היריבות בין המדע והדת נמשכת כמימים ימימה, ואף מחריפה לנוכח פיתוחים טכנולוגיים המעלים עמם שאלות אתיות ומוסריות. למרות שרבים מחלוצי המדע – קפלר, ניוטון, בויל ואפילו גליליאו – היו נוצרים אדוקים, סכסוכים רבים התגלעו במאבק המתמיד בין המדע לבין האמונה האנושית
12.2.2006
מאת: ג'ון הורגן, סיינטיפיק אמריקן
בהרצאה הראשונה של סדנת טמפלטון-קיימברידג' לעיתונאות, הבטיח ביולוג מאוניברסיטת קיימברידג' לעשרת העיתונאים בקהל כי הדת והמדע הסתדרו ביניהם הרבה יותר טוב, במרוצת ההיסטוריה, מכפי שמקובל לחשוב. ככלות הכול, רבים מחלוצי המדע – אישים כמו קפלר, ניוטון, בויל ואפילו גליליאו – היו נוצרים אדוקים. התנגשותו של גליליאו עם הכנסייה לא הייתה אלא מריבה בין שתי גרסאות שונות של הקתוליות. הסברה כאילו המדע והדת התנגחו ביניהם מאז ומתמיד היא “כוזבת,” קבע דניס אלכסנדר, שהוא, שלא במפתיע, נוצרי בעצמו. שאר המרצים, ובהם ארבעה אגנוסטיקנים, יהודי אחד, דאיסט אחד ואחד-עשר נוצרים, הביעו גם הם את דעתם שאין שום תהום שאי אפשר לגשר עליה בין המדע לבין אמונתם.
אבל ככל שנמשכה הסדנה בת השבועיים, כן התגלעו עוד ועוד סכסוכים בממלכה השלווה הזאת. המרצים והעיתונאים התווכחו ביניהם על שאלות רבות מספור: בלי דת, האם תידרדר האנושות לתוהו ובוהו מוסרי? האם טענותיו של המדע אינן ניתנות להפרכה, במובן מסוים, ובכך הן דומות לטענותיה של הדת? האם יכולה התפילה לרפא חולים, ואם כן, האם זה עוד גילוי של אפקט הפלצבו, או שמא אלוהים מושיט יד? מדוע עוזר אלוהים לאנשים מסוימים ומונע את עזרתו מאחרים? כשהסתיים הכנס, התהום בין המדע לבין הדת – או לפחות בין המדע לבין הנצרות – נותרה עמוקה כפי שהייתה תמיד.
ראו את חילופי הדברים בין הביולוגים סיימון קונוויי מוריס מקיימברידג' וריצ'רד דוקינס מאוניברסיטת אוקספורד. מוריס טען שהתבונה אינה התרחשות חריגה, אלא חוט שני העובר לכל אורך האבולוציה, שכן היא מופיעה אצל דולפינים, תוכיים ועורבים, כמו אצל הפרימטים. הוא משער שכל אחד מן המינים האלה היה מסוגל לגלות את אלוהים, אלא שאנו קיבלנו עזרה – בדמות ישו הנוצרי, שאותו שלח אלוהים לעולמנו כדי להיטיב עמנו. דוקינס, שהיה בפירוש הדובר האנטי-דתי ביותר מבין המרצים, שיבח את השקפותיו של מוריס על האבולוציה, אבל אמר על הנצרות שלו שהיא “חסרת שחר.” מוריס השיב שהוא מוצא את האתיאיזם של דוקינס “ארכאי,” וקבע כי שיבת ישו מן המתים ושאר הנסים המיוחסים לו “ניתנים לאימות היסטורי.” אחרי חילופי דברים נוספים שילב מוריס את זרועותיו בחוזקה על חזהו ורטן: “אני לא חושב שהשיחה הזאת יכולה להתקדם יותר מזה.”
דוקינס ערער גם על אמונתו של הפיזיקאי ג'ון בארו, האנגליקני. בארו, כמו כמה דוברים אחרים, הרחיב את הדיבור על כך שהיקום “מכויל” במידה מדהימה לתנאים המאפשרים את קיומנו. מדוע לא לקבל את הכיול המדויק הזה כעובדה מן הטבע? שאל דוקינס. מדוע אתה רוצה להסביר אותו באמצעות אלוהים? “מאותה הסיבה שאתה לא רוצה לעשות את זה,” השיב בארו ביובש. הכול פרצו בצחוק, חוץ מדוקינס שמחה: “זאת לא תשובה!”
מחלוקת נפלה גם בין המאמינים לבין עצמם. הפיזיקאי ג'ון פולקינגהורן, חתן פרס טמפלטון בסך 1.4 מיליון דולר, הניתן מדי שנה על “קידום ענייני הרוח,” טען כי הפיזיקאים מבינים את הסיבתיות “במקוטע,” ולפיכך יש בה מקום לאלוהים הנענה לתפילות ומחולל נסים מפעם לפעם, כמו קריעת ים סוף. פיזיקאי וחתן פרס טמפלטון אחר, פול דייוויס, תיאר ראיות ארעיות להימצאותה של תכנית אב בחוקי הטבע, אבל הוסיף: “כפיזיקאי, לגמרי לא נוח לי עם אלוהים שמתערב בענייני אנוש.”
המתחים היו גלויים לעין לא רק בין הדוברים השונים, אלא גם בתוכם פנימה. ננסי מרפי, פילוסופית בסמינר התיאולוגי פולר בפסדינה שבקליפורניה, תיארה את עצמה כמטריאליסטית שאינה רואה את הנשמה כ”רוח” נפרדת מן הגוף. ועם זאת היא מאמינה בתופעות שמדענים רבים מתקשים לבלוע, כמו שיבת ישו מן המתים, או תחיית המתים באחרית הימים. כשלחץ עליה עיתונאי להסביר איך יכול אדם מת לחזור לחיים, הודתה מרפי כי לפעמים “מתמוטט” הדיון בין המדע והדת מפני שיש להם “שיטות שאינן עולות בקנה אחד” להבנת המציאות.
פיטר ליפטון, פילוסוף מקיימברידג', דיבר על הקשיים הכרוכים בשמירה על מצוות דתו, היהדות, אף על פי שאינו מאמין באלוהים על-טבעי. “אני עומד בבית הכנסת ומתפלל לאלוהים, ויש לי יחסים עמוקים עם אלוהים, אבל אני לא מאמין באלוהים,” הודה ליפטון בחיוך מר. הוא השווה את החוויה הדתית שלו למי ששואב הנאה ומשמעות מקריאת רומן, אף על פי שהוא יודע שהדברים לא היו מעולם. “האם אתה אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה?” שאל העיתונאי שנקר ודנטאם מוושינגטון פוסט. “אני בהחלט מנסה,” ענה לו ליפטון.
מחצית העיתונאים ראו את עצמם כדתיים, לפחות בתחילת הסדנה. כשהיא הגיעה לסיומה, כל הכופרים נשארו בעמדותיהם, ואילו מאמין אחד, לפחות, הודה שאמונתו התערערה לנוכח טיעוניו של דוקינס.
האם הגשימה התכנית את התקוות שתלתה בה קרן טמפלטון, המממנת? לגמרי לא ברור. הקרן, שהוקמה בידי איש העסקים סר ג'ון טמפלטון ב-1987, הוציאה מאז 225 מיליון דולר על פרסומים, על כנסים ועל תכניות אחרות שנועדו למצוא מכנה משותף בין המדע ובין הדת. המשתתפים בסדנה הזאת אולי לא מצאו מכנה משותף כזה, אבל כולם הסכימו כי השבועיים שבילו על גדות הנהר החוצה את קיימברידג' בחיפוש אחר משמעות החיים – או היעדרה – היו מהנים ביותר.
* ג'ון הורגן, לשעבר כתב בכיר בסיינטיפיק אמריקן, פרסם לא מזמן את ספרו “מיסטיקה רציונלית: הרוחניות פוגשת את המדע בחיפוש אחר נאורות”.
