‫גאונות אקראית / דרולד א’ טרֶפֶרט‬

מכה בראש יכולה לחשוף לעתים כישורים אמנותיים או שכליים חבויים

אורלנדו סרל, ילד בן 10 שאיבד את הכרתו יום אחד עקב פגיעה מכדור בייסבול, גילה לאחר התאונה שהוא מסוגל לנקוב ביום המדויק בשבוע שבו חל כל תאריך שהוא ולזכור מה היה מזג האוויר בכל אחד מן הימים מאז התאונה. הוא גם יכול להיזכר בפרטי האירועים הזניחים ביותר.

ג’ייסון פַּדגֶ’ט, קרבן של שוד אלים שגרם לו זעזוע מוח חמור, החל לראות “דימויים”, כפי שהוא קורא להם, לאחר החלמתו. הוא החל לסרטט אותם על נייר, וכשהראה אותם לאחרים למד שהתבניות החוזרות בעלות הדמיון הפנימי שצייר הן פְרַקְטַלים.

שניים אלה ניחנו בכישורים בלתי רגילים הנובעים מ”תסמונת סוואנט נרכשת” (תסמונת סוואנט היא “גאונות ממוקדת” המתאפיינת בכישורים יוצאי דופן בתחם מסוים מאוד). בצורתה המוכרת יותר של גאונות ממוקדת, כזאת שאינה נרכשת, כפי שהתפרסמה בסרט “איש הגשם” מ-1988, אנשים מתברכים מילדותם בכישרונות יוצאים מגדר הרגיל בתחום צר: מוזיקלי, אמנותי, מתמטי, זיכרון וכישורים מכניים, שעומדים בניגוד ללקויות בולטות שלהם בשפה, בקשרים חברתיים ובכישורים שכליים כלליים. ב”איש הגשם”, למשל, לריימונד רֶבּיט, הדמות שגילם דסטין הופמן, היו כישורים מתמטיים מדהימים, יכולת יוצאת דופן של חישוב תאריכים בלוח השנה וזיכרון אדיר, אך גם מגבלות קוגניטיביות והתנהגותיות חמורות שנבעו מאוטיזם.

בתסמונת הגאונות הממוקדת הנרכשת, לעומת זאת, כישורים אמנותיים או שכליים כמעט גאוניים מופיעים לאחר שיטיון, מכה בראש או פגיעה אחרת במוח. גילוי תופעות לא רגילות אלו מעלה את האפשרות שיכולות רדומות בתחומים האמנותיים והשכליים, “גאונות רדומה”, שוכנות בכל אחד מאתנו. ואם אכן כך, ייתכן שנוכל למצוא דרך לנצל יכולות גנוזות אלה גם בהיעדר מחלות או פציעות.

הפַּסל הפנימי

הקדשתי את רוב הקריירה שלי לחקר תסמונת סוואנט. עד אמצע שנות ה-80 שיערתי שגאונות צרה זו היא מצב מולד. אבל אז ביקרתי בתערוכה של פְסלים יוצאים מן הכלל שיצר אלונזו קלמונס. כשהיה קלמונס ילד ניכר כי הוא לומד מהר. בסביבות גיל שלוש הוא נפל וספג פגיעה מוחית שהאטה פתאום את התפתחותו הקוגניטיבית והותירה אותו עם נכות שכלית חמורה, שבכללה אוצר מילים מוגבל ובעיות בדיבור. עם זאת הוא פיתח כישרון מופלא לפיסול בכל חומר שנקרה לידיו, אפילו חמאה. הוא גם החל להתפעם מבעלי חיים. לדוגמה, הוא יכול להסתכל בתמונה של סוס בעיתון ואז לפסל העתק תלת-ממדי מדויק, שבו כל שריר וגיד משועתקים בפירוט, בתוך פחות מחצי שעה.

קלמונס הצית את התעניינותי בתסמונת סוואנט נרכשת וחיפשתי דיווחים עליה בספרות הרפואית, אבל מצאתי רק דוגמאות מעטות. ב-1923 תיארה הפסיכולוגית בלאנש מ’ מינו יכולות מוזיקליות יוצאות מן הכלל שהופיעו אצל ילד בן שלוש אחרי התקף של דלקת קרום המוח. ב-1980 דיווח פסיכולוג אחר, ט’ ל’ ברינק, על ילד בן תשע שהופיעו אצלו כישורים מכניים מדהימים אחרי שנפצע מכדור במוחו השמאלי. הוא היה יכול לפרק, להרכיב מחדש ולשנות אופניים מרובי הילוכים והמציא שק אגרוף שיכול לדמות את התנודות והטלטולים של יריב אמיתי.

דיווחים מעטים אלה בשנים שקדמו ל-1980 משקפים את נדירוּת המצב. זעזוע מוח או שבץ לרוב אינם משפרים יכולות שכליות או יצירתיות. מסיבה זו החלטתי לאסוף תיאורים של מקרים כאלה. עד 2010 אספתי רשימה של 319 מקרי “גאונות ממוקדת” ידועים מכל העולם ובהם רק 32 מן הצורה הנרכשת.

בין הדיווחים שנכנסו לרשימתי הייתה עבודה שערכו הנוירוביולוג ברוס מילר, כעת באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, ועמיתיו. ב-1996 החל מילר ללקט את 12 המקרים הראשונים של אנשים שלקו בתסמונת הידועה בשם “שיטיון (דמנציה) של האונה הרקתית-מצחית” (FTD). לאחר שלקו בשיטיון הציגו חולים קשישים אלה כישורים מוזיקליים או אמנותיים, לעתים מדהימים, בפעם הראשונה בחייהם. שיטיון מסוג FTD שונה משיטיון אלצהיימר מפני שכאן התהליך הניווני מתמקד באונות המצחיות ולא בכלל אזורי המוח.

שיטיון מסוג זה פוגע לעתים קרובות בצד השמאלי-קדמי של האונה הרקתית ובקליפת המוח האורביטו-פרונטלית. במצב נורמלי שני האזורים האלה מעכבים את פעילות מערכת הראייה שביַרכתי המוח, המשתתפת בעיבוד האותות המגיעים מן העיניים. נראה שהמחלה מעודדת התפתחות כישורים אמנותיים באמצעות כיבוי האותות המעכבים המגיעים מקדמת המוח. שחרור המעצורים מאפשר למוח לעבד מראות וקולות בדרכים חדשות ומתיר את הרסן מן הכישורים האמנותיים והיצירתיים, אף שהנזק באונות המצחיות יכול להוליד גם התנהגות לא הולמת המאפיינת את התסמונת. “FTD הוא חלון בלתי צפוי אל תוככי התהליך האמנותי,” אומר מילר.

מחקר נוסף מרמז שגאונות אקראית נובעת מירידה בפעילות אזורים מסוימים במוח שמלוּוה בהעצמה מאזנת של אזורים אחרים. מדובר בייחוד במערכת אירועים שאני מכנה שלושת ה-R-ים, שבאה לידי ביטוי לאחר פגיעה מוחית, בעיקר במחצית השמאלית של המוח, כמו במקרי ה-FTD שתיאר מילר. התהליך מתחיל ב”גיוס” (recruitment): עלייה בפעילות החשמלית ברקמת קליפת המוח שלא נפגעה, בדרך כלל במחצית הימנית של המוח. אז המוח עובר חיווט מחדש (rewiring) לביסוס הקשרים החדשים שנוצרו באזורים שלא היו מקושרים קודם. אחר כך מגיע השחרור (release) של יכולות רדומות עקב גישה מוגברת לאזורי מוח שחוברו יחדיו זה לא כבר.

בניסוי שערכו ריצ’ארד צ’י ואלן סניידר, שעבדו אז במרכז לתודעה של אוניברסיטת סידני, הם השתמשו בטכנולוגיה חדישה באופן יחסי כדי לספק הוכחות שאכן שינויים אלה במוח אחראים למיומנויות הממוקדות הנרכשות. החוקרים השתמשו בגרייה מוחית בזרם ישר (tDCS) כדי להשרות כישורים דמויי גאונות ממוקדת במתנדבים. השיטה מייצרת זרם חשמלי מקוטב שצמצם את הפעילות המוחית באזור במחצית השמאלית, המעורב בקליטה חושית, בזיכרון, בשפה ובתהליכים שכליים אחרים, והגביר פעילות במחצית הימנית (באונה הרקתית-מצחית הימנית).

החוקרים ביקשו מן המשתתפים בשעת הטיפול ובלעדיו לפתור את חידת תשע הנקודות, חידה מאתגרת שלפתרונה נדרשות יצירתיות ו”חשיבה מחוץ לקופסה”. על המשתתפים היה לחבר שלוש שורות ובהן שלוש נקודות בקווים ישרים בלי להרים את העט ובלי לחזור על הקווים. איש מן המשתתפים לא הצליח לפתור את החידה לפני הגירוי וכמוהם גם 29 משתתפי בקרה שנחשפו לגירוי דֶמה, כלומר חוברו לאלקטרודות ללא זרם חשמלי. ואולם, כשהועבר זרם, פתרו את החידה בהצלחה כ-40% מן הנבדקים (14 מתוך 33).

איך זה שאדם ממלא פתאום מטלה שקודם לא יכול לה בהינף אצבע על המתג? מכיוון ש”גאונים לרגע” אלה, כמו בעלי גאונות ממוקדת מלידה ובעלי גאונות נרכשת, “יודעים” דברים שלא למדו מעולם. קלמונס הפסל מעולם לא למד אמנות אבל ידע בחוש ליצור פיגום לפסל (ארמטורה), שיאפשר ליצירותיו להיראות כמו סוסים בתנועה.

הסבר מתקבל על הדעת לכישרון החבוי שצץ בתסמונת הגאונות הממוקדת, אם מוקדם בחיים ואם בעקבות פציעה, הוא שמאגרים אלה של כישרונות או ידע עברו בתורשה בדרך כלשהי. איננו מתחילים את חיינו כלוח חלק שדברים נחקקים בו באמצעות השכלה וניסיון חיים. המוח מגיע כשהוא עמוס במערכת של נטיות מולדות המאפשרות לו לעבד את מה שהוא רואה או להבין את “חוקי” המוזיקה, האמנות או המתמטיקה. בעל גאונות ממוקדת יכול להתחבר לידע המוקדם הרבה יותר טוב מאדם רגיל.

מתג הגאונות

הידיעה שכישרונות אלה יכולים לצוץ גם בשלב מאוחר בחיים מעלה את השאלה אם בכל אחד טמונה היכולת להיות גאון ממוקד ואם אפשר להיות כאלה ללא הטראומה של פגיעה מוחית או שיטיון.

דרך אחת לשחרור מצוינות חבויה היא שימוש ב-tDCS או בטכנולוגיה קרובה המכונה גרייה מגנטית טרנסקרניאלית נשנית (rTMS), שגם היא מעין “כיפת חשיבה” שיכולה לעורר ולכבות אזורים במוח ולהרחיב את היכולת היצירתית באדם. אבל ייתכן שפתרון טכנולוגי אינו הכרחי. ייתכן שדי במדיטציה או אפילו באימון קפדני במיומנות אמנותית כדי להדליק את הצד הימני האמנותי יותר של המוח וכך לחשוף יכולות אמנותיות שטרם גילינו.

ככל שחוקרים מבינים את המוח טוב יותר הם יכולים למצוא דרכים נוספות לקביעת המתרחש בעת הדלקה או כיבוי של מעגלים במוח. שיטות להדמיית מסילות העצבים במוח, המכונות DTI ו-DTT, מאתרות בדיוק רב חיבורים בין תאי עצב (“מעקב אחר סיבים”) ומתאימות יותר משיטות קודמות לגילוי מורכבות החיווט בתוך ראשו של אדם. שיטות אלה מאפשרות לחוקרים למצוא מתאם בין פעילות מוחית ובין הופעה פתאומית של מיומנויות, והן יכולות לספק הדמיות תלת-ממדיות של סיבים שמאגדים יחד תאי מוח.

אחד מן האתגרים בחשיפת הנוירוביולוגיה העומדת בבסיס הגאונות הממוקדת היה לצפות במוחות בעת שהם מבצעים מטלות יצירתיות שמצריכות תנועה. לא רק שקשה לפסל ולנגן בתוך מכשיר MRI, אלא גם כל תנועה מפריעה לדיוק בדימות. שיטה חדישה יותר, ספקטרוסקופיה בתחום האינפרה-אדום הקרוב (NIRS), מתגברת על בעיות כאלה משום שהמכונות המגושמות מוחלפות בכיפה נוחה שמודדת את כמות החמצן בדם הזורם בכלי הדם שבמוח ומעבירה את המידע לתוכנה המעבדת את התמונה. לאחרונה פותחה קסדה מבטיחה עוד יותר שמשתמשת בשיטת דימות אחרת, טומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים. הקסדה מאפשרת את ניטור הפעילות המוחית כשהנבדק יושב, עומד או אפילו מתעמל.

מן הראוי להתמיד במחקרים כאלה. גאונות ממוקדת נרכשת מספקת עדות כבדת משקל לכך שבאר עמוקה של פוטנציאל שוכנת במוח של כולנו. האתגר עכשיו הוא למצוא את הדרכים הטובות ביותר להתקשר ל”גאונות הממוקדת” הפנימית, לאותה פיסה של איש הגשם, בלי לפגוע בשלמותם של שאר התחומים השכליים.

על המחבר

דרולד א’ טרפרט Treffert)), פסיכיאטר מוויסקונסין, פגש את הסוואנט הראשון שלו ב-1962, ומאז החל לחקור את התסמונת. הוא בעל דף – www.savantsyndrome.com– באתר האגודה הרפואית ויסקונסין ושימש יועץ בהכנת הסרט “איש הגשם”.

בקיצור

איש הגשם, סרט בכיכובו של דסטין הופמן, הביא למודעות הציבור את קיומה של תסמונת סוואנט, שבה אנשים הלוקים באוטיזם מפגינים כישורים שכליים או אמנותיים מולדים יוצאים מגדר הרגיל.

תסמונת סוואנט נרכשת היא צורה חלופית של המצב הזה, ובה אדם מפתח יכולת לצייר, לנגן או לחשב חישובים שכליים לאחר פגיעה מוחית.

כישורים פנימיים יוצאי דופן יכולים להתבטא אצל רוב בני האדם אם המעגלים המתאימים במוח מופעלים או כבים בעזרת טכנולוגיות של גירוי חשמלי או אפילו בתרגול ממוקד של מיומנות מסוימת.

סיפורי מקרה

רגעי האֶאוּרֶקָה המהותיים ביותר

תסמונת סוואנטנרכשת סיפקה לאנשים את היכולת לעסוק בשירה, במוזיקה ובחישובים שכליים מידיים. להלן כמה מקרים כאלה:

טומי מק’יו המנוח, בנאי מליברפול שבאנגליה לא גילה כל עניין מיוחד בשירה או בציור. בגיל 51, אחרי שסבל מדימום בדופן הגולגולת שגרם נזק לחלק המצחי של מוחו, החל לפתע למלא מחברות בשירים ולבלות את רוב זמנו בציור ובפיסול. רופאים ייחסו כישרון חדש זה ל”ביטול עכבות יחסי” שמשחרר את היכולת ליצור צמדים יוצאי דופן של מילים או דימויים. מק’יו הציג תערוכות ברחבי בריטניה, וסיפורו תועד בכמה סרטי תעודה בטלוויזיה.

אורלנדו סרל, שכבר הוזכר בגוף המאמר, החל כאמור לחשב תאריכים לאחר שנפגע בראשו מכדור בייסבול. הוא יכול לקבוע את היום בשבוע לכל תאריך מאז הפציעה וכן לזכור מה היה מזג האוויר בכל יום מאז. עכשיו, בגיל 44, האיש מווירג’יניה עדיין מסוגל לחשב תאריכים ומיומנות זיכרונו התפתחה כך שהוא זוכר את הפרטים הקטנים ביותר של הפעילות היומית, מצב המכונה היפרתימזיה. סריקות מוח במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה אישרו שסרל ניחן בחישוב תת-מודע ומיומנותו אינה מבוססת על זכירת תאריכים.

דֶרֶק אמאטו היה מאמן עסקי בקולורדו ללא שום עניין מיוחד במוזיקה. ב-2006, כשהיה בן 40, הוא צלל לתוך הקצה הרדוד של בריכת שחייה, קיבל זעזוע מוח ואיבד את השמיעה באוזן אחת. לאחר שחרורו מבית החולים הוא נמשך באופן בלתי מוסבר לפסנתר, אף שמעולם לא נגע בו. הוא החל לראות נקודות שחורות-לבנות שאותן היה יכול להמיר לתווים על הפסנתר. כיום הוא מתפרנס מהלחנות, מהופעות ומהקלטות.

טוני צ’יקוריה, מנתח אורתופדי מניו יורק, דיבר בטלפון ציבורי ב-1994 כשנפגע ממכת ברק. אחות שחיכתה בתור לטלפון הניחה שהוא לקה בדום לב וביצעה החייאה. במשך שבוע או שבועיים היו לו בעיות קלות של זיכרון. הן נעלמו עם הזמן והוא המשיך לבצע ניתוחים אורתופדיים במשרה מלאה בלי כל שרידים ממכת הברק. אבל דבר אחד בכל זאת השתנה. הוא נעשה צרכן כפייתי של מוזיקה קלאסית. לפני הפגיעה הוא ראה עצמו כ”רוקר”, אבל הטירדון (אובססיה) הפך גם לתשוקה לנגן מוזיקה קלאסית. זמן לא רב לאחר הפגיעה הוא שמע מנגינה בחלומו ש”נתקעה” והדהדה בראשו הן בהיותו ער והן בשנתו. לבסוף הוא החליט לשעתק את ההמהום הטורדני וכך נוצרה יצירה לפסנתר, שהתווים שלה משתרעים לאורך של 26 עמודים, בשם פנטזיה: סונטת הברק, אופוס 1.

ג’ייסון פדג’ט, שפיתח תשוקה למתמטיקה, לפיזיקה ולסרטוט צורות גאומטריות לאחר שסבל מזעזוע מוח עקב תקיפה, הוא עדיין בעלים של שלוש חנויות של ספות פוטון במדינת וושינגטון. הוא קורא לפציעה שלו בשם “מתנה נדירה”. לפני השוד הוא תיאר את עצמו כ”סולד ממתמטיקה”. ועכשיו הסטודנט שלא סיים את המכללה משתתף בקורסים העוסקים במתמטיקה גבוהה כדי להבין לעומק את הצורות הגאומטריות המורכבות שהוא מסרטט בכפייתיות. נוסף על כך, הוא כתב ספר פופולרי על התנסויותיו.

עוד בנושא

Savant-like Skills Exposed in normal People by Suppressing the Left Fronto-Temporal Lobe. Allen W. Snyder et al. in Journal of Integrated Neuroscience, Vol.2, No.2, pages 149-158` December 2003.

Islands of Genius: The Bountiful Mind of the Autistic, Acquired, and Sudden Savant. Darold A. Treffert. Jessica Kingsley Publishers, 2010.

Struck by Genius: How a Brain Injury Made Me a Mathematical Marvel. Jason Padget and Maureen Seaberg. Houghton Mifflin Harcourt, 2014.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל