עיסא זננירי הפלשתינאי – מהטכניון לתכנון הרכבת הקלה בתל אביב

הוא מודה בחיוך כי לא היה מאמין שפלשתינאי יעבוד בחברה ישראלית בתכנון הרכבת הקלה של תל אביב. “הם קיבלו אותי ללא היסוס, בהמלצתו של יורם שיפטן המנחה שלי, ורק שאלו אם אצטרך אישור עבודה מיוחד. השבתי להם שאין לי צורך באישור כזה”

בתמונה: עיסא זננירי (משמאל)  עם המנחה שלו בטכניון, פרופסור יורם שיפטן

כאשר סיים עיסא זננירי, פלשתינאי מבית חנינא, את לימודיו באוניברסיטת ביר זיית, הוא ניסה להמשיך את לימודיו לתואר שני באוניברסיטאות בארה”ב ובטכניון. נוכח ציוניו הגבוהים, התקבל עיסא הן לאוניברסיטאות באמריקה והן לטכניון. הוא התקבל לכולן, ובחר בטכניון. היום, עם קבלת התואר השני בהנדסת תחבורה, אין הוא מצטער על החלטתו.

הוא מגיע לראיון עם המנחה שלו, פרופסור יורם שיפטן מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית. “יורם הוא דמות משמעותית ביותר בחיי”, אומר עיסא בהתרגשות רבה. הוא מגלה לראשונה, כי כאשר התכונן לפגישה הראשונה עם המנחה שלו, הוא קרא את התיזה שלו. “בעמוד הראשון הקדיש יורם את חיבורו לאביו, זאב, אשר נהרג בשנת 1990 בהתקפה רצחנית על אוטובוס של מטיילים ישראלים במצרים. לפגישה הגעתי עם הרבה חשש, ולשמחתי לא גיליתי במנחה שלי כל עוינות, אלא רק רצון לעזור ולסייע”.

ועיסא אכן נזקק לסיוע. עד הגיעו לטכניון לא ידע עברית. הוא ישב בבית, ולמד עברית בעצמו עם מילונים, אינטרנט וטלוויזיה. הוא בן 25, למד בבית הספר הנוצרי “דה לסל”, המנוהל על ידי כמרים, וקיבל שם חינוך מעולה. כפלשתינאי נוצרי הוא מכיר היטב את הביטוי “בין הפטיש לסדן”. באוניברסיטת ביר זיית לא היסס להתנגד בפומבי להתקפות אבנים שיצאו משם על כלי רכב ישראלים וכמובן לפיגועי טרור. זאת, למרות שסבל לא מעט. לעיתים קרובות נמשכה נסיעתו לאוניברסיטה, מהלך רגיל של 20 דקות, חמש שעות תמימות, בגלל המחסומים. ובכל זאת – בבחירות לאגודת הסטודנטים שם תמיד פתק לבן, כי לא רצה להצביע לקיצונים. “תמיד אמרתי בגלוי את דעתי, שאלימות אינה הדרך”, הוא אומר. יחד עימו למדו כעשרה סטודנטים. הוא היחיד שהמשיך ללמוד בטכניון. כל השאר פנו למפרץ הפרסי, שם הם עובדים ולומדים.

אחיו, ראני, כבר הלך בדרכו, והוא לומד בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, זו השנה השניה. “הוא מצטיין נשיא”, מספר עיסא בגאווה ופרופסור שיפטן מעיד עליו: “גם עיסא הוא מהסטודנטים המצטיינים שלנו”. לעיסא יש הסבר: “בבית שלנו תמיד החינוך היה העיקר”. אביו, בנדלי, הוא מורה בבית הספר שבו למד.

בחיפה הוא מתגורר עם אחיו בעיר התחתית, וגם עתה, כשהחל לעבוד בחברת P.G.L בתל אביב, החברה המובילה בישראל בתחום תכנון התחבורה, הוא ממשיך לגור בחיפה. הוא מודה בחיוך כי לא היה מאמין שפלשתינאי יעבוד בחברה ישראלית בתכנון הרכבת הקלה של תל אביב. “הם קיבלו אותי ללא היסוס, בהמלצתו של יורם, המנחה שלי, ורק שאלו אם אצטרך אישור עבודה מיוחד. השבתי להם שאין לי צורך באישור כזה”.

 למרות הצלחתו האישית, אין הוא אופטימי וקשה לו להאמין שהמצב באזורנו ישתפר. “אני בכל זאת רוצה להמשיך לחיות פה, כי אני קשור למקום, משפחתי כאן ואני גם אוהב את התרבות המזרח תיכונית והישראלית”.

מה אתה אוהב בתרבות הישראלית?

“את הפתיחות והחופשיות שלה. לא נתקלתי בכך קודם. בהתחלה פניתי ליורם שיפטן בתואר פרופסור, אבל מהר מאוד ראיתי שאני היחיד שעושה זאת והיום גם אני קורא לו יורם, אם כי אני עדיין מתבייש כאשר אני עושה זאת”.

הוא מגדיר עצמו כ”פלשתינאי עם יותר נטיה לכיוון הישראלי”. קליטתו הטובה בחברה הישראלית הפתיעה אותו מאוד, והוא זוקף זאת לזכות הטכניון. את עבודת המאסטר עשה על “השפעת טכנולוגיות המידע על התנהגות נהגים”. הוא מצא כי המידע הרב אכן גורם לשנוי במסלולי הנסיעה של הנהגים, ואפילו על החלטתם לצאת ליעד. עוד העלה כי אנשים הפתוחים למידע, נוסעים במסלולי נסיעה מורכבים יותר. “הטלפון הסלולרי והאינטרנט לא הפחיתו את הנסיעות. אנשים יכולים לעבוד מהבית הודות לטלפונים ולאינטרנט, אך עדיין עולים על הכביש”, הוא אומר.

לעיסא זננירי אין ספק כי כבוגר אוניברסיטת ביר זיית הוא לא היה מוצא עבודה בישראל. “הטכניון פתח לי את הדלת לחברה הישראלית ולעבודה בפרוייקט הרכבת הקלה, הפרוייקט ההנדסי הגדול במדינת ישראל”, הוא אומר.