מטענים רעילים

האם הטבעות מסתוריות ובלתי חוקיות של ספינות מרעילות את הים התיכון?

מאת מדוסרי מוקרג’י

ממשלת איטליה הודיעה באוקטובר 2009 שהספינה הטרופה שהתגלתה מול הקצה הדרום-מערבי של המדינה היא האונייה “קטניה”, ספינת נוסעים שטבעה במלחמת העולם הראשונה, ולא ה”קונסקי”, ספינת משא עמוסה בפסולת רדיואקטיבית, כפי שטענו השלטונות המחוזיים של קלבריה השכנה. אך רק מעטים מן המקומיים נרגעו למשמע ההודעה, אומר מיקאל לאונרדי מאוניברסיטת קלבריה. הוא ואחרים טוענים שה”קונסקי” הנעדרת עדיין מצויה אי שם, אחת מני ספינות רבות, עמוסות באשפה רעילה, שהטביעו ארגוני פשע בים התיכון. האשמה מזעזעת כזאת, אם תתברר כנכונה, לא רק תפגע בתעשיות התיירות והדיִג לאורך החוף השליו הזה, אלא גם תסכן את בריאותם של תושבי הים התיכון.

ההוצאות הכרוכות בעיבוד ובאחסון בטוח של הפסולת שפולטות תעשיות הכימיה, התרופות ואחרות, מגיעות למאות, ואף לאלפי דולרים לטונה, עלות שמגדילה מאוד את רווחיות השלכת הפסולת הבלתי חוקית. לטענת הארגון הסביבתי האיטלקי לֶגַאמביֶינטֶה, כמה מובילי אשפה הפועלים מדרום איטליה משתמשים בים התיכון כבמזבלה. הפיזיקאי מסימו סקאליה מאוניברסיטת רומא, לה-ספיינצה, שישב בראש שתי ועדות פרלמנטריות שדנו בהשלכת פסולת בלתי חוקית, מודה אמנם “שעדיין לא התגלתה שום אונייה טבועה המכילה פסולת רעילה או רדיואקטיבית,” אבל לטענתו עדויות אחרות מראות שקיומן הוא “מעל לכל ספק סביר”.

סקאליה טוען ש-39 ספינות הוטבעו בנסיבות מפוקפקות מ-1979 עד 1995 ושבכל אחד מן המקרים נטש הצוות את הספינה זמן רב לפני שטבעה. לטענת לֶגַאמביֶינטֶה, בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 נעלמו באופן מסתורי בים התיכון, שתי ספינות כל שנה, בממוצע, ושהמספר עלה ל-9 הטבעות בשנה מ-1995. פאולו גֶרבַאוּדוֹ, עיתונאי ביומון איל-מניפסטו העוזר בחקירות, זיהה 74 ספינות טרופות חשודות, ש-20 מהן חשודות מאוד בעיניו. (התיעוד מגיע ל-2001)

דוגמה בולטת לטביעה מפוקפקת היא האונייה ג’ולי רוסו שנשטפה לחוף בדצמבר 1990 על יד העיר אמנטיאה לאחר ניסיון כושל להטביעה, לדעת החוקרים. המטען הועלה לחוף, ועל פי החשד נטמן באדמה. באוקטובר 2009, נכתב בדוח של המשרד האיטלקי לאיכות הסביבה, ששלטונות המחוז גילו חומרים מסוכנים בעמק הנהר הסמוך, ובכלל זה מֵכל בטון קבור שהכיל כספית, קובלט, סלניום ותליום בריכוזים גבוהים מאוד, ושנפלטה ממנו קרינה רדיואקטיבית ניכרת האופיינית לחומרים רדיואקטיביים מלאכותיים. הרשויות מצאו גם גרגרי שיש שעורבבו באלפי מטרים מעוקבים של אדמה, שהיו מזוהמים במתכות כבדות ובאיזוטופ הרדיואקטיבי צזיום 137, תוצר פסולת אופייני לכורים גרעיניים. אוסף העדויות מורה אפוא שג’ולי רוסו הוטענה, בין השאר, בפסולת רדיואקטיבית, שנחתמה בבטון ושעקבותיה טושטשו באמצעות אבקת שיש (הבולעת קרינה רדיואקטיבית).

העלייה בקצב ההטבעות עומדת בהתאמה מובהקת להידוק המתגבר בפיקוח הבין-לאומי על השלכת פסולת. ההטבעה החשודה הראשונה, ב-1979, אירעה שנה לאחר שנכנסה לתוקפה אמנת ברצלונה, המגבילה הזרמת מזהמים לים התיכון. בעשרות השנים שבאו לאחר מכן הורחבו התקנות באמנות נוספות, תהליך שהגיע לשיאו ב-1993 בתיקון לאמנת לונדון להטמנת אשפה שאסר על השלכה לים של פסולת רדיואקטיבית מכל סוג, וב-1995 בתיקון לאמנת באזל שאסר על מדינות העולם המתועש להטמין את ההפרשות הרעילות שלו בשטחן של מדינות מתפתחות. החוקים הרסו את התכניות השאפתניות של חברה אחת, Oceanic Disposal Management, שבסיסה באיי הבתולה הבריטיים, להשליך עשרות אלפי מטרים מעוקבים של פסולת רדיואקטיבית על קרקעית הים מול חופי אפריקה. אנדריאס ברנסטורף, שעמד בזמנו בראש מסע ההסברה של גרינפיס נגד הסחר בפסולת רעילה, מדווח שמספר התכניות לשלוח בדרך הים פסולת כזאת לאפריקה ירד באופן תלול, וכיום הוא עומד על ניסיון אחד בשנה לכל היותר. הירידה החדה חופפת לעלייה הפתאומית והמדאיגה בקצב שבו טובעות אוניות בים התיכון.

על אף הדאגה העמוקה בדרום-איטליה, המאמצים לאתר את האוניות הטרופות ולזהות את מטענן מתנהלים באטיות. זה מבצע יקר, אומר סקאוליה, והוא דורש “מעורבות רצינית של שופטים ופוליטיקאים”, שמלבד כמה “יוצאי דופן ראויים להערכה” אינם בנמצא. החשש מאלימות גם הוא מעכב כנראה את החקירה. ב-1994 נורו למוות כתבת הטלוויזיה האיטלקייה אילריה אלפּי והצלם מירן הרווטין על יד העיר מוגדישו, לאחר שעלו על מסלול השלכת פסולת מסוכנת בסומליה, שהאי-סדר הפוליטי ששורר בה אינו מאפשר אכיפה.

סומליה יכולה לשמש דוגמה לסכנות הבריאותיות שהאיטלקים עלולים לעמוד מולן. “הוועדה שלי שמעה סומלים שהעידו שרבים באזור ההוא לקו בתסמינים של הרעלה, וכמה מתו,” אומר סקאליה, בהתייחסו לקטע הכביש הראשי שלאורכו ראו אלפי והרווטין השלכה של חומרים רעילים. הצונמי של דצמבר 2004 סחף מכלי מתכת ענקיים מקרקעית הים והשליך אותם אל חופי סומליה, מה שמוכיח שגם מימי החופים של המדינה הזאת קלטו לתוכם אשפה מפוקפקת. דוח של האו”ם מאשים אדים שעלו מן העצמים הבלתי מזוהים האלה בגרימת דימומים פנימיים ומוות של מקומיים.

באפריל 2007 אסרו שלטונות קלבריה באופן זמני את הדיג מול העיר צטרארו (שם, לדברי עריק מארגון המאפיה הקלברי נְדְרַנגֵטָה, שוכנת הקונסקי) בשל רמות מסוכנות של מתכות כבדות בקרקעית הים. מחקר גילה, שסביב אמנטיאה עלו שיעורי התמותה מסרטן בין 1992 ל-2001 על השיעורים באזורים הסמוכים. ועלייה מדאיגה לא פחות חלה בשנים האחרונות במספר האשפוזים בשל מחלות ממאירות מסוימות.

“כמעט כל אזורי החוף של ארצנו עלולים להיות מסוכנים,” הזהירו 28 מחוקקים ממפלגות האופוזיציה בדיון שנערך ב-1 באוקטובר 2009 בדרישה לאיתור הספינות הטבועות ובאחסון בטוח של תכולתן. עד שלא יחשפו חוקרים את האמת על אודות הספינות הטבועות, החשד והחרדה יוסיפו להטריד את חופי הים התיכון.

מדוסרי מוקרג’י כתב את הספר “המלחמה הסודית של צ’רצ’יל” שעומד לראות אור, המתאר את המדיניות הקולוניאליסטית הבריטית שגרמה לרעב במהלך מלחמת העולם השנייה (הוצאת ספרי בייסיק, 2010).