המדען המטופל / קתרין הרמון

כשלקה רלף מ' שטיימן בסרטן הלבלב הוא העמיד במבחן את התיאוריות שהוא עצמו פיתח על אודות מחלת הסרטן ומערכת החיסון. בעזרתן הוא שרד יותר מן הצפוי, אך מת שלושה ימים לפני שקיבל את בשורת זכייתו בפרס נובל

פרופ' ראלף סטיינמן, מגלה תאי החיסון. זוכה פרס הובל לרפואה לשנת 2011. מתוך ה-NIH
פרופ' ראלף סטיינמן, מגלה תאי החיסון. זוכה פרס הובל לרפואה לשנת 2011. מתוך ה-NIH

יום אחד הציץ רלף מ' שטיינמן דרך המיקרוסקופ בצלוחית שהכילה תרבית תאים והבחין במשהו שאיש לא ראה לפני כן. זה היה בראשית שנות ה-70 כשכיהן כחוקר באוניברסיטת רוקפלר באפר איסט סייד של מנהטן. באותם ימים עדיין עסקו המדענים בחיבור החלקים היסודיים בתצרף המערכת החיסונית. הם הבינו שיש בה תאי B, תאי דם לבנים שעוזרים בזיהויים של פולשים זרים, ותאי T, המשתייכים לסוג אחר של תאי דם לבנים המתקיפים את הפולשים האלה. אבל הסוגיה שהביכה את החוקרים הייתה מה מעורר מלכתחילה את הפעלתם של תאי T ותאי B אלה. שטיינמן הציץ במשהו שהיה יכול לדעתו להיות הפיסה החסרה: תאים מוזרים, בעלי זרועות דקות וארוכות, שלא דמו לשום תא שראה לפני כן.

קרדיט: תמי טולפה

לאחר מכן התברר שהאינטואיציה שלו הייתה נכונה. כיום סבורים שתאים דֶנְדְריטיים אלה, כפי שכינה אותם שטיינמן, ממלאים תפקיד מכריע בזיהוי פולשים לגוף ובייזום התגובה החיסונית נגדם. הם אוחזים בזרועותיהם באורחים הלא קרואים, בולעים אותם ונושאים אותם אל תאי חיסון מסוגים אחרים. למעשה, הם "מורים" לתאי מערכת החיסון מה לתקוף. התגלית הזאת הייתה ציון דרך שהסביר ברמת פירוט חסרת תקדים כיצד פועלים תרכיבי חיסון והעלתה את שטיינמן אל צמרת המקצוע שלו.

במובנים רבים, סיפורו של שטיינמן הוא סיפור אופייני: מדען מבריק מגלה תגלית חשובה המעוררת השראה בקרב דור חדש של חוקרים. ואכן, התובנה שלו ראויה לציון בשל ההשלכות שלה, הן על המדע והן על חייו האישיים.

במרוצת השנים החל שטיינמן להאמין שהתאים הדנדריטיים עשויים לשמש כלי נשק חיוני במאבק נגד כמה מן המחלות המתועבות ביותר, מסרטן ועד איידס. בשעה שהיה נראה ששטיינמן ורשת בין-לאומית של עמיתים צועדים בדרך הנכונה להוכחת צדקתו, חלה תפנית בלתי רגילה בסיפור.

ב-2007 אובחן אצל שטיינמן סרטן הלבלב, מחלה חסרת רחמים הקוטלת ארבעה מתוך חמישה חולים בתוך שנה מרגע האבחון. בסופו של דבר, התאים שגילה בראשית הקריירה שלו, והחברים שרכש לאורך הדרך, לא רק עזרו לו במלחמתו האישית בסרטן, אלא גם העניקו לו די שנות חיים כדי לזכות בפרס נובל. הוא נפטר בספטמבר 2011, שלושה ימים לפני שנורית מהבהבת בטלפון הנייד שלו בישרה למשפחה על הזכייה.

מחשבה מוכנה מראש

שטיינמן לא למד ביולוגיה ברצינות לפני שהגיע כסטודנט לאוניברסיטת מק'גיל. אבל הנושא כבש אותו מן הרגע הראשון. העולם הזעיר של תאי מערכת החיסון ריתק אותו והביא אותו אל מעבדתו של זנוויל א' קוהן באוניברסיטת רוקפלר. שנים אחר כך הציג שטיינמן במשרדו ציטוט מפיו של לואי פסטר, המיקרוביולוג ומומחה החיסון המפורסם מן המאה ה-19: Le hazard ne favorise que les esprits prepares שמקובל לתרגם אותו במילים: המזל

נוטה חסד למי שמחשבתו מוכנה מראש. "רלף היה מוכן היטב מראש, ולכן הוא נועד לגלות תגליות. ועם זאת, האינטואיציה היא שהביאה אותו להסיק [שהתאים] האלה חשובים," אומרת שרה שלזינגר, עמיתה לעבודה וחברה אישית ותיקה של שטיינמן. האינטואיציה וביטחונו בתצפית הם שאפשרו לו להגיע לתגלית המקורית, ובסופו של דבר לרכוש את הערצתם של עמיתיו.

לאחר שגילה לראשונה את התאים הדנדריטיים, עסק שטיינמן בעשרים השנים הבאות בשכנוע הקהילה המדעית בחשיבותם, בהגדרת דרכי פעולתם ובדרך שבה מדענים צריכים לחקור אותם. "הוא נלחם – אין שום דרך אחרת לתאר זאת – כדי לשכנע שמדובר בישות נפרדת," אומרת שלזינגר, שהצטרפה למעבדתו של שטיינמן ב-1977, כשעדיין הייתה תלמידת תיכון. אפילו שם, באותה מעבדה, האנשים לא היו משוכנעים שהתאים הדנדריטיים באמת קיימים, היא מספרת, משום שהיה קשה להרבות אותם לכדי מנות גדולות יותר. באותם ימים שטיינמן עדיין עסק במחקר במעבדה במו ידיו, ושלזינגר זוכרת כיצד ישבה מולו ובחנה את התאים במיקרוסקופ משותף. "הוא פשוט אהב להסתכל עליהם," היא אומרת ומחייכת אל מול זיכרון הדברים. "הייתה ממש חדווה בכל תגליות קטנה שלו."

בשנות ה-80 החל שטיינמן, שהוכשר כרופא, לחפש דרכים שבהן יהיה אפשר להשתמש בתגלית התאים הדנדריטיים שלו כדי לעזור לאנשים באופן ישיר יותר. במרוצת העשורים הבאים, כשיותר ויותר חוקרים קיבלו את קיומם של התאים, הרחיבה מעבדתו את מוקדי העניין שלה. הוא החל לחקור תרכיבי חיסון המבוססים על תאים דנדריטיים נגד HIV ושחפת, ובחקר הטיפול בסרטן. אנשים שלקו במחלות שיש נגדן חיסונים, כמו שפעת או אבעבועות שחורות, והתגברו על החשיפה הטבעית הזאת, מפתחים בדרך כלל חסינות לכל ימי חייהם. אבל מחלות כמו איידס, שחפת וסרטן מציבות אתגר קשה יותר מפני שהן כנראה טובות יותר בהתגברות על מערכת החיסון. במקרה של HIV, הנגיף אפילו משתמש בתאים הדנדריטיים כבבני ערובה לביצוע העבודה השחורה שלו. "רלף היה נוהג לומר: 'עלינו להיות חכמים יותר מן הטבע,'" אומרת שלזינגר. משמעות הדבר הייתה לעזור לתאים הדנדריטיים בכך שניתן להם מידע ממוקד יותר על הנגיף או על הגידול שמערכת החיסון אמורה לתקוף.

בשנות ה-90 עבד שטיינמן עם מַד'אב ד'ודַפְּקאר, החוקר היום באוניברסיטת ייל, ועם נינה בארדוואז', כיום באוניברסיטת ניו יורק, בפיתוח תהליך למיצוי תאים דנדריטיים מן הדם והכנה מוקדמת שלהם באמצעות אנטיגנים – חלקיקי חלבון אופייניים – של זיהומים כמו שפעת או טטנוס, והחזרתם לגוף כדי לחזק את התגובה החיסונית. השיטה הזאת שימשה בסיס לתרכיב חיסון נגד סרטן הערמונית, Privenge שמו, שאושר לשימוש ב-2010 והאריך את חייהם של חולים סופניים – גם אם רק בכמה חודשים. [ראו: "בעל ברית חדש כנגד הסרטן", סיינטיפיק אמריקן ישראל, גיליון פברואר-מארס 2012.]

הניסוי הסופי

בראשית 2007 נסע שטיינמן לפגישה מדעית בקולורדו ונשאר שם לחופשת סקי משפחתית. במהלך החופשה סבלו הוא ובנותיו התאומות מכאבי בטן, אבל בשעה שבנותיו החלימו במהירות, מחלתו של שטיינמן נמשכה. מיד לאחר שחזר הביתה הוא פיתח צהבת. בשבוע השלישי של חודש מארס, גילו הרדיולוגים בסריקת CT גידול בלבלב שכבר התפשט לבלוטות הלימפה. שטיינמן הבין שסיכויי החלמתו קלושים: כ-80% מחולי סרטן הלבלב מתים בתוך שנה.

"כשהוא סיפר לנו על כך לראשונה, הוא אמר, 'אל תחפשו את זה בגוגל, רק הקשיבו לי,'" נזכרת בתו אלכסיס. היא חשה כאילו מישהו דקר אותה. "הוא הדגיש למשפחה שאף על פי שמדובר במחלה חמורה, הוא מצוי בעמדה טובה מאוד," היא אומרת. שלא כחולה הסרטן הממוצע, הייתה לשטיינמן גישה חופשית לרבים מן האימונולוגים והאונקולוגים הטובים ביותר בעולם, ואולי חשוב מכך, לשיטות הטיפול המבטיחות ביותר שלהם.

שלזינגר הייתה "הרוסה" כששמעה את החדשות, אבל מיהרה לעמוד לצדו של המנחה שלה. היא, שטיינמן ומישל נוסנצווייג, עמיתם הקרוב מאוניברסיטת רוקפלר, החלו לערוך שיחות טלפון ולשתף בחדשות את עמיתיהם ברחבי העולם. שטיינמן היה משוכנע שהדרך הבטוחה ביותר להירפא מכל גידול היא לפתח נגדו חסינות באמצעות התאים הדנדריטיים שלו עצמו. הזמן שעמד לרשותם כדי להוכיח את צדקתו היה מוגבל.

אחת משיחות הטלפון הראשונות שערך שטיינמן לאחר האבחון הייתה עם שותפו זה שנים רבות, ז'ק בַּנשֶרוֹ, המנהל כיום את המכון לחקר החיסון באוניברסיטת ביילור שבדאלאס. בנשרו מיהר לטלפן לחוקרת אנה קרולינה פַּלוּקָה מביילור שהכירה את שטיינמן כבר בשנות ה-90. לפלוקה היה תרכיב ניסיוני בשלבי פיתוח שלדעתה יכול לעזור לשטיינמן, אך היא התקשתה להתמודד באתגר האישי לנסות "להפריד בין החבר, המטופל והמדען."

שלזינגר, בתורה, התקשרה לצ'רלס ניקוֹלֶט, חבר ושותף למחקר במשך שנים רבות המכהן כמדען הראשי של אַרגוֹס תֶרַפּוֹיטיקְס, חברת תרופות המבוססות על רנ"א (RNA) ששטיינמן היה אחד ממייסדיה, הממוקמת בדורהם שבצפון קרוליינה. כמה דקות לאחר סיום שיחת הטלפון הפעיל ניקולט המזועזע את עמיתיו.

הקבוצה של ניקולט פיתחה תרכיב חיסון המבוסס על תאים דנדריטיים שהיה מצוי בשלב השני (שלב הביניים) של ניסוי קליני לטיפול בסרטן כליות מתקדם. הטיפול של ארגוס מנסה לגייס את התאים הדנדריטיים של החולה עצמו למלחמה נגד הסרטן באמצעות חשיפתם לחומר גנטי שנלקח מן הגידול. החשיפה מעוררת את התאים האלה לגייס תאי T למתקפה.

לשטיינמן נקבע תור לניתוח להסרת חלק מן הלבלב בשבוע הראשון של אפריל 2007. הניתוח הוא חלק מן הטיפול המסורתי במקרים בעלי אבחנה דומה הקרוי נוהל ויפל (Whipple). ניקולט יזדקק לחלק שיוסר מן הגידול כדי להכין את התרכיב. לוח הזמנים הותיר לו רק כמה ימים להשיג את אישור מנהל המזון והבריאות האמריקני (FDA) כדי לשלב את שטיינמן בניסוי הקליני שלו. הצוות קיבל את האישור בזמן.

בשעה שתאי הגידול היו מובטחים ובארגוס עסקו בהכנת הטיפול, תהליך שעלול להימשך כמה חודשים, החל שטיינמן בטיפולים אחרים. מיד לאחר הניתוח הוא החל בטיפולי כימותרפיה שגרתיים המבוססים על החומר גֶמציטַבּין. לאחר מכן, בסוף הקיץ, הוא נרשם לניסוי ב-GVAX, תרכיב המבוסס על תאים דנדריטיים שנבדק לטיפול בסרטן הלבלב. התרכיב, שבפיתוחו השתתפה אליזבט יפה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס ושהטיפול בו נערך במרכז דנה-פרבר – הרווארד לסרטן, מנצל אנטיגן מקורי של הגידול, כמו שעושה Privenge בטיפול בסרטן הערמונית. בשלב II של הניסוי הקליני, שנערך קודם לכן, חיו חולי סרטן הלבלב שקיבלו את התרכיב בממוצע ארבעה חודשים יותר מחולים שלא קיבלו אותו, וכמה מהם אף חיו כמה שנים יותר. במרוצת חודשיים, בסוף הקיץ, נסעה שלזינגר עם שטיינמן לבוסטון כמעט בכל שבוע. "אני זוכרת שצעדתי בבוסטון ביום כמו היום," היא אומרת ומסתכלת החוצה מבעד לחלון המשרד הפינתי שלה אל שמי אחר הצהרים הכחולים-בהירים של אוקטובר, "וחושבת לעצמי, 'הוא כבר לא יראה את הסתיו הבא,' וזה היה עצוב כל כך."

אבל הסתיו בא ועבר, ובריאותו של שטיינמן נותרה טובה באופן יחסי. בספטמבר 2007 הוא זכה בפרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי, הנחשב בעיני רבים כמבשר על פרס נובל, והתפנה לסדרת ראיונות מוקלטים. בראיונות האלה, הוא הרחיב בנושא ההבטחה הטמונה בתאים דנדריטיים למאבק בסרטן. הוא הדגיש שהתקפה חיסונית היא התקפה מכוונת מאוד, ספציפית מאוד, ובניגוד לכימותרפיה אינה רעילה. "אני סבור שהדבר מעניק אפשרות לסוג חדש לגמרי של טיפול בסרטן," הוא אמר. "אבל אנחנו זקוקים למחקר ולסבלנות כדי לחשוף את החוקים ולגלות את העקרונות."

לעתים נקט שטיינמן יותר סבלנות ממה שעמיתיו סברו כנכון. בתחילה הוא טען שצריך לטפל בו באטיות רבה כדי שהצוות יוכל לנטר את התגובה החיסונית שלו לאחר כל טיפול לפני שיתחילו בטיפול הבא אחריו. אבל בסופו של דבר שכנעו אותו שלזינגר ונוסנצווייג שפשוט אין לו די זמן. אם ימות, הניסוי ואיסוף התוצאות יסתיימו.

בנובמבר 2007 הושלם התרכיב של ארגוס, שהוכן באמצעות הוספה של חומר גנטי שמוצה מן הגידול של שטיינמן לתאים שנלקחו מדמו. שטיינמן סיים זה עתה טיפול כימותרפי, והשתלב בניסוי של ארגוס שנועד במקור לטפל בקרצינומה של תאי כליה, אבל לפי פרוטוקול מחקרי מיוחד למטופל יחיד.

בתחילת 2008 התחיל שטיינמן בטיפול באמצעות התרכיב של פלוקה, שפותח במקור נגד מֶלַנוֹמָה. התרכיב שילב מבחר של פפטידים (שברי חלבונים) ייחודיים לגידול, ולכן פלוקה סברה שיהיה אפשר להתאימו לסרטן של שטיינמן באמצעות פפטידים מן הגידול שלו במקום אנטיגנים ממלנומה.

הצעות אחרות לטיפולים ניסיוניים זרמו מכל רחבי העולם. "כל מי שהיה יכול, הביא את המיטב שברשותו," אומרת פלוקה. בעשרות שנות עבודתו המשותפת עם עמיתיו הביא שטיינמן לאיחוד תחום המחקר הזה, וכעת פנתה רשת המדענים הזאת לעזור לאחד מבניה. "אנשים סבורים שמדע הוא תהליך יחידני. למעשה, זהו תהליך חברתי מאוד," אומרת שלזינגר. "האופי החברתי של העבודה שלנו מקל את התממשות המשאבים האינטלקטואליים האדירים האלה."

מלבד הטיפול הרגיל, השתתף שטיינמן בסופו של דבר בארבעה ניסויים קליניים שהתבצעו באותה עת בטיפולי סרטן המבוססים על תאים דנדריטיים, שנערכו עליו בתנאים מיוחדים ושרובם לא נועדו במקור לטפל בסרטן הלבלב. בנוסף, הוא השתתף בכמה טיפולים אימונולוגיים וכימותרפיים ניסיוניים אחרים. שלזינגר, החברה בוועדת הבדיקה המוסדית לאישור ניסויים (IRB) של אוניברסיטת רוקפלר, הובילה את הטיפול בשטיינברג במבוך המנהלי ההכרחי ב-IRB וב-FDA, ווידאה שיעמוד בנהלים התקינים. היא גם הזריקה לשטיינמן את התרכיבים במו ידיה כשהתבצע הדבר ברוקפלר.

שטיינמן ערך את הניסוי הגדול על עצמו בדיוק כפי שערך ניסויים אחרים במעבדתו: הוא תמיד הקפיד על איסוף הנתונים, הערכת הראיות וחלוקת הוראות. שלזינגר עדיין שומרת את שרשורי הדוא"ל מאותה תקופה, כשההודעות של שטיינמן, כהרגלו, מודפסות כולן באותיות רישיות. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לאופן שבו גופו הגיב לטיפול. ב-2008, כשקיבל שטיינמן את הטיפול של פלוקה, היא הגיעה לביקור בניו יורק, ולאחר ששלזינגר הזריקה לשטיינמן את מנת התרכיב, יצאו שלושתם לארוחת ערב. אחרי הארוחה התעקש שטיינמן לעצור במלון שבו התאכסנה פלוקה כדי שיוכל להראות להן את החבורה שהתפתחה על רגלו סביב נקודת ההזרקה. "הוא התלהב כל כך מזה," אומרת שלזינגר. "הוא אמר, 'אלו הם תאי T'" – מה שמראה שמערכת החיסון של גופו מגיבה לתרכיב – "'זה נהדר!'"

ההתנפחות המקומית אכן הראתה שגופו של שטיינמן הגיב לתרכיב, אומרת פלוקה, אבל היא אינה בטוחה שתאי ה-T שגויסו היו ייחודיים לגידול. היא מסבירה שכל התרכיבים פועלים באמצעות תאים דנדריטיים, אבל ההבדל בין התרכיב שלה לתרכיבים האחרים שניסה שטיינמן הוא, שבמקום להשאיר את החשיפה לתאי T ליד המקרה, החוקרים מתמרנים את התאים הדנדריטיים מחוץ לגוף כדי לשפר את הסיכויים שהם יאמנו תאי T לתקוף את הגידול. כשלא הייתה שלזינגר על ידו כדי לראות את הראיות בעצמה, היא מספרת ששטיינמן היה שולח לה תיאורים נלהבים של אזורי הזריקות שכללו מידע על צורתם, על גודלם ואפילו כיצד הוא חש כל אחד מהם.

רמת החלבון בדם המשמש סמן (מרקר) להתפתחות הסרטן (ושערכו עלה וירד במשך הטיפול), שימשה מדד לגישה של שטיינמן. בפעם השנייה שהסמן ירד הוא שלח הודעת דוא"ל שכותרת הנושא שלה הייתה "חזרנו על תוצאות הניסוי," קריאת צהלה שאפיינה את החדווה של שטיינמן מניצחון מדעי.

אבל חדשות טובות שהשביעו את רצונו של שטיינמן החולה, לעולם לא היו טובות דיין כדי להשביע את רצונו של שטיינמן המדען. הידיעה שהניסוי על אדם אחד הוא לא ממש ניסוי מדעי תסכלה אותו לאין שיעור. הטיפולים הניסיוניים ניתנו לו סמוך מאוד זה לזה, כשהם משובצים בכימותרפיה מסורתית, ולכן לא היה אפשר לדעת מה גרם לסמן הביולוגי של הגידול לרדת.

ובכל זאת, שטיינמן אסף כמה נתונים מעניינים לאורך הדרך. באחת הבדיקות לניטור מערכת החיסון במהלך הטיפול בשיטתה של פלוקה, היא מצאה שכ-8% מתאי T, הקרויים תאי CD8 (או תאי T קטלנים), מכוונים את עצמם באופן ייחודי לגידול. המספר לא נשמע גדול, אבל בהתחשב בכל מחוללי המחלות שבהם עלול הגוף להיתקל ולצאת מולם למתקפה, 8% "זה מספר עצום," אומרת שלזינגר. "כלומר משהו, או שילוב של דברים, חיסן אותו."

המוות הקדים בכמה ימים

ביוני 2011 נסעו שטיינמן ורעייתו קלאודיה לאיטליה לחגוג את יום הנישואין ה-40 שלהם. זה היה חודשיים לאחר שחגג את "יום ויפל" במלאות ארבע שנים לניתוח שעבר באפריל 2007. הוא כבר עבר בהרבה את ממוצע ההישרדות במקרי סרטן מן הסוג שלו.

באמצע ספטמבר 2011 עדיין עבד שטיינמן במעבדה, ונערכו סידורים להתחיל עוד סבב של טיפול בשיטת ארגוס. ואז הוא לקה בדלקת ריאות. "כשאושפז אמר: 'אני עלול לא לצאת מכאן,'" נזכרת אלכסיס. אבל לאחר ארבע שנים וחצי של בריאות טובה, היא התקשתה להאמין שנותרו להם רק כמה ימים יחדיו. הוא עדיין עבר על נתונים שהגיעו מאוניברסיטת רוקפלר ב-24 בספטמבר. הוא נפטר ביום שישי, 30 בספטמבר, כשהוא בן 68, כתוצאה מכשל נשימתי שגרמה דלקת הריאות. גופו, המוחלש בשל הסרטן, לא הצליח להתגבר עליה.

המשפחה התלבטה כיצד להתחיל לבשר על כך לרשת הרחבה של חברים ועמיתים ברחבי העולם. הם תכננו להגיע ב-3 באוקטובר אל המעבדה הישנה שלו, שם עבד עד לא מזמן, כדי לספר לעובדים. אבל מוקדם באותו בוקר, לפני שמישהו מבני המשפחה התעורר, התקשרו משטוקהולם. מכשיר הבלקברי המושתק של שטיינמן היה באותה שעה אצל אשתו. לפנות בוקר, תוך כדי שינה מקוטעת, היא הציצה במכשיר כדי לבדוק אם נורית ההודעות מהבהבת. בדיוק באותו רגע הגיע דוא"ל המודיע בנימוס ששטיינמן זכה בפרס נובל בפיזיולוגיה או רפואה לשנת 2011.

התגובה הראשונה הייתה "שכולנו צעקנו יחד את המילה המתחילה באות ז'," מספרת אלכסיס. המחשבה השנייה שלה הייתה: "בואו נלך להעיר את אבא."

אבל בשאר העולם הודעת ועדת הפרס לא נראתה יוצאת דופן: נכתבו מאמרים ופורסמו הצהרות המתארים את שטיינמן ואת שני חתני הפרס האחרים, ברוס בוטלר ממכון סקריפס למחקר וז'ול הופמן מן המרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי. רק כמה שעות אחר כך צץ ועלה לכותרות סיפור מותו של שטיינמן. חוקי הפרס קובעים שאי אפשר להעניק את הפרס אחרי המוות, אבל אם חתן או כלת הפרס מתים בין ההודעה באוקטובר לטקס בדצמבר, הם נשארים ברשימה. בשל העיתוי יוצא הדופן התכנסה הוועדה לדיון שעורר עניין רב והודיעה, מאוחר באותו יום, ששטיינמן יישאר הזוכה.

כמה ימים לאחר שההודעות על זכייתו של שטיינמן בנובל ועל מותו עוררו גלים בתקשורת, נטל סרטן הלבלב גם את חייו של אחד ממייסדי חברת אפל והמנכ"ל שלה סטיב ג'ובס. ג'ובס, שלקה בסוג נדיר של המחלה, גידול נוירואנדוקריני המתפתח בקצב אטי יותר, חי שמונה שנים לאחר האבחון, פרק זמן קרוב לממוצע אצל חולים בסוג הזה של סרטן. ואולם, שטיינמן שרד הרבה יותר מן הצפוי. "אין ספק שמשהו האריך את חייו," אומרת שלזינגר.

עכשיו החוקרים מנסים להבין מה היה הדבר. בראשית 2012 חונכת אוניברסיטת ביילור את מרכז רלף שטיינמן לתרכיבי חיסון נגד סרטן ופלוקה מפתחת ניסוי קליני לטיפול בחולי סרטן הלבלב באמצעות אותו תרכיב שהיא עזרה ליצור בשביל שטיינמן. בארגוס, ניקולט ממשיך במלוא המרץ בפיתוח התרכיב לסרטן הכליות: "יש תחושת מחויבות לרלף להמשיך בזה." בינואר 2012 הם מתחילים בשלב III של הניסוי הקליני בתרכיב ששטיינמן ניסה.

שלזינגר מאמינה שההתערבות של עמיתיה תרמה בסופו של דבר. "המסר המדעי הוא שמערכת החיסון משפיעה," היא אומרת. אבל הלקח הסופי הוא לקח ששטיינמן אהב להטיף לו. "הוא נהג להגיד לאנשים שיש כל כך הרבה דברים אחרים שעדיין צריך לגלות," היא נזכרת. "ואכן יש ויש."

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

קתרין הרמון היא עורכת שותפה בסיינטיפיק אמריקן.

ועוד בנושא

Identification of a Novel Cell Type in Peripheral Lymphoid Organs of Mice, Vol. 1: Morphology, Quantitation, Tissue Distribution. Ralph M. Steinman and Zanvil A. Cohn in Journal of Experimental Medicine, Vol. 137, No. 5, pages 1142-1162; May 1973. www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2139237

Taming Cancer by Inducing Immunity via Dendritic Cells. Anna Karolina Palucka et al. in Immunological Reviews, Vol. 220, No. 1, pages 129-150; December 2007. http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1600-065X.2007.00575.x/full

Dendritic Cell-Based Vaccination of Patients with Advanced Pancreatic Carcinoma: Re­sults of a Pilot Study. Christian Bauer et al. in Cancer Immunology, Immunotherapy, Vol. 60, No. 8, pages 1097-1107; August 2011. www.springerlink.com/content/t56q865742198411

בעל ברית חדש כנגד הסרטן, מאת אריק פון הוף, סיינטיפיק אמריקן ישראל, פברואר-מארס 2012

ועוד באתר

צפו ברלף מ' שטיינמן מרחיב בהסבר על התאים שגילה ושגויסו למלחמה בסרטן שבו לקה:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן