיריון דמוי-אדם שעוטף את החייל ומגיב לתנועותיו ופקודותיו כאילו היה המשך ישיר של גופו. הלוחם הופך, מבחינה מעשית, לרובוט גדול ורב עוצמה, המסוגל לשאת חימוש כבד ומגוון, לנוע במהירות ולדלג מרחקים עצומים באמצעות סילונים רקטיים. החייל שבתוך השלד החיצוני מקבל גישה אל אמצעי חישה כמו ראיית לילה ותמונת מכ”ם, וגם גישה אל מפות טקטיות, אמצעי קשר וכדומה.
השלד החיצוני שמתאר הינליין ב'לוחמי החלל' הוא מכונת הלחימה האולטמטיבית: השילוב המושלם בין פלוגת חי”ר לפלוגת טנקים. החיבור בין חוכמת האדם לכוח האדיר של המכונה מסעיר את הדימיון ומופיע ביצירות בדיוניות רבות, כמו בקומיקס 'איירון מן', או בסצינת הסיום המפורסמת של ה'נוסע השמיני'.

כפי שציינתי קודם, היינליין הפסיק את כתיבתו של ספר אחר כדי לכתוב את 'לוחמי החלל'. הספר שאת כתיבתו עצר והמשיך מאוחר יותר היה 'גר בארץ נוכריה'.

בשנת 1948 קיבל ג'ון קמפבל שהיה כזכור העורך של היינליין, מכתב למערכת מקורא יצירתי במיוחד. במכתב החמיא הקורא לעורך המגזין על גיליון מוצלח, ואף פרט בדיוק אילו מהסיפורים אהב ומי היו הסופרים שכתבו אותם. הייתה רק בעיה אחת קטנה. הגיליון המדובר, על פי המכתב, היה אחד הגיליונות של שנת 1949- דהיינו, גיליון שהיה אמור לצאת רק בעוד שנה.
אני מניח שרוב העורכים היו משליכים מכתב כזה לפח האשפה, ואולי מסננים כמה מילות נאצה אל הקורא הפסיכי שבזבז את זמנם לריק. אבל ג'ון קמפבל לא היה עורך רגיל: אתה לא הופך להיות העורך החשוב ביותר בתולדות המדע הבדיוני אם אתה 'סתם עוד עורך רגיל'.

קמפבל אימץ את הרעיון לחיקו. הוא פנה אל הסופרים ששמותיהם הוזכרו במכתב, וביקש מהם לכתוב את הסיפורים שאותם הזכיר הקורא היצירתי. היינליין הסכים לרעיון, וניגש לכתוב את הסיפור שהמכתב קבע ששמו יהיה Gulf ('פער'). הקורא לא פירט את תוכן הסיפור, כך שלהיינליין לפחות נותר חופש יצירתי בתחום זה.

ג'יני, אישתו המוכשרת של היינליין, לא הייתה רק פרצוף יפה שידע לשוחח בשבע שפות. כפי שעשתה מדי פעם, ג'יני זרקה רעיון לסיפור החדש- ואריאציה מעניינת על 'ספר הג'ונגל' המפורסם. במקום ילד שגדל אצל חיות היער, היא הציעה להיינליין לכתוב על ילד אנושי שגדל בין חייזרים. הרעיון הזה היכה שורשים עמוקים במוחו של היינליין, אך הוא לא הסכים לכתוב עליו את הסיפור הקצר: הוא ידע שכדי לפתח את הנושא המסקרן הזה לכל אורכו ורוחבו, הוא זקוק למרחב מתאים- משמע, ספר באורך מלא.

הספר יצא לאור ב-61', והוא מתאר את שובו לכדור הארץ של ואלנטיין מיכאל סמית', נער אנושי שגודל על ידי בני המאדים. הוריו, זוג חוקרי חלל, מוצאים את מותם על הכוכב האדום, וסמית' לומד וסופג את התרבות המאדימית הזרה שלתוכה הוא נטמע. כשהוא חוזר אל כדור הארץ כאיש צעיר, הוא מוצא שהוא חסר את הכלים הבסיסיים ביותר להתמודדות עם התרבות האנושית הזרה והמוזרה. כדי לסבך את העניינים, מתברר שסמית' הוא (על פי פרשנות חוקית מסויימת) בעליו החוקיים של מאדים, ויורשו של הון עצום בזכות פטנטים שרשמו הוריו לפני מותם.

מצבו המיוחד מביא לכך שכל בעל אינטרס כלכלי ופוליטי בשלטונות כדור הארץ מנסה לעשות בו שימוש ציני ולנצל אותו למטרותיו. סמית' מורד, ומחליט להציג בפני בני כדור הארץ את הנאורות התרבותית של בני המאדים. הוא מקים את 'כנסיית כל העולמות' על בסיס הרעיונות המאדימיים של אחווה, פאציפיזם, מניעת רעב ומחלות וכו'. החברים בכנסיית כל העולמות ישנים ביחד בקומונות, מקיימים סקס קבוצתי ובאופן עקרוני עושים את כל מה שהימין האמריקני השמרני רואה כפריצות וחילול העקרונות המוסריים הנוצריים.

'גר בארץ נוכריה' יצא לאור בתחילת שנות השישים, ופחות או יותר באותו הזמן גם פרצה לתודעה הציבורית התנועה הביטניקית: ההיפים, ארוכי הבלורית והגו'ינט. 'גר בארץ נוכריה', על שלל רעיונותיו הליברלים והרדיקאלים, הפך לתנ”ך של התנועה הזו. אחד מהביטויים שהמציא היינליין בספר, 'לגרוק'- שמשמעותו הכללית היא 'להבין משהו באמצעות אמפיה ואהבה', נכנס ללקסיקון המקובל של התנועה. היינליין נאלץ להקים גדר בביתו כדי להרחיק מעליו את אותם מעריצים חדשים ומבולבלים שהאמינו שהוא עומד להכריז על עצמו כגורו של מפלגת האהבה.

אז מיהו, בעצם, רוברט א. היינליין? האם הוא שמרן ימני? הוא הרי תמך בציד המכשפות של סנטור מק'ארתי, ותיעב את הקומוניזם. או שאולי הוא ליברל שמאלני? כמעט בכל ספריו הוא מפגין עמדה אנטי-ממסדית ואנטי-דתית.

ייתכן וניתן למצוא את התשובה לשאלה זו בספר 'עריצה היא הלבנה', אף הוא אחד מספריו המוצלחים והמשובחים ביותר של היינליין.

הירח, על פי הספר, הוא מושבת עונשין אליה נשלחים כל מי שהשלטונות בכדור הארץ מעוניינים להיפטר ממנו, קצת כמו ראשית ימיה של יבשת אוסטרליה. תנאי החיים במושבת הירח הם נוקשים ובלתי מתפשרים: מי שלא מסתדר עם שכניו, מטריד את מעט הנשים שחיות במושבה או שמתקשה למצוא עבודה- נזרק החוצה ממנעל האוויר ללא חליפת חלל.

עלילת הספר עוקבת אחר מרד שפורץ על הירח ובניסיונותיהם של תושביו להקים לעצמם מדינה עצמאית. סיכוייהם לעמוד כנגד מלוא עוצמתו של כדור הארץ קלושים, אך לזכותם עומדות שנים ארוכות של חישול וברירה טבעית בתנאים הקשים שמעמידה מולם העריצה, היא הלבנה.

הערכים שעולים מתוך הספר הם תמצית ערכיו של היינליין- ערכים ליברטינים, מלשון 'ליברטי', חופש. החירות האישית, החופש של האדם לעשות כרצונו ללא הרסן והעול של השלטון, הם המוטיב החשוב של ספריו.

ליברטניזם היא ייצור כלאיים מוזר: היא אינה ליברלית ואינה שמרנית, או גם ליברלית וגם שמרנית. החופש של האדם לעשות את מה שהוא רוצה לעשות בחדר השינה שלו ללא הפרעה- הוא ליברלי. המאבק הבלתי מתפשר למען מדינה חופשית כנגד אויבים המעוניינים לחנוק את החירות הזו- הקומוניזם, לדעתו של היינליין- הוא שמרני במובהק. בקיצור, אי אפשר למקם את היינליין על הסקאלה המקובלת של ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים: הוא משהו אחר. הוא גם וגם. ייתכן וזהו סוד הקסם של ספריו.