ד”ר יחיעם שורק/ הרהורים חדשים על בוגדים ובגידה

אחת הפרשיות המעניינות הכרוכות במצור ירושלים של תקופת המרד הגדול היא יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי, ממש “בדקה ה-90”, מירושלים הנצורה

אחת הפרשיות המעניינות הכרוכות במצור ירושלים של תקופת המרד הגדול היא יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי, ממש “בדקה ה-90”, מירושלים הנצורה, ערב חורבנה ויסוד המרכז הרוחני ביבנה, בבחינת עובר סנהדראי כתחליף ראשוני לירושלים. בנושא זה ועליו נשפכו לא מעט קיתונות של דיו, ואף כותב שורות אלה “חטא” בנידון, ו”עוד” באתר “הידען” (“יודפת מול ירושלים, מי העתיק ממי”, יולי 2003).

הקורא מוזמן לפתוח כל ספר היסטוריה לעם, אנציקלופדיה ובכלל להאזין לרחשי לב הציבור, כזה שהגירסא דינקותא שלו שאובה ממקורות מסורתיים ולאו-דווקא מסורתיים, ובשעה שיקיש את מילת הקוד “רבן יוחנן בן זכאי” על לוח המקשים של מחשב הזיכרון ההיסטורי, הציבורי, הלאומי, מייד ירצדו על המסך המלים: גיבור, אמיץ, נחוש, גואל ישראל, צדיק בדורו, שומר הגחלת ועוד ממין ביטויים סופרלטיביים כאלה.

לעומת זאת, הקלקה על הערך “יוסף בן מתתיהו” תקפיץ מיידית את התואר “בוגד” באותיות של קידוש לבנה.

בעיה? אמת ויציב. הבעיה מוחרפת ומסתבכת לאור העובדה שפרשת ההצלה מחד (רבן יוחנן בן זכאי, ריב”ז להלן) והבגידה מאידך (יוסף בן מתתיהו, להלן יב”מ) ניטוות במסגרת דומה (ועל כך הרחבתי ברשימתי הנ”ל ב”הידען”), ובתמצית – שניהם היו מנהיגים, שניהם פעלו בתקופת המרד, שניהם עמדו לפני הרהור קשה בשעת מצור, שניהם בחרו בחיים, שניהם החליטו להמשיך את הגחלת, זה בתחום הכתיבה וזה בתחום הנהגת הסנהדרין, שניהם נבאו לווספסיאנוס כי יהיה קיסר ומאוד בקרוב, שניהם זכו בחיים ובתהילה מסויימת.

אלא … ריב”ז נתפס כגיבור, כמושיע, ואילו יב”מ – כבוגד. הבה ונסבך יותר את ההשוואה בין השניים: היה זה ריב”ז, ולא יב”מ, שניסה לחבור עם הרומאים דרך אגרות צרורות וקשורות בחיצים, ואף להודיע להם מה הם רצונותיו, וזאת בעיצומו של המרד כשריב”ז נתפס כמנהיג ציבור. כלומר, אם אנו שוקלים בין מעשי השניים נראה מהלכו של ריב”ז בוגדני יותר מאשר של יב”מ.

אז מדוע בכל אופן האחד בגד והשני הציל? ולא נסתפק באמירה הפשטנית והאינפנטילית בנוסח של “נפלאות דרכי האל”? התשובה נעוצה ברה-הביליטציה שערכו סופרי חז”ל לריב”ז. יב”מ אינו מופיע ולו ברמיזה קלה, מעורפלת, מיקרוסקופית, בספרות חז”ל, לא הוא ולא מהלכיו, ואילו מפעלותיו של ריב”ז מונצחות היטב בספרות זו, וכך זכה לו ריב”ז להשתייך לפנתיאון של מנהיגי הציבור המכובדים בפרובינקיה יהודה לאחר החורבן. יתירה מזו, ריב”ז נושא על גבו קופת שרצים בוגדנית לא פחות והיא הניסיון לחתור תחת רגלי הנשיאות המסורתית, המכהנת, היא שושלת רבן גמליאל. ספרות חז”ל מחלה לו על כך בשל מפעלו הציבורי ביבנה, אך נמנעה מלכנותו נשיא של ממש ובשעה שפסקו השלטונות הרומיים מלרדוף את רבן גמליאל, ירש האחרון את מקום כהונתו של ריב”ז ביבנה, וריב”ז נאלץ לפנות לו את מקומו, ולא בשמחה רבה, ולעקור לברור-חיל.

בוגדנותו של ריב”ז בעצם עזיבתו את ירושלים מקבלת ממדים מעניינים בשעה שמשווים את ספרות חז”ל לכתבי יב”מ. לאור המיודע לנו בספרות חז”ל נאלץ ריב”ז להעמיד עצמו כמת על מנת לצאת, נישא בארון מתים, מתוך ירושלים הנצורה. ולא זו אלא אף זו – הוא ניצל את קשריו המשפחתיים עם מנהיג הסיקריים הרצחנים בירושלים, כדי שלא ידקור את “גופתו” בשעה שתלמידיו יוציאוהו אל מחוץ לעיר על מנת “להיקבר” שם. בשל תופעת הבריחה מהעיר (על כך בהמשך הרצאת הדברים) היו הקנאים מזה והסיקריים מזה דוקרים את הגופות (ומה אם שמירה על כבוד הנפטרים?!), כדי לוודא שאכן הגופה הינה גופה “למהדרין”.

תופעה זו מתבארת על רקע שני נתונים השלובים זה בזה: האחד – האווירה הקשה שנוצרה בירושלים משנת 67 לספ', השני – ניתוח המצב הקשה על ידי חלק ממנהיגי הציבור, שהעדיפו להיות חכמים ולא צודקים, מציאותיים ולא מדומיינים, ולנסות ולכונן איזושהי מסגרת ציבורית מחוץ לירושלים על מנת להציל את שניתן להציל.

המרד שפרץ כנגד הרומאים בשנת 66 סחף אחריו רבים וטובים, אם כי מדובר בסופו-של-דבר במיעוט קטנטן מתוך האוכלוסיה היהודית. את המרד יזמו גורמים קיצונים, מודרכי “בטן” ולא “ראש”, ובשעה שהוא פרץ החליטה ההנהגה היהודית בירושלים לנקוט בכלל של “אם אינך יכול להם, הצטרף אליהם”, ובתוספת של “שלוט בגובה הלהבות”. ואכן המרד בירושלים הונהג ונשלט דווקא על ידי הנהגה מתונה, והקנאים הקיצונים הודחקו ממנה. כוונת ההנהגה, כשהיא הבינה עד כמה מוסת ההמון בירושלים, היתה להביא דווקא את המצב לכלל רגיעה, ולנסות ולהגיע עם הרומאים לכלל הבנה והסכמה. השערתי היא, שלא בכדי נשלח לעמוד בראש המרד בגליל יוסף בן מתתיהו, אלא מן הטעם הקודם, ובשעה שהסתבר לאותה הנהגה כי הלה לוקח את תפקידו יותר מדי ברצינות, היא גילתה כלפיו תחילה יחס מתנכר ואחר-כך יחס מסתייג ואף למעלה מזה.

בכל מקרה ירושלים נרגעה במשך כשנתיים-שלוש, עד בוא הקנאים לתוכה, שהפכוה, כידוע, לזירת קרב רצחנית, מדממת ופשוט זועקת לשמים, בין שלוש-ארבע קבוצות, בבחינת “שנאת חינם”, כשהרומאים ממתינים מחוץ לחומות ונותנים לביריונים הקנאים לעשות עבורם את המלאכה.

הקנאים, כידוע, העמידו משמרות ליד שערי ירושלים כדי למנוע מהיהודים להימלט מן העיר וליפול בידי הרומאים. ומדוע שאותם יהודים יעשו כן? הרי הם תמכו במרד מלכתחילה? ובכן, האווירה הרצחנית שהשליטו הקנאים בירושלים בתוספת לרעב ולצמא, לתעוקות הנפשיות, לצפי שירושלים ממילא תיפול בידי הרומאים ולתחושה הקשה שהמרד היה מיותר מלכתחילה, אלה שגרמו ליהודים לנסות ולברוח מירושלים כדי לפחות להציל את נפשם ואת נפשות בני משפחתם.

בעניין זה כותב יוסף בן מתתיהו את הדברים הבאים: “הדברים האלה (הזוועות שבירושלים) נגלו לאספסיאנוס מפי הבורחים הנופלים אליו. אף כי שמרו המורדים (הקנאים) על כל מוצאי ירושלים (השערים) והמיתו את כל האנשים אשר ניגשו אליהם, בכל זאת הצליחו רבים להיסתר מהם ולברוח אל הרומאים, והם דברו על לב ראש הצבא (הרומאי) להגן על העיר ולהציל את שארית העם כי על אהבתם לרומאים (כלומר מחנה השלום וההידברות עם הרומאים) הומתו רבים בחרב (על ידי הקנאים) והנותרים נמצאו באימת מוות. אספסיאנוס חמל עליהם בצרתם הפעם והסיע את חילו לצור על ירושלים למראית עין ולמעשה לפדות את יושבי העיר ממצור (וזו למעשה היתה כוונתו של ריב”ז, כפי שעולה מן הטקסטים התלמודיים) …” (מלחמות היהודים, ד' ז' ג').

אז מי באמת גיבור ומי באמת בוגד? שהרי אם נחשב ריב”ז כגיבור, כמושיע, אז מדוע נתפסו הבורחים כבוגדים?

פרשה דומה עולה מיד בכתבי יוסף בן מתתיהו בזיקה לעיר גדרה שבעבר הירדן המזרחי. שם ביקשה האריסטוקרטיה להיכנע לרומאים, גם מטעמים עקרוניים (רדיפת שלום ובחינת מיותרות המרד וגם מטעמים אישיים וכלכליים), ובשעה שזה נודע למורדים, קמו עליהם ושחטו אותם והתעללו בגופתו של אחד המנהיגים, ומיד אחר-כך נסו מן העיר.

בשלב יותר מאוחר, כאשר ירושלים עמדה לפני התמוטטות מערכותיה וחורבנה, ניסה יוסף בן מתתיהו לפנות לנצורים, ובכללם הקנאים, כדי להניאם מהמשך ההתמרדות ולהניח את נשקם, אך לשווא, וגם סיום נאומו במשפט המרגש: “וגם אני נכון למות, אם תקחו מוסר אחרי מותי” (מלחמות ה' ט' ד'), לא עשה על הקנאים רושם עז בלשון המעטה. ולעומתם – “בני העיר התעוררו ליפול אל הרומאים (להיכנע). אלה מכרו את רכושם בלא כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות הזהב, לבל תשיגם יד השודדים (הכוונה לקנאים, שכל רצונם היה להתעמר באלה שהפרוטה היתה מצויה בכיסם), ואחרי כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די מסורם. וטיטוס שלח רבים לחופשי ונתן לכל אחד לבחור מקום מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חיזק עוד את היהודים אשר בעיר (ירושלים) ברצונם להיכנע, למען היחלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן (מגוש חלב) ושמעון (בר גיורא) שמרו על מוצאי (שערי) העיר מפני האנשים האלה, יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד” (מלחמות, ה' י' א').

הטקסט הנדון תואם להפליא לסיפור יציאתו של ריב”ז מירושלים בפרט באשר לתגובותיו של טיטוס: השארת הנכנעים בחיים והיענות לבקשות הניוד שלהם. אף כאן, כתוצאה מהתאמת הסיפורים בין יוסף בן מתתיהו לבין ספרות חז”ל, אנו שוב מעומתים מול השאלה: מי בוגד ומי גיבור?

בהמשך מוסיף ומספר יוסף בן מתתיהו, כיצד מנהיגים עירוניים, ובכללם הכוהנים הגדולים ורבים ממשפחת הכהונה וכן נדיבי עם הצליחו למלט נפשם ולהגיע אל הרומאים. הרומאים שכנעו אותם להתרכז בשלב זה בעיר גופנא, הצפונית לירושלים. שם, כמו ביבנה, בנו הרומאים מין מיתחם גדול לשיכון כל אלה שנכנעו ולא נתפסו כשחרבם מגואלת בדם הרומאים. מיתחם זה היה מחנה מעבר עד שתסתיים המרידה ואו-אז יוכלו הללו לשוב לבתיהם ולנחלתם בשלום.

שאר התושבים, שלא צלחה דרכם להימלט מהעיר פנו בבכי תמרורים ובתחנוני לב אל המורדים, שיפתחו לפניהם את השערים, אך המורדים הקנאים הקשיחו יותר את תגובתם ותקפו בחמת זעם את המתחננים ושחטו אותם בו במקום. חלק מה”בוגדים” נמלטו לחצרות המקדש, אך הקנאים דלקו אחריהם והיכו בהם ללא רחם אף במיתחם המקדש. משנודע הדבר לטיטוס הזדעזע קשות והחליט לפנות באופן ישיר למורדים כשהוא משתומם כיצד חיללו את המקדש בדם הנרצחים, אחיהם.

אז מה היה לנו? על-פי ספרות חז”ל – אחד בשם רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מירושלים, מחופש למת, הבטיח לווספסיאנוס שיהיה לקיסר ובתמורה זכה בחייו, בזכות התנועה ליבנה (מעין מחנה מעצר לנכנעים) ובסיכוי לאחות את קרעי המשבר העמוק שיצר המרד הגדול ולהתחיל כמעט מחדש, מבראשית, לבנות את מרכז העם. הוא נחשב ונתפס בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל ואומתו כגיבור, כמושיע כחדא בדרא.

והיו לנו עוד דומים לו בקרב ההנהגה, נדיבי העם, אריסטוקרטים, גורמים ממשפחות הכהונה ו”סתם” אנשים, שביקשו להימלט מירושלים מכיוון שהתנגדו למרד, מכיוון שקצו במלחמת האחים המטורפת, מכיוון שהבינו כי המרד הינו מיותר, מכיוון שהוגדרו כרודפי שלום ומכיוון שחסו על גופם, נפשם ורכושם, והללו נתפסו בזיכרון הקולקטיבי של העם והאומה כמשת”פים בוגדנים, כטיפוסים אגואיסטים הראויים לכל גינוי וכפסולת חברתית.

ואם נדע כי ריב”ז נשלח ליבנה בעל כורחו וכל משאלת לבו היתה להקל בתנאי שביו?; ואם נדע כי קומם עליו במעשהו הרבה מתנגדים?; ואם נדע שבמעשהו וביוזמתו הציבורית בגד במסורת הפטריארכלית של הנשיאות ממוצא משפחתי אחד (בית גמליאל)?; ואם נדע שכל סיפור הנבואה לווספסיאנוס הועתק מעלילת יוסף בן מתתיהו ביודפת? ואם נדע זאת, הנמשיך להעריצו כגיבור?

ואם נדע שפעלו מכנים-משותפים רבים בין יציאתו של ריב”ז מירושלים לבין יציאתם של כל אותם מנהיגים, כוהנים ואחרים מירושלים, האם נכנה את האחרונים בשם משת”פים?

אכן נפלאות דרכיה של ההיסטוריה.