רגליים על האדמה

נמצאו עדויות חזקות לכך שההומינינים הראשונים – המאובנים שנמצאו מהתקופה מיד לאחר להתפצלות בין השושלות – הלכו על שתיים, אך ישנה מחלוקת בשאלה האם הם ויתרו לחלוטין על העצים ועברו לחיות בערבות העשב האפריקאיות, או המשיכו, לזמן מה, לפסוח על שני הסעיפים – לרוץ במישורים וגם לטפס על העצים

“הירידה מן העצים” נהפכה זה מכבר לאחד מהקלישאות הנפוצות ביותר של האבולוציה – הרגע המסמל את הפיכתנו מקופים לבני-אדם. אך כמובן, במציאות האבולוציה הדרגתית הרבה יותר, והשושלת שהובילה בסופו של דבר אלינו, בני-האדם, כללה בעלי-חיים שלא היו קופים או אפילו קופי-אדם, אך גם היו שונים מאוד מבני-האדם המודרניים. מינים אלו, שנכחדו זה מכבר, נקראים בשם הקבוצתי (יחד עם המין היחיד שלא נכחד, אנחנו): “הומינינים”. לפי המאובנים, כמו גם מחקרים גנטיים, השושלת שהובילה אלינו נפרדה מהשושלת שהובילה אל השימפנזים, שארי-בשרנו הקרובים ביותר, לפני 5 עד 7 מיליון שנה. אך מה קרה מאז?

פליאונטולוגים (חוקרי-מאובנים) יכולים לקבוע את דרך הליכתם של בעלי-החיים שהם חוקרים לפי עצמות כף הרגל, הקרסול, האגן ועוד. נמצאו עדויות חזקות לכך שההומינינים הראשונים – המאובנים שנמצאו מהתקופה מיד לאחר להתפצלות בין השושלות – הלכו על שתיים, אך ישנה מחלוקת בשאלה האם הם ויתרו לחלוטין על העצים ועברו לחיות בערבות העשב האפריקאיות, או המשיכו, לזמן מה, לפסוח על שני הסעיפים – לרוץ במישורים וגם לטפס על העצים.

האנתרופולוג ג'רמי דה-סילבה (DeSilva) מאוניברסיטת מישיגן החליט להסתכל על הנושא מזוית אחרת. השאלה שהציג היא – מה בעצם היה דרוש להומינינים הקדומים, על מנת לחיות בצמרות העצים. כל קופי האדם הקיימים כיום חיים ביערות, והעצים הם סביבתם הטבעית – ולכן, אף על פי שהאב הקדמון המשותף לנו ולשימפנזים בהחלט לא היה שימפנזה, רוב החוקרים סבורים כי הוא דמה להם באורח חייו, והיה מומחה כמוהם בטיפוס. על מנת להשיג מידע על דרכי הטיפוס האפשריות של אותו אב קדמון מסתורי, דה-סילבה בדק את צורת הטיפוס של השימפנזים בשמורה במערב אוגנדה. הממצא העיקרי שלו נוגע לזוית בין כף הרגל לשוק – במהלך הטיפוס במעלה הגזע, השימפנזים מכופפים את כף רגלם לעבר הרגל, עד לזוית של 45 מעלות ממצב המנוחה – לעומת זוית של 15 עד 20 מעלות בלבד אצל בני-האדם. ליתר דיוק, כף הרגל של אדם יכולה להתכופף הרבה יותר מכך – אבל הקרסול המדובר יאלץ לבלות כמה שבועות בגבס לאחר מכן. זה אמנם נראה כפרט זניח למדי, אבל הכיפוף הזה חשוב מאוד ליכולת הטיפוס של השימפנזים, וגם של קופי האדם האחרים – גורילות, אורנג-אוטנים וגיבונים בגני-חיות נראו מטפסים בצורה דומה. כמובן, עצמות הרגל והקרסול של קופי-האדם שונות משלנו, ומותאמות ליכולת הטיפוס המיוחדת שלהם.

ומה בקשר לאבותיהם של בני-האדם? דה-סילבה חקר 14 עצמות שוקה (tibia) ו-15 עצמות קרסול (talus) ממאובנים בני 4.1 מיליון שנה (סמוך לאחר להתפצלות בין השושלות) ועד ל-1.5 מיליון שנה. כל העצמות נראו דומות מאוד לעצמות של… בני-אדם מודרניים. לפי העצמות, ההומינינים הראשונים פשוט לא היו מסוגלים לבצע את הכיפוף החשוב כל כך לטיפוס. אמנם, ניתן לטפס גם ללא כיפוף כף הרגל – נראה כי הקופים (להבדיל מקופי-האדם) מטפסים כך, אך מכיוון שהחוקרים מניחים כי האב הקדמון המשותף לאדם ולשימפנזה טיפס על העצים כמו השימפנזה המודרני וקופי האדם האחרים, השינוי שחל בעצמותיהם של אבותינו נראה כמצביע על שינוי בסביבה בה חיו, מהעצים לקרקע. לפי הממצאים הללו, הירידה מן העצים נעשתה במהירות יחסית – ההומינינים הראשונים התחייבו לחיים על הקרקע וויתרו כמעט לחלוטין על העצים.

דה-סילבה עצמו מודה כי המחקר שלו אינו חד-משמעי – אם ההנחה הבסיסית מוטעית, ואביהם המשותף של השימפנזים ובני-האדם טיפס בצורה אחרת, ללא כיפוף הרגל, ייתכן שההומינינים הראשונים שמרו על צורת הטיפוס הזאת, והיו טפסנים מומחים למרות מה שטוענות עצמות רגליהם. וכפי שהעיר אנתרופולוג אחר, וויליאם ג'נגרס (Jungers) למגזין Science – ישנם גם בני אדם מודרניים המסוגלים לטפס על עצים בקלות רבה, מבלי שינוי ניכר ביכולת כיפוף כף-הרגל שלהם. אך העובדה שכל שאר קופי האדם ניחנו באותה תכונה, החסרה אך ורק לנו, נותנת תמיכה חזקה לתיאורית המעבר החד – כך שאולי הקלישאה הישנה נכונה, ובאמת היה רגע אבולוציוני יחיד, שבו “ירדנו מן העצים”.

לידיעה בנושא באתר סיינס