הבננה המוכרת לנו מצויה על מסלול שמוביל אותה אל סופה. המרוץ לשינוי גורלה הוא תחרות בין חקלאות מסורתית והנדסה ביולוגית מתקדמת ביותר
פופיולר סיינס
בננה”, אומר חואן פרננדו אגילר, “היא לא סתם בננה”. על שטח בגודלו של קניון מצוי, מגדל אגילר בן ה-46 לא פחות מ-300 זנים של בננות. מרבית הגידול המסחרי, אגב, מתמקד בסוג אחד של בננה – זו המוכרת לנו משחר ילדותנו. הפירות במטע של אגילר מגוונים להדהים. כמה מן הבננות שלו עבות ומתארכות עד למעלה מ-30 ס”מ; אחרות דקות וקטנות כזרת. חלקן אמורות להיאכל כמות שהן, טריות ומתוקות, וחלקן מתפקדות יותר כמו תפוחי אדמה: יש לבשל ולאפות אותן או לטגנן ממש כמו צ’יפס. מבחינתו של כל אמריקאי ואירופי כמעט, בננה היא בננה: צהובה ומתוקה, אחידה בגודלה, בעלת מרקם מוצק, נטולת גרעינים. ודווקא את הבננה הזו שלנו, הנקראת ‘קוונדיש’, אגילר אינו מגדל כאן. “ובשבילכם”, אומר מגדל הבננות הראשי של ה-FHIA – קרן הונדורס למחקר חקלאי – “ה’קוונדיש’ היא היא הבננה”.
ה’קוונדיש’ היא ככל הנראה המזון המושלם. הבננות נוחות ומזינות; זולות וזמינות. אמריקאים אוכלים בננות יותר מכל פרי טרי אחר. הם צורכים מהן בממוצע כ-12 ק”ג לאדם בשנה. מיליארד בננות ה’קוונדיש’ שנצרכות בעולם מדי שנה מושלמות גם מנקודת מבט גנטית: כל אחת מהן היא העתק מדויק של כל האחרות. אין כל משמעות למוצאה. בין אם היא באה מהונדורס או מתאילנד, מג’מייקה או מהאיים הקנאריים, כל קוונדיש היא תאומה זהה לאותה בננה ראשונה שנמצאה בדרום מזרח אסיה, הובאה לגן בוטני באיים הקריביים בראשית המאה ה-20, והוכנסה לגידול מסחרי לפני כ-50 שנים לערך.
זהות זו היא בעוכריה של הבננה. אחרי 15,000 שנים של טיפוח, הבננה מושלמת מדי, חסרה את הגיוון הגנטי שמהווה את המפתח להישרדותם של מינים. מה שפוגע בבננה אחת, יכול לפגוע בכולן. פטרייה או מחלה חיידקית שפוגעת בצמח אחד יכולה לצאת למסע עולמי, להשמיד מיליוני אשכולות ולהשאיר את מדפי המרכולים ריקים. תסריט פרוע? לא כשחושבים על כך שכבר הייתה אפוקליפסת בננות בעבר. עד שנות ה-60 המוקדמות היו קעריות הדגנים וצלוחיות הגלידה מלאות ב’גרוס מישל’, בננה גדולה יותר, ולכל הדעות, טעימה יותר מהפרי שאנו אוכלים היום. בדומה ל’קוונדיש’, היוותה ה’גרוס מישל’ את הרוב המכריע של מכירות הבננות המתוקות באמריקה ובאירופה. אבל בשנים הראשונות של המאה ה-20 החלה פטרייה בשם ‘מחלת פנמה’ לפגוע ביבול ה’גרוס מישל’. המחלה הופיעה לראשונה בסורינם, אחר כך פילסה את דרכה באיים הקריביים, ולבסוף הגיעה בשנות ה-20 להונדורס. הונדורס הייתה אז מגדלת הבננות הגדולה בעולם; היום היא מדורגת במקום השלישי, אחרי אקוודור וקוסטה ריקה.
עד 1960 כבר היו היבואנים הראשיים על סף פשיטת רגל, ועתידו של הפרי היה נתון בסכנה. ה’קוונדיש’, שהייתה פעם זן כמעט אלמוני, התקבלה בסופו של דבר כמחליפתה של ה’גרוס מישל’. יתרונה הגדול היה עמידותה בפני ‘מחלת פנמה’. אבל ב-1992, זן חדש של הפטרייה, זן שיש ביכולתו לפגוע ב’קוונדיש’, נתגלה באסיה. מאז כילתה ‘מחלת פנמה גזע 4′ מטעים באינדונזיה, במלזיה, באוסטרליה ובטייוואן, והיא מתפשטת עתה בחלקים נרחבים של דרום-מזרח אסיה. היא אמנם לא הגיעה עדיין לאפריקה או לדרום אמריקה, אך רוב המומחים מסכימים שהיא תגיע בקרוב. מאמץ עולמי להצלת הפרי נמצא עתה בעיצומו, מאמץ שמאופיין על ידי שתי גישות מנוגדות לטיפול באיום המתקרב. מן הצד האחד עומדים מגדלי הבננות המסורתיים כאגילר, שמגדלים זנים ניסיוניים במטעים, ומנסים ליצור צמח חלופי בעל טעם ומראה כה דומים ל’קוונדיש’ עד שהצרכנים לא יחושו בהבדל. ומן העבר השני מצויים מהנדסי ביולוגיה כמו רוני סוונן, מצוידים בגנום של הבננה המפוענח כבר במידה רבה. הם משנים את הכרומוזומים של הצמח, לפעמים מכליאים אותו עם די-אן-איי ממינים אחרים, כדי להמציא ‘קוונדיש’ חזקה יותר שתעמוד בפני ‘מחלת פנמה’ ומחלות אחרות.
הונדורס היא במובנים רבים מוקד הרעש של שוק הבננות של אמריקה. לפני יותר ממאה שנים הקימו בה זוג חברות מארצות הברית הידועות עתה כ”צ’יקיטה” ו”דול”, כמה ממטעי הבננות המסחריים הראשונים בעולם. עד ראשית המאה ה-20 כבר עברו הבננות את התפוחים כפרי האהוב ביותר על האמריקאים, והן היו כה פופולאריות עד כי בימים של טרום איסוף האשפה העירוני, הייתה ההחלקה הקלאסית על קליפת בננה בגדר סכנה של ממש. הבעיה של קליפות הבננות תרמה למעשה להתפתחותן של מערכות פינוי הזבל העירוניות.
בננות היו מאז ומעולם חממה טכנולוגית. מאחר שהן מוצר רגיש מבחינת העיתוי – יש לקטוף אותן בעודן ירוקות, ולשלחן לשווקים בדיוק בזמן ההבשלה – היה צורך בהתפתחותן של מערכות שיכניסו דיוק בתהליכי הקטיף והמשלוח. אולם הדחיפה העיקרית לטכנולוגיית הבננות הייתה תמיד החיפוש אחר זנים חדשים. FHIA נפתחה ב-1986 כחלק מיוזמה לקדם פיתוח כלכלי מקומי. אחד משני הזנים החדשים שנולדו בעקבות הקמת הקרן שממומנת על ידי מענקים ממשלתיים ופרטיים, היה בננת ה’גולדפינגר’, שנודעה גם כ-FHIA-01. ה’גולדפינגר’ פותחה במאמצים רבים על ידי הכלאת דגימות של למעלה מ-350 סוגי בננות שנאספו במקור על ידי מדעני “יונייטד פרוט”. זהו פרי רב-גוני עד מאוד, מתאים לבישול ולמאכל; יש לו טעם חמצמץ דמוי תפוח והוא מן הזנים המתורבתים המעטים שלא נדחו בעקימת חוטם על ידי ציבור הקונים.
ה’גולדפינגר’ נוצרה על ידי פיליפ רואו, תומך ידוע בשיטות המסורתיות לגידול בננות; רואו מת ב-2002, והתוכנית עברה לידיו של אגילר. גם אגילר, בדומה לרואו, מאמין שהכלאה רגילה, ולא הנדסה גנטית, היא הדרך הטובה ביותר ליצור תחליף ל’קוונדיש’. ה’גולדפינגר’ הייתה הוכחה לגישה זו: היא הייתה נוחה למשלוח וזכתה לאהדה בשווקים מסוימים, במיוחד באוסטרליה. אבל טעמה לא היה מתוק כמו ה’קוונדיש’ והיא מעולם לא קנתה לה אחיזה בקרב האמריקאים.
כל אחד מן הזנים הניסיוניים של אגילר מתויג ונשתל בשורה נפרדת. כדי להעמיד את הבננות החדשות במבחן, לא משתמשים כאן בקוטלי פטריות כלשהם, כך שניתן בקלות לראות את ההבדל בין צמחים עמידים ובריאים לבין הפגועים. לצמחים החזקים יש עלים ירוקים להפליא. ‘מחלת פנמה’ ומחלה בשם ‘סיגטוקה שחורה’ (שבניגוד ל’מחלת פנמה’, קיימת במרכז אמריקה), גורמות לעלים לקמול ולהישבר, כשהן מותירות את הפרי ללא הגנה מפני השמש ומקטינות את הפוטוסינתזה. הצמח הגוסס אינו יכול לייצר סוכר, ותנובת הפרי נפגעת קשות. ‘סיגטוקה’ היא בעיה רצינית, אך שלא כמו ‘מחלת פנמה’ היא ניתנת לשליטה בעזרת תרסיסים כימיים.
בננות צומחות ממבנה שורש תת-קרקעי; מה שבולט החוצה אל האדמה הוא יותר כמו גבעול מאשר כמו גזע. קנה ארוך, מכוסה בפרחים קטנים, עולה מתוך הגבעול. פרחי הנקבה הופכים להיות פרי בבסיס עמוד התפרחת, בזמן שפרח הזכר – תפוח ואדום – צומח ממש בקצה הגבעול, ומכופף אותו כלפי מטה תחת כובד משקלו. הפירות גדלים בקבוצות לולייניות שנקראות “ידיים”, בננה יחידה נקראת “אצבע”. צמח של בננה יכול להצמיח עד 12 “ידיים”; ובסך הכול, כל תפוקת הצמח נקראת “אשכול”. בננות נבדלות ממרבית הצמחים המתורבתים האחרים בכך שכמעט כל הזנים, כולל ה’קוונדיש’, חסרים גרעינים. אותו מרכז כהה, עגול, בפרוסת הבננה, הוא השריד של מה שהיה פעם ליבת הרבייה של הפרי.
בננות מתורבתות אף פעם אינן מתרבות מעצמן. גבעולים חדשים צומחים מתוך השורש הקיים, לעתים לשנים ארוכות. העברה ידנית של אבקת פרחים מזכר אחד לנקבה שעל צמח אחר, היא, על כל פנים, השיטה שבה מגדלי בננות מסורתיים, כמו הצוות של אגילר, מפתחים זנים חדשים. במרבית הבקרים, על פי רוב ממש עם שחר, עושה את דרכה בשדות העפר קבוצת מאבקים רכובים על אופניים חבוטים. הם עוברים מצמח לצמח, אוספים אבקת פרחים מהזכרים ומעבירים אותה לפרחים נקביים, מתעדים בדקדקנות את פעולותיהם. כל זאת על מנת לקבל זרעים ולהשתמש בהם לגידול הזנים הניסיוניים של אגילר, אשר אחד מהם, הוא מקווה, יניב בסופו של דבר תחליף ל’קוונדיש’: טעים וידידותי לצרכן. מהם הסיכויים שזרע בודד יניב בסופו של דבר הכלאה בריאה ומשגשגת? “כ-1 ל-10,000″, אומר אגילר.
למראה החיצוני יש חשיבות בשיווק הבננה אבל הטעם חשוב לא פחות. כשאגילר מוליך אותי בשדות, אנו חולפים על פני שורות מותוות בקפידה של בננות אקזוטיות. הוא נעצר ליד קבוצת צמחים המתויגת כ”אומפיקו”, קוטף פרי מן הגבעול, קולף אותו, וטועם טעימה חפוזה לפני שהוא מעביר לי נתח. זה לא רע, אולי מעט מעודן יותר מהבננה הטיפוסית. אולם הבעיה הגדולה עם ה’אומפיקו’ היא שהיא מבשילה מהר מדי. היא לעולם לא תספיק להגיע בזמן לחנויות. כמה שורות בהמשך, אנו מתכופפים בצלו של צמח נמוך במיוחד. גם לגובה יש חשיבות. ה’גרוס מישל’ היה גבוה מדי כך שרוחות יכלו להפילו בקלות. ה’קוונדיש’ נמוך יותר במידה ניכרת, ולכן עמיד יותר במזג אוויר קשה. אגילר קוטף וטועם עוד בננה. אף אחת מהבננות שאנחנו טועמים אינה ‘קוונדיש’ או צאצאה של ‘קוונדיש’. אף אחת מהן גם אינה דומה במיוחד בטעמה לבננה שאליה אני רגיל. בדיוק כשם שהיבואנים חששו שהצרכנים ידחו את הבננה הפופולארית ביותר של היום כשהיא החליפה את ה’גרוס מישל’, הם פוחדים שפרי שאינו נימוח ומתוק כמו ה’קוונדיש’ יהרוס שווקים.
הרחק מארצות הבננה המהבילות של הקריביים נעשה מאמץ שונה בתכלית ליצור את הבננה העתידית. בחממה בגודלו של מגרש כדורסל מנהל רוני סוונן את ‘המעבדה להשבחת יבול טרופי’. הוא מפקח על האוסף הגדול ביותר בעולם של בננות ומוז גבוה. יותר מ-200 זנים מוחזקים בשורות במבחנות, ‘צמחונים’ זעירים מכוסים בזכוכית. כל אחד מהם הוא תורם פוטנציאלי של חומר גנטי לשימוש בהנדסת זני בננות חדשים. בעשור האחרון סוונן ועמיתיו פענחו ושינו גנים של בננה בתקווה ליצור עמידות לפגעים שמכים בזנים המסחריים של הפרי: ‘סיגטוקה שחורה’; נמטודות, סוג של תולעת קטנטנה, והזנים השונים של ‘מחלת פנמה’.
סוונן אומר שהתפשטותם של מחוללי מחלות אלה מסוכנת בארצות המתפתחות, במיוחד במזרח אפריקה. במדינות המאוכלסות בצפיפות בסביבות אגם ויקטוריה – אוגנדה, קניה, טנזניה, בורונדי ורואנדה – בננות הן בראש ובראשונה מזון. הבננה מספקת קרוב לסך צריכת הפחמימות היומי בתפריטים מסוימים. הבננות חיוניות גם לגידולים האחרים של האזור: הן מעניקות מחסה לצמחייה טרופית, ומאפשרות למזון בסיסי כגון שעועית ובטטות לגדול בצלן. ללא בננות הייתה תזונתם של 20 מיליון אנשים מתערערת. סוונן כבר יצר בננה מתוקה אחת, שבאמצעות שימוש בחומר גנטי מצנוניות, נהנית מעמידות מובנית ל’סיגטוקה שחורה’. כמו כן מפתחת המעבדה מוז גבוה שופע תנובה עבור אפריקה, ובננה ששונתה כך שתהיה עשירה בביתא-קרוטן. סוונן מדגיש שביו-טכנולוגיה היא הדרך היחידה להציל את ה’קוונדיש’, שבשל היותה נקייה לחלוטין מגרעינים, לא ניתן להשביחה בשיטות ההכלאה המסורתיות. גישתה של הFHIA, של גידול זן חדש מבראשית, הוא טוען, איטית מדי.
כמה זמן נותר ל’קוונדיש’? מדענים אחדים מעריכים שנותרו לה חמש שנים; יש הסבורים שעשר. אחרים מקווים שיותר. לאגילר תרחיש המקרה הגרוע הפרטי שלו: “מה שקורה הוא”, הוא אומר במבט חודר, “ש’מחלת פנמה’ מגיעה לפני שיש בידינו תחליף טוב. ומה שיקרה אז”, הוא ממשיך, כמעט ברעד תחת עליו הרחבים של צמח בננה רם, “שאנשים פשוט יעברו לתפוחים”.
האם אחד מהם יחליף את הבננה שלכם?
“ליידיפינגר” (The Ladyfinger) – היא מתוקה יותר מן ה’קוונדיש’, בעלת מרקם מוצק יותר ואורכה כ-7.5 ס”מ. הבעיה היא שתנובתה נמוכה מדי עבור שווקים גדולים.
“פרטה אנה” (Prata Ana) – אחרי המתיקות שמציפה את החך עם הנגיסה הראשונה, מגיעה חמיצות מעקצצת. הפרי בן 10 הס”מ בעייתי: לדברי אגילר, הפרי, שזוכה להצלחה בברזיל, הוא מועמד טוב להחליף את ה’קוונדיש’ אם המחלה תגיע לפני שניתן יהיה לפתח ברירה טובה יותר.
FHIA-17 – זן זה, שהוא כה חדש עד כי אין לו עדיין שם, נוצר מ ‘גרוס מישל’. הוא מעט גדול יותר מהבננה המוכרת לנו, ויש לו טעם “מהול”.
FHIA-26 – אחת ההכלאות החדשות של אגילר, הוא מחצית מגודלה של ה’קוונדיש’, אך מעט עבה יותר. יש לו טעם מרוכז ומתוק, ומרקם חלק, כמעט מוקרם. אולם חסרונו בולט לעין מיד: קליפתו הדקה מאוד תקשה על הובלתו ברחבי העולם.
פועלים אוספים את אבקת הפרחים
ומפרים בעזרתה את פרחי הנקבה
פועל במטע הבננות
הנבטת צמחי בננה בתנאי מעבדה
הבננות לאחר הקטיף
