ניהול סיכונים בדרך לירח

אמיט קשטְרִיָה, המשנה לראש נאס"א אמר בכנס החלל ה-21 ע"ש אילן רמון שהתקיים בתל אביב אמר כי צריך להפנים את לקחי אסונות הצ'לנג'ר וקולומביה וכן את האירוע האחרון שבו הוחזרו אסטרונאוטים בגלל מחלה של אחד מהם ולהבין שניהול הסיכונים במשימה לחלל העמוק הוא גורם קריטי

הטיסות לירח כולל הטיסה הקרובה בשבוע הבא של החללית ארטמיס 2 מביאות סיכונים חדשים. הפעם אי אפשר יהיה להנחית אסטרונאוטים ולהביא אותם בתוך 90 דקות לכדור הארץ, בטיסה לירח מדובר בזמנים ארוכים בהרבה ולכן צריך לנהל היטב את הסיכונים.

כך אומר אמיט קשטְרִיָה, מנהל־משנה בנאס״א (Associate Administrator) וה־COO האזרחי הבכיר של הסוכנות, במסגרת כנס החלל ה-21 לזכרו של אילן רמון. הכנס ,המתקיים בשיתוף פעולה בין סוכנות החלל הישראלית במשרד החדשנות ,המדע והטכנולוגיה, ומשימת רקיע- חל"צ הוא אירוע הדגל המקצועי של שבוע החלל הישראלי 2026 והוא מתמקד בנוף המשתנה של החלל המאויש והחזון הלאומי הישראלי.

קשטריה מציג את נקודת המתח שמלווה את חקר החלל מאז תחילת עידן המעבורות: שילוב בין חזון הנדסי ושאיפה לפרוץ גבולות, לבין משמעת ביצועית, ניהול סיכונים והכרה בכך שהדרך קדימה עוברת גם דרך זיכרון הכאב.

קשטְרִיָה קישר את הדברים לדמותו של אילן רמון ז״ל ולמשמעות הסמלית של הכנס: כנס שמתקיים סביב מורשת של אומץ, סקרנות ושליחות בינלאומית, ובזמן שבו נאס״א עצמה נמצאת בעיצומו של מעבר בין עידן “מונופול ממשלתי” לעידן שבו התעשייה המסחרית היא חלק מהתשתית של התוכנית.

זיכרון צ׳לנג׳ר וקולומביה: “החלל לא נותן הנחות”

הנאום נפתח בעוגן היסטורי חד: השבוע שבו מתקיים הכנס מציין 40 שנה לאסון צ׳לנג׳ר (28-01-1986) – תזכורת לכך שהחלל הוא סביבה שמענישה שגיאות, ושמחיר הכישלון אינו תאורטי. (NASA)

לדבריו, הדרך הנכונה לכבד את מי שאבדו – בצ׳לנג׳ר, בקולומביה ובאסונות אחרים – אינה רק טקסי זיכרון, אלא תרבות עבודה שמכירה במגבלות, בוחנת הנחות, ושומרת על “יושר מקצועי” גם כשהלחץ לעמוד בלוחות זמנים גדול. הוא חזר כמה פעמים על רעיון מרכזי: אי־אפשר לפקוד על הצלחה. אפשר רק להרוויח אותה – באמצעות תהליך, בדיקות, ומשמעת ניהולית.

בהקשר הזה הוא הדגיש את הממד האנושי של ניהול סיכונים: אחריות, שקיפות, ויכולת של ארגון לעצור ולהגיד “אנחנו לא יודעים מספיק עדיין”. את הליבה הזו הוא קישר ישירות לדמותו של רמון – לא כאייקון נוסטלגי, אלא כדוגמה לאדם שמגלם גם חזון וגם מקצוענות.

“זה לקח יותר מדי זמן”: שיעור מתחנת החלל על מוכנות רפואית

אחת הדוגמאות העכשוויות שהביא הייתה אירוע שחוותה נאס״א “רק לפני כמה שבועות”: החזרת צוות Crew-11 מתחנת החלל הבינלאומית מוקדם מהמתוכנן בגלל דאגה רפואית לגבי אחד מאנשי הצוות, כאשר נאס״א נמנעה מלפרט מטעמי פרטיות.

קשטְרִיָה השתמש באירוע הזה כדי להמחיש עיקרון: גם כשמערכת עובדת, יש פערים שמתגלה מאוחר מדי שהיו “מובנים מאליהם” – למשל היכולת לאבחן ולטפל במצבים מורכבים כשהצוות נמצא מאות קילומטרים מעל הקרקע, עם ציוד מוגבל. מבחינתו, זה בדיוק המקום שבו סיכון בחקר החלל הופך משאלה טכנית לשאלה ארגונית: עד כמה המערכת מוכנה לתרחישים נדירים, ועד כמה היא מוכנה להודות במה שהיא לא יכולה לפתור במסלול.

כאן הוא גם תיאר בקצרה את השבועות העמוסים סביב אותו אירוע: השתתפות באירועי זיכרון, שיחות עם שותפים בינלאומיים, ומעקב צמוד אחרי נושאים מבצעיים בתחנת החלל. המסר: בעידן שבו קצב הפעילות בחלל עולה, ניהול הסיכון אינו “פרק סיום” של התוכנית – הוא התוכנית עצמה.

אופטימיות עם משמעת: רומן, Dragonfly, ארטמיס – ומהפכת ה-LEO

אחרי החלק הזה עבר קשטְרִיָה לטון אופטימי יותר. הוא טען שבמקביל לסיכונים, יש היום תנופה שמאפשרת לחלום בגדול בצורה מציאותית יותר: יותר שחקנים, יותר טכנולוגיה, ויותר יכולת לשלב בין ממשל לתעשייה.

הוא הזכיר משימות שממחישות את רוח התקופה:

• טלסקופ החלל רומן (Nancy Grace Roman Space Telescope), שאמור לאפשר תצפיות רחבות־שדה בחלל העמוק ולהרחיב את המחקר הקוסמולוגי והחיפוש אחר עולמות. (NASA Science)
• Dragonfly – משימת “רחפן”/רוטורקראפט (rotorcraft) לטיטאן, ירחו של שבתאי, שמטרתה לחקור כימיה פרה־ביוטית וסביבות שעשויות ללמד על ראשית החיים. (NASA Science)
• תוכנית ארטמיס (Artemis) כדרך “לחזור לירח” ולבנות רציפות שתהיה בסיס גם למשימות מאוישות עתידיות למאדים. (NASA)

אבל נקודת העומק שלו הייתה אסטרטגית: לדבריו, ארה״ב ונאס״א צריכות לשנות את מודל הפעולה. לא “נאס״א בונה הכול ומפעילה הכול”, אלא נאס״א כמנוע שמייצר שוק. הוא דיבר על חזון של כלכלה מסלולית ב־מסלול לווייני נמוך (LEO) שבה נאס״א היא “לקוח עוגן” (anchor customer), אך לא בהכרח המפעיל היחיד או הדומיננטי. במילים אחרות: הממשלה פותחת דלת, מפחיתה סיכוני־כניסה ומציבה סטנדרטים – והתעשייה אמורה לגדול סביב זה ולהפוך את הפעילות לבת־קיימא.

בהקשר הזה, כשהזכיר את מאדים, הוא לא הציג זאת כהכרזה קרובה אלא ככיוון־על: מאדים ומשימות “עמוקות” אחרות ידרשו לא רק טכנולוגיה, אלא גם מודל תפעולי חדש, רחב־שותפים, שמבוסס על ניסיון מצטבר ועל יכולת לשתף סיכונים.

“אי־אפשר לעשות זאת לבד”: ישראל, שותפות בינלאומית והסכמי ארטמיס

חלק משמעותי בנאום הוקדש לשותפות הבינלאומית. קשטְרִיָה חזר על רעיון שהציג כבסיס לתוכנית ארטמיס: חקר החלל צריך להיות משותף, לא רק כסיסמה, אלא כתנאי מעשי ליכולת להגיע רחוק. הוא קשר זאת ליחסי העבודה של נאס״א עם ישראל: מדעי כדור הארץ, מחקר פלנטרי, פיתוח טכנולוגיות וחילופי ידע אקדמיים.

בהקשר הישראלי, הוא הזכיר את עקרונות הסכמי ארטמיס (Artemis Accords) – סט של עקרונות לשקיפות, בטיחות ושימוש אחראי במשאבי חלל – וציין את תפקיד ישראל בקידום העקרונות הללו. ישראל הצטרפה להסכמים ב־26-01-2022.

לסיום חזר למסגרת שפתחה את דבריו: לכבד את העבר, להישיר מבט לסיכון, ולבנות עתיד שבו שאפתנות אינה באה על חשבון אחריות. הוא חתם בבקשה כמעט טקסית: שהקהילה תמשיך קדימה “בחוכמה, בכבוד וביושרה”.