סיקור מקיף

מנוע מהפכני

קטע מתוך הפרק הראשון בספרו של רן לוי 'פרפטום מובילה' שיצא לאחרונה בהוצאת ספרית מעריב, המספר על אחד הממציאים של המאה ה-20, ג'וזף פאף, ומתאר את אחת ההדגמות של המנוע שבנה בפני לא אחר מאשר ריצ'ארד פיינמן שניצל בנס מהפיצוץ

עטיפת הספר פרפטום מובילה
עטיפת הספר פרפטום מובילה

מנוע מהפכני

מבחינת ג'וזף פאף, סיפור הצוללת היה בקושי ההתחלה לקריירה משונה הרבה יותר. שנתיים לאחר ה"הפלגה" לצרפת ארז פאף את בני משפחתו ומיטלטליו ועבר ללוס אנג'לס שבקליפורניה. במחסן של ביתו החדש החל לעבוד על פרויקט חשאי נוסף. ב-1968 שמע דון רוזר, קבלן בנייה מקומי, על ג'וזף פאף. חבר משותף, אף הוא מהגר מהונגריה, הפגיש בין השניים לארוחת ערב בביתו. בין נגיסה לנגיסה סיפר פאף לרוזר על הצוללת שהמציא, ואף הראה לו את הספר שכתב.

רוזר גילה התעניינות כנה בהמצאותיו של פאף, והלה הסכים לשתף אותו בסוד הפיתוח החדש שעליו עבד. הוא לקח את רוזר אל ביתו, ושם הדגים בפניו את המצאתו החדשה, המבוססת על עיקרון מדעי לא מוכר, המצאה אשר עשויה להשפיע על עולם התחבורה כפי שלא השפיעה אף המצאה מאז מנוע הבנזין.

במחסן שבביתו הציג פאף בפני רוזר מנוע מכונית שגרתי, אם כי משופץ מהיסוד. מנוע בנזין רגיל, כזה שמותקן כמעט בכל מכונית, יונק דלק מתוך מיכל. דלק זה מוזרק לתא הבעירה במנוע, שם הוא מתערבב עם אוויר טרי שהגיע מבחוץ. ניצוץ חשמלי זעיר מפוצץ את התערובת הדליקה, וכל הגזים המשומשים שנוצרו עקב הבעירה עוזבים את המנוע דרך צינור הפליטה (האגזוז) כדי לפנות מקום לתערובת חדשה.

השיפוץ שעשה פאף במנוע שינה את התמונה הזו לחלוטין. מערכות הזרקת הדלק ופליטת הגזים של המנוע הוסרו, ובמקומן הרכיב הממציא תוספת שאפשרה לגזים שבתוכו לנוע במעגל סגור – משמע, ללא כניסת דלק ואוויר טרי מבחוץ, או פליטה של תערובת משומשת בתום הבעירה.

אך החדשנות האמיתית שבהמצאה לא היתה במבנה המנוע אלא בתערובת ייחודית של גזים אשר מחליפה למעשה את הבנזין כדלק שבתוך המנוע. הייחודיות של תערובת הגזים שהמציא פאף מתבטאת בשתי תכונות מרכזיות. הראשונה היא תכולת האנרגיה העצומה של התערובת, שהופכת אותה לחומר נפיץ מאין כמוהו. האנרגיה המשתחררת בעת הפיצוץ היא עצומה, מעל ומעבר לכל מה שמנוע בנזין רגיל מסוגל להפיק.

התכונה השנייה מהפכנית אפילו יותר. בתום הפיצוץ חוזרת התערובת מעצמה למצבה ההתחלתי: משמע, לאחר ששחררה כמות אנרגיה גבוהה לצורך הנעת המנוע, הגזים חוזרים למצב המאפשר להם לשחרר את אותה כמות אנרגיה במחזור הבא. אין צורך לתדלק את המנוע בגזים חדשים: אותם גזים עוברים בתוכו במעגל סגור.

הנוסחה ליצירת תערובת הגזים היתה סודית ביותר, כמובן. פאף היה מוכן לספר לרוזר פרטים כלליים בלבד: היא מכילה כמויות שונות של הגזים ניאון, ארגון, קריפטון, קסנון ועוד – גזים השייכים כולם לקבוצת יסודות המכונה גזים אצילים. גזים אלה נמצאים בתוך המנוע יחד עם כמויות זעירות של חומר רדיואקטיבי בשדה מגנטי חזק ומוצתים באמצעות ניצוץ חשמל זעיר.

כשתיאר פאף בפני רוזר את התכונות המופלאות של המנוע שלו, הבין קבלן הבנייה הוותיק מיד שאלוהים שלח אליו מתנה משמים. ראשית, הגזים כולם נעו בתוך המנוע במעגל סגור – משמע, ללא פליטת חומרים מזהמים לאטמוספרה. שנית, אף שהתמזגות אטומי הגז בתוך תא הבעירה משחררת אנרגיה עצומה, המנוע עצמו אינו מתחמם כמעט: על גוף המתכת נמדדה טמפרטורה נעימה למדי של כשישים מעלות צלזיוס. הלחץ שהפעילו הגזים על דופנות המנוע בזמן שחרור האנרגיה הוא נמוך מאוד, שלא כמו הלחץ שנוצר בזמן פיצוץ אדי הבנזין במנוע רגיל. דבר זה מאפשר לבנות את המנוע מחומרים קלים יחסית, במקום המתכת הקשיחה והכבדה שמשמשת בבניית מנועים.

היתרון רביעי הוא כמובן המשמעותי ביותר: הדלק זול. פאף העריך שאת תערובת הגזים יהיה צריך להחליף רק פעם בחמש שנים, ודלק בשווי עשרים וחמישה סנט עשוי להניע מכונית על פני מאה אלף קילומטרים, או אלף שעות טיסה של מטוס ממוצע. אם מחלקים את ההוצאה הראשונית של תדלוק המנוע בגז החדשני על פני חמש שנים, ברור לכל שעלותו אפסית כמעט.

רוזר נשבה בקסמי המנוע, אף שסוד פעולתו נשגב מבינתו. הוא ראה בעיני רוחו את הרווחים העצומים שישיג כאשר תדחק ההמצאה של פאף את כל המנועים האחרים בשוק, שאף אחד מהם לא התקרב אפילו לשולי ביצועיו. בתוך שלושה ימים הוא החליט לתמוך בפאף. השניים הקימו חברה בשם "אנווירומטיקס", והחלו לעבוד על שכלול ההמצאה ושיווקה. חלוקת העבודה ביניהם היתה ברורה למדי – פאף עבד על המנוע עצמו ורוזר היה אחראי לחלק העסקי. רוזר תכנן לשווק את הרעיון לאחת החברות הגדולות – לוקהיד מרטין, רוקוול, או לצבא ארצות הברית.

באוקטובר 1968 יצאו פאף ורוזר למדבר בקליפורניה, כשהם מלווים במספר מהנדסים מצבא ארצות הברית שרוזר הזמין כדי שיבחנו את ההמצאה החדשה. פאף תכנן תצוגה מרשימה ביותר, משהו שיגרום לחברות הגדולות להתעניין בתערובת הגזים המיוחדת שלו.

הוא בחר את המקום בקפידה – אזור שומם מאדם, מבודד ומרוחק מכל יישוב. המנוע חובר אל תותח שאורכו כמטר וחצי וקוטרו שמונה סנטימטרים. התותח עצמו עוּגן אל משטח מבטון מזוין, וגוש מתכת כבד שימש כפגז.

פאף הרחיק את הצופים, הניע את המנוע, ואז התרחק אף הוא מן המקום. המנוע טרטר ושקשק, השמיע את ההמולה הרגילה של מנוע מכונית ואז –

"…'לפתע שמענו פיצוץ עז', סיפר רוזר, 'הוא התחיל כנהמה עמוקה, כמו צליל בס עמום.'"
(מכונת החלומות, דיוויד אנשלי, סן חוזה מרקורי ניוז, 1989)

משהו גרם לפגז המאולתר להיתקע בתוך קנה התותח בזמן הירי. העוצמה האדירה של הפיצוץ ריסקה את התותח כמעט לחלוטין, וחלקו האחורי של התותח נפתח "כמו עלי כותרת של פרח," כפי שתיאר זאת רוזר. אם פאף ניסה ליצור רושם בקרב קהל הצופים, הרי שהצליח ללא ספק. ברור היה שיש צורך בכמות עצומה של אנרגיה כדי לגרום לפיצוץ בעוצמה שכזו, ונראה היה שהאנרגיה מופקת כולה מהמנוע שלו.

רוזר, האיש בעל החושים העסקיים, דחף לבצע הדגמה נוספת, רגועה יותר, מול משקיעים פונטציאליים, כדי שהללו יוכלו לבחון את המנוע בעצמם ולהפיג את חששותיהם. חודש לאחר האירוע במדבר הציבו פאף ורוזר את המנוע שלהם בחניון מכוניות ריק בלוס אנג'לס.

מספר רב של סקרנים התאסף בחניון כדי לחזות בהדגמה. בתוך הקהל היה גם עורך דין אשר ייצג את חברת TRW – אחת מענקיות התחבורה העולמיות. בכיסו של עורך הדין היה חוזה שמן בסכום של למעלה משלושה מיליון דולר. רוזר ידע שרק הדגמה מוצלחת במיוחד תגרום לעורך הדין לשלוף את אותו חוזה מכיסו.

אך מבלי שהיו ערים לכך, פאף ורוזר היו בצרות צרורות. איתרע מזלם ובקהל נמצא גם אחד מגדולי הפיזיקאים של המאה העשרים.

ריצ'רד פיינמן

פרופסור ריצ'רד פיינמן היה מוכר לקהל האמריקאי בעיקר מכיוון שבשנות הארבעים הוא פיתח עם רוברט אופנהיימר וחבורת מדענים מוכשרים נוספים את פצצת האטום הראשונה במעבדות לוס אלמוס, ניו מקסיקו. גם זכייתו בפרס הנובל (עם עוד שני חוקרים) בזכות פריצות דרך משמעותיות בתורת הקוונטים סייעה לו לחדור לתודעת הציבור. הוא היה גאון במלוא מובן המילה, מהסוג שכמותו מופיעים רק כמה בכל דור – אך ללא ספק היתה זו אישיותו שגרמה לו להיות חביב הקהל והתקשורת.

פיינמן לא ענה לסטריאוטיפ המקובל של המדען הפיזיקאי. הוא לא היה סגור, ביישן או מתבודד, אלא פרוע וישיר, סולד מרשמיות מזויפת ובעל אישיות כובשת במיוחד. כבר בלוס אלמוס היה פיינמן פורץ לארונות נעולים המכילים חומר סודי ומשאיר שם פתקים עוקצניים כדי להביך את מנהלי האבטחה של המתקן. הוא העיד על עצמו שהוא ניחן בסקרנות עצומה כלפי כל דבר – ממדע טהור ועד תיפוף ונגינה בבנג'ו. פיינמן גם לא חשש לומר את האמת בפני מי שנחשב בעיניו לרמאי ומאחז עיניים.

בנובמבר 1966 הגיעו כמה סטודנטים נרגשים אל ביתו של פרופסור פיינמן ובידיהם כתבה מהעיתון המקומי על המנוע של פאף. פיינמן שמע מפיהם על התכונות המופלאות שבהן ניחן המנוע, אך לא התרשם. הוא לא הסתיר מהסטודנטים את דעתו שאין שום מקור אנרגיה שיכול לספק את הדרישות הללו, פרט אולי לאנרגיה גרעינית.

הסטודנטים התעקשו ושכנעו את פיינמן להצטרף אליהם להדגמה המתוכננת של פאף ורוזר במגרש החניה. סביר להניח שהם לא נדרשו למאמצים כבירים, שכן פיינמן היה שש אלי קרב מהרגע הראשון. הוא תיאר בעצמו את שאירע בהדגמה:

מר פאף דיבר על עקרונות פעולתו של המנוע, ונעזר במשפטים עמומים ומסובכים בדבר קרינה, אטומים, רמות שונות של אנרגיה, קוונטות ועוד כהנה וכהנה – ללא שום היגיון…
פאף סיפר גם שחברות הנפט הגדולות סירבו לרכוש את המנוע שלו, מכיוון שפחדו שהוא ידחוק אותן מהשוק. ברור אפוא שיש כאן קונספירציה שנועדה להשתיק אותו. […] בעוד כיומיים מתכוון פאף לשלוח את המנוע למעבדות של אוניברסיטת סטנפורד, ושם לקבל אישור רשמי על המצאתו.

היו די הרבה כבלים שרצו מהמנוע ועד היכן שעמד פאף והקהל, והתחברו אל עמדת מכשירי מדידה. המכשירים עצמם היו מחוברים בכבל חשמל אל שקע בקיר, כך שהיה די ברור מהיכן מגיע החשמל למנוע. המנוע החל לפעול בשקט מופתי וללא הרעשים המאפיינים את מנועי המכוניות הרגילים – די דומה לדרך הפעולה של מנוע חשמלי רגיל.

פאף שלף את התקע מהקיר. 'רואים? החשמל מהשקע משמש רק כדי לספק אנרגיה למכשירי המדידה.' טוב, זה היה פשוט – בתוך המנוע היה מן הסתם מצבר. 'יהיה אכפת לך אם אחזיק את הכבל?' שאלתי. 'בהחלט לא.' השיב פאף ונתן לי את הכבל.
אחרי מספר דקות הוא ביקש אותו בחזרה. 'אני אחזיק אותו עוד קצת,' אמרתי, מנסה למשוך זמן – אולי עד אז יפסיק המנוע המזורגג לפעול. בתוך זמן קצר פאף נעשה היסטרי ממש, אז החזרתי לו את הכבל. הוא תקע אותו מיד חזרה לשקע.

…דקות ספורות לאחר מכן היה פיצוץ עז. חלקים מהמנוע עפו מסביב, והמנוע ההרוס נטה על צדו. האדם שלידי צעק 'נפגעתי! נפגעתי!' וראיתי שכל היד שלו מרוסקת – אפשר היה לראות את השרירים, הגידים, הכל. הסטודנט הצעיר ביותר בחבורה שלי לקח פיקוד, וצעק לי לעשות לאיש חסם עורקים. הוא החל לבצע החייאה באדם ששכב על הרצפה… אבל היה לו חור בחזה, והוא מת מפצעיו. עוד שני פצועים שרדו. כולנו רעדנו ממש, היינו מזועזעים קשות."
(המגזין "לייזר", 1966)

פיינמן, אחד המוחות המדעיים המבריקים ביותר במאה העשרים, ניצל בנס. לעורך הדין שבכיסו היה החוזה השמן היה פחות מזל – הוא כמעט איבד רגל בפיצוץ. המשא ומתן עם המשקיעים ירד לטמיון, כמובן. רוזר סיפר שהבין מיד את המתרחש.

"הייתי בגבי אל המכונה, אבל שמעתי את אותו רעם מתגלגל שהיה בניסוי עם התותח במדבר. הבחור שאיתו דיברתי התמוטט לנגד עיני, עם רסיס מתכת תקוע בגולגולתו."

רוזר ופאף תבעו את פיינמן לדין. הם טענו שבהתנהגותו חסרת האחריות עם הכבל החשמלי גרם פיינמן לכך שמכשירי המדידה הפסיקו לעבוד. כתוצאה מכך, איבד פאף את השליטה על המנוע.

לפיינמן היה הסבר אחר לגמרי. הוא טען שייתכן שפאף דווקא תכנן פיצוץ מבוקר של המנוע. פיצוץ שהיה גורם נזק מועט למנוע היה מועיל לפאף, שכן היה דוחה את הצורך למסור אותו למעבדות סטנפורד לבדיקה – אך פאף טעה אולי בהערכת החומר הנפיץ, וכמעט הרג את כל הנוכחים. בסופו של דבר החליטה הנהלת האוניברסיטה שבה היה פיינמן חבר סגל להגיע להסדר כספי עם התובעים – מן הסתם כדי להימנע מדיון משפטי ממושך ומיותר. רוזר ראה בהסדר המשפטי ניצחון מוחץ, שכן בהתחמקותו ממשפט רשמי ברור היה שפיינמן לא מסוגל להוכיח שמדובר ברמאות.

אך האירוע הטראגי בחניון סימן גם את קץ השותפות בין דון רוזר לג'וזף פאף. חתול שחור עבר בין השניים, ופאף האשים את רוזר בתאוות בצע ובניסיון לגנוב ממנו את סודו.

שני החברים לשעבר ניהלו ביניהם קרב משפטי עקוב מדם על הזכויות למנוע. בסופו של דבר העניק בית המשפט לרוזר בעלות על מחצית מהמנוע. אך לגבי רוזר היה זה ניצחון חסר תועלת, שכן המנוע עצמו היה בעיקרו מנוע מכונית רגיל לחלוטין. הידע על תערובת הגזים המיוחדת, מקור האנרגיה, נשאר אצל פאף.

בסיכומו של דבר השקיע רוזר כחצי מיליון דולר מכספו הפרטי במנוע של פאף. מרבית הכסף ירד לטמיון במסגרת המאבקים משפטיים. בתמורה זכה דון רוזר לראות את המנוע עובד במשך כשלושים שעות, מהן שלושים וחמש דקות ברציפות.

אך גם אחרי כל התלאות וההפסדים הכספיים המשיך רוזר להאמין בפאף. לדבריו, הכישרון הטכני שהפגין הממציא היה מדהים ממש ובסופו של יום, אחרי כל הבדיקות העצמאיות של החוקרים השונים, כמו גם של משטרת קליפורניה בעקבות האירוע הטראגי, איש לא הצליח למצוא טריק או רמאות במנוע שלו.

לספר באתר סטימצקי

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

17 תגובות

  1. לכל אלו שמנסים להלך אימים על האופטימיים שביננו עם טיעונים לעוסים כמו ״אתה לא יודע כמה זה מורכב! ואתה לא מבין כמה זה מסובך…!״

    בדיוק השבוע התפרסם בג׳ורנל היוקרתי Nature מאמר על פרויקט בינה מלאכותית אשר מבוסס על רשתות נוירונים, ובו מחשב הצליח לשחק במגוון רחב של משחקי מחשב ללא כל הכוונה ולהגיע לרמה של שחקן אנושי מקצועי!

    מה שיפה כאן הוא שהקלט היחיד לרשת העצבית הוא הפיקסלים על המסך, והניקוד במשחק, זהו!

    זה עבור כל אלו שמתעקשים ש״חייבים לבצע הדמייה מדוייקת ומדוקדקת של כל תהליך עיבוד התמונה המוקדם שמתבצע בעין וכו׳״, כאילו התהליך לא יכול להתבצע באופן עקיף בתוך רשת הנוירונים עצמה….

    כמו כן הרשת העצבית בהדמייה מכילה כמות זעירה של נוירונים בהשוואה לכמות הנוירונים במוח האדם, ולמרות זאת היא עושה עבודה ממש טובה במשימה מורכבת שכזו.

    אז תמשיכו לעמוד בצד ולקטרג ולצעוק ״זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי…״ בזמן שיש כאלו שעושים את העבודה והופכים את הדברים האלו אט אט למציאות.

    הנה כתבה מאתר BBC:

    http://www.bbc.com/news/science-environment-31623427

    ואסור לשכוח שזו רק תחילת הדרך.

  2. לכל אלו שמנסים להלך אימים על האופטימיים שביננו עם טיעונים לעוסים כמו ״אתה לא יודע כמה זה מורכב! וכמה זה מסובך…!״

    בדיוק השבוע התפרסם בג׳ורנל היוקרתי Nature מאמר על פרויקט בינה מלאכותית אשר מבוסס על רשתות נוירונים, ובו מחשב הצליח לשחק במגוון רחב של משחקי מחשב ללא כל הכוונה ולהגיע לרמה של שחקן אנושי מקצועי!

    מה שיפה כאן הוא שהקלט היחיד לרשת העצבית הוא הפיקסלים על המסך, והניקוד במשחק, זהו!

    זה עבור כל אלו שמתעקשים ש״חייבים לבצע הדמייה מדוייקת ומדוקדקת של כל תהליך עיבוד התמונה המוקדם שמתבצע בעין וכו׳״, כאילו התהליך לא יכול להתבצע באופן עקיף בתוך רשת הנוירונים עצמה….

    כמו כן הרשת העצבית בהדמייה מכילה כמות זעירה של נוירונים בהשוואה לכמות הנוירונים במוח האדם, ולמרות זאת היא עושה עבודה ממש טובה במשימה מורכבת שכזו.

    אז תמשיכו לעמוד בצד ולקטרג ולצעוק ״זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי…״ בזמן שיש כאלו שעושים את העבודה והופכים את הדברים האלו אט אט למציאות.

    הנה כתבה מאתר BBC:

    http://www.bbc.com/news/science-environment-31623427

    ואסור לשכוח שזו רק תחילת הדרך.

  3. כמו כן הרשת העצבית בהדמייה מכילה כמות זעירה של נוירונים בהשוואה לכמות הנוירונים במוח האדם, ולמרות זאת היא עושה עבודה ממש טובה במשימה מורכבת שכזו.

    אז תמשיכו לעמוד בצד ולקטרג ולצעוק ״זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי…״ בזמן שיש כאלו שעושים את העבודה והופכים את הדברים האלו אט אט למציאות.

    הנה כתבה מאתר BBC:

    http://www.bbc.com/news/science-environment-31623427

    ואסור לשכוח שזו רק תחילת הדרך.

  4. לכל אלו שמנסים להלך אימים על האופטימיים שביננו עם טיעונים לעוסים כמו ״אתה לא יודע כמה זה מורכב! וכמה זה מסובך…!״

    בדיוק השבוע התפרסם בג׳ורנל היוקרתי Nature מאמר על פרויקט בינה מלאכותית אשר מבוסס על רשתות נוירונים, ובו מחשב הצליח לשחק במגוון רחב של משחקי מחשב ללא כל הכוונה ולהגיע לרמה של שחקן אנושי מקצועי!

    מה שיפה כאן הוא שהקלט היחיד לרשת העצבית הוא הפיקסלים על המסך, והניקוד במשחק, זהו!

    זה עבור כל אלו שמתעקשים ש״חייבים לבצע הדמייה מדוייקת ומדוקדקת של כל תהליך עיבוד התמונה המוקדם שמתבצע בעין וכו׳״, כאילו התהליך לא יכול להתבצע באופן עקיף בתוך רשת הנוירונים עצמה….

  5. מה שיפה כאן הוא שהקלט היחיד לרשת העצבית הוא הפיקסלים על המסך, והניקוד במשחק, זהו!

    זה עבור כל אלו שמתעקשים ש״חייבים לבצע הדמייה מדוייקת ומדוקדקת של כל תהליך עיבוד התמונה המוקדם שמתבצע בעין וכו׳״, כאילו התהליך לא יכול להתבצע באופן עקיף בתוך רשת הנוירונים עצמה….

  6. ״לגבי התחזיות – הן יתממשו רק בעידן של מחשבים קוונטים. אלו יוכלו לדמות את המוח בצורה הרבה יותר מדויקת״

    ג׳, אני לא רואה כל סיבה אמיתית להנחה הזו, מחשבים קוונטים מיועדים לסוג אחר של חישובים (לדוגמת פתרון בעיית הסוכן הנוסע, או מציאת כפולות של מספרים ראשוניים) הם לא מיועדים לבצע הדמיות של רשתות נוירונים.

    אין כל ראייה לכך שהמוח שלנו מבוסס על חישובים קוונטיים או זקוק להם לצורך פעולתו, ואין סיבה לדעתי להאמין שמחשבים כאלו (כשיהיו) יקדמו את נושא הבינה המלאכותית.

  7. קניתי את הספר לפיזיקאי חבר, והוא בהחלט אהב אותו.

    תודה על הכתיבה המרתקת!

  8. רועי, פיספסת את הנקודה:
    כבר בפיסקה הראשונה בספר אני מבהיר שפרטפום מובילה הן בלתי אפשריות. הכוונה כאן היא לעקוב אחר הכשלונות לאורך ההיסטוריה (והיו המון, וגם מאוד דרמטיים…) ובעזרתם להבין כמה מעקרונות היסוד שעל פיהם עובד היקום. בדרך, אני גם מספר על הדמויות שמאחורי מדע התרמודינמיקה- על בולצמן שהתאבד, מאייר שאיבד את שפיותו, על פיינמן שניצל בנס ועוד ועוד…
    וגדי, תודה על המחמאה!
    רן לוי

  9. זה סותר את החוק השני של תרמודינמיקה, אין כזה דבר פרפטאום מובילה. ספר מד"ב חביב…

  10. הלכתי לקנות את הספר בעקבות הקטע שפורסם. אני אוהב את סגנון הכתיבה והספר מעניין מאוד. כל הכבוד על היוזמה. סוף סוף ספר שנוגע בתחום של הנדסת מכונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן