העורב הערמומי

הזכר החלש ידע שהקופסה ריקה, העמיד פני אוכל והפיל בפח את הזכר החזק * אסטרטגיות ההטעיה המתוחכמות של עורבים

אנשים אוהבים להחשיב את עצמם יוצאי דופן. לבעלי חיים אין שפות מורכבות הכוללות חוקי תחביר, ונראה גם שרובם אינם מצטיינים ברמת התודעה שיש לבני אדם. פילוסופים רבים סבורים שבני האדם הם המין היחיד שמבין כי לאחרים מבני מינו יש מחשבות משלהם. הבנה זו מכונה בידי מומחים "תיאוריה של ה-Mind" והיא נחשבת לתכונת המפתח שעליה מתבססות תכונות אנושיות מובהקות אחרות, כגון אמפתיה והיכולת לשקר.

ביולוגים למדו להתייחס לטענות כאלה בזהירות. הם גילו עדויות לתיאוריה של ה-Mind במגוון של יונקים, מגורילות עד עזים. אך שני מחקרים מהעת האחרונה מעלים את האפשרות שאפילו חקר היונקים אינו קטגוריה רחבה דיה לבחינת השאלה. כעת נראה שגם לציפורים עשויה להיות תיאוריה של ה-Mind.

במאמר שהתפרסם בכתב העת Society" "Proceedings of the Royal מתארים ברנד היינריך ותומס בוניאר מאוניברסיטת ורמונט בברלינגטון שורה של ניסויים שביצעו על עורבים. החוקרים ביקשו לבדוק כיצד הציפורים הללו, הנחשבות פיקחות וחברותיות במיוחד, מגיבות למבט האנושי. התגובה למבט נחשבת אינדיקציה טובה למידת ההתפתחות של תיאוריה של ה-Mind בילדים. עד גיל של כ-18 חודשים מרבית הילדים מפתחים את היכולת לעקוב אחר המבט של אדם אחר ולהסיק ממנו מסקנות ביחס למביט. כישלון בפיתוח היכולת הזאת הוא סימן מוקדם לאוטיזם.

כדי לבחון אם עורבים מסוגלים לעקוב אחרי מבט הושיבו היינריך ובוניאר חמישה עורבים, בזה אחר זה, על מתקן בצד אחד של חדר שבמרכזו הוצבה מחיצה. הנסיין ישב במרחק של כמטר מהמחיצה, בצד שבו נמצא העורב. הוא הזיז את ראשו ועיניו בכיוון מסוים והביט כך במשך 30 שניות, עד שהסב חזרה את המבט. לעתים הביט למעלה, לעתים אל פינת החדר שבה ישבה הציפור, ולעתים אל האזור בחדר שהוסתר מאחורי המחיצה. הניסוי הוקלט בווידיאו.

היינריך ובוניאר גילו שכל הציפורים הצליחו לעקוב אחר מבטיהם של הנסיינים בכל המקרים, ובכלל זה כאשר הביטו מעבר למחיצה. הציפורים הסקרניות אף ירדו לעתים מהמתקן והלכו מסביב למחיצה כדי לראות מה יש שם, או שקפצו עליה והציצו מלמעלה. אף פעם לא היה שם דבר, אבל העורבים היו נחושים בדעתם להיווכח בזאת במו עיניהם.

מחקר נוסף שערך בוניאר ופורסם בחודש שעבר בכתב העת "Animal Cognition" מראה כי עורבים ניחנים גם ביכולת להטעות את זולתם. הממצא התגלה באופן מקרי. בוניאר ערך באותה עת מחקר שנועד לבדוק מה עורבים לומדים זה מזה בעת חיפוש אחר מזון. במהלך המחקר הוא הבחין באינטראקציות מתמיהות בין שני עורבים זכרים: הוגין, זכר נחות מבחינה חברתית, ומונין, זכר דומיננטי.

משימת העורבים היתה לנסות להבין באילו קופסיות של סרטי צילום יש חתיכות גבינה, ולאחר מכן לחלוץ את מכסה הקופסית ולאכול את תוכנה. הזכר הנחות היה טוב בהרבה במשימה זו מהזכר הדומיננטי. ואולם, הוא אף פעם לא הצליח לבלוע יותר מכמה חתיכות גבינה לפני שמונין, חברו הדומיננטי לניסוי, היה ניגש לסלקו. מכאן התברר (באופן לא בלתי צפוי) שעורבים מסוגלים ללמוד זה מזה על מקורות מזון. הם גם מסוגלים לנהוג בבריונות כדי להשיג גישה למזון.

אך אז קרה משהו בלתי צפוי. הוגין, הנחות אך הפיקח, ניסה אסטרטגיה חדשה. מרגע שמונין ניגש להציק לו, הוא עבר לשורה של קופסיות ריקות, הוריד את מכסיהן בהתלהבות רבה והעמיד פני אוכל. מונין בא בעקבותיו, ואז הוגין חזר אל הקופסיות המלאות ואכל עד שובעה.

בתחילה בוניאר לא האמין למראה עיניו. הוא התלבט אם לחשוף את התצפית, מחשש שאיש לא יאמין לו. אבל הוגין, כך הוא משוכנע, בפירוש הונה את מונין.

כפי שהתברר, גם מונין לא היה טמבל. בתוך זמן קצר הוא קלט את השיטה, וסירב ליפול קורבן להונאה נוספת. הוא אפילו לא חס על כבודו והחל לחפש את חתיכות הגבינה בעצמו. התפתחות זו עוררה את חמתו של הוגין. "הוא כעס מאוד", אומר בוניאר, "והחל להשליך חפצים לכל עבר". אולי לעורבים יש עוד תכונה משותפת עם בני אדם – הם שונאים להיחשף בקלקלתם.