רוסיה מתכננת לבנות תחנת כוח גרעינית צפה

על גבי כלי שיט מתקינים מספר כורים גרעיניים קטנים, המסוגלים להפיק מספיק חשמל וחום להתפלת מים שיספיקו לעיר שלמה

אנרגיה הינה בין המשאבים החשובים ביותר בעולמנו. על מנת לספק אותה לריכוזי אוכלוסייה, דרושה תשתית גדולה ויציבה, שבתורה דורשת השקעה כספית גדולה מצד אחד, וזמן רב לבנייתה מצד שני. אך מה ניתן לעשות באזורים נידחים או במדינות מתפתחות, במקרים של תשתית רופפת או חסרה כלל? בנייה של תחנות כוח לוקחת זמן רב, והחשמל דרוש במהירות האפשרית. כל מה שנאמר לעיל נכון גם לגבי מים – במקרים של שיבושים גדולים בהספקתם התלות בייבואם קשורה בקשיים לא מעטים. אם הייתה לרשותנו “סוללה” שיכולה לספק אנרגיה ליצירת חשמל או התפלת מים לעיר שלמה אפשר היה לפתור את הבעיות הללו. אך היכן ניתן למצוא סוללה שכזו? מתברר כי התשובה בדרך – כיום נבנית ברוסיה תחנת כוח גרעינית צפה שמתאימה לתפקיד זה.

הרעיון אינו מסובך מבחינה תיאורטית – על גבי כלי שיט מתקינים מספר כורים גרעיניים קטנים, המסוגלים להפיק מספיק חשמל וחום להתפלת מים שיספיקו לעיר שלמה. את הכלי שייט, שהוא בעצם פלטפורמה חסרת הנעה (זאת על מנת לא לשנות את הדוקטרינה הימית של רוסיה) אפשר לגרור לכל חוף בעולם, שם תוקם תשתית פשוטה יחסית שתחבר את התחנה עם החוף, והנה יש לנו חשמל ומים. התחנות הגרעיניות שייבנו ברוסיה יהיו בעלי שני כורים גרעיניים, כאשר כל אחד מהם יספק, בעוצמה תקנית, 35 מגה-וואט חשמל ו-150 מגה-וואט חום, ובעוצמתו המכסימלית יוכל לספק חשמל לעיר בעלת 200,000 תושבים, ובנוסף להתפיל 240,000 מ”ק מים ביממה.

לא מדובר כאן על טכנולוגיות ששונות באופן עיקרי מהידועות לנו שנים. לדוגמה – צוללות גרעיניות שמשתמשות בכורים גרעיניים קטנים קיימות 56 שנה (הצוללת הגרעינית הראשונה הייתה SSN-571 “נאוטילוס” האמריקאית). גם ספינות אזרחיות שנעות בעזרת כוח גרעיני אינן דבר חדש – לשוברת הקרח הגרעינית הסובייטית “לנין” מלאו החודש יובל שנים. בתחנת כוח הגרעינית הצפה ישתמשו בשני הכורים הגרעיניים מסוג KLT-40C שמבוססים על כורים גרעיניים של שוברי קרח גרעיניים מסוג “ארקטיקה”. בנוסף לכורים יותקן על הפלטפורמות גם ציוד שהיינו מצפים למצוא בתחנת כוח – טורבינות קיטור, גנראטורים, משאבות ועוד.

גם הרעיון של כור גרעיני אינו חדש – לראשונה תחנת כוח גרעינית הותקנה על ספינה עוד בשנות ה-60, כאשר הכור MH-1A הותקן על ספינת הצי האמריקאית Sturgis וסיפק חשמל ומים לאזור תעלת פנמה מ-1968 עד 1975. גם הניסיון הראשון להפוך את רעיון למסחרי נולד בארה”ב, כאשר בשנות ה-70 הוקמה החברה Offshore Power Systems, אבל מסיבות כלכליות נכשלה והתפרקה.

אבל עכשיו נראה שתחנות כוח גרעיניות צפות אכן ייבנו ודווקא ברוסיה, שם קיימים כל התנאים הדרושים להצלחת הפרויקט. לרוסיה יש ניסיון גדול ביותר עם ספינות גרעיניות – מצי צוללות עצום בימי בריה”מ, ועד שוברי קרח גרעיניים שלא נבנו בשום מדינה אחרת. יש לה את התעשייה הכבדה הנחוצה – את הבנייה של התחנה לקח על עצמו מפעל ה-SevMash, המפעל הגדול בעולם לייצור ספינות, שעיקר התמחותו הן צוללות גרעיניות. גם חברות אחרות מתעשייה הצבאית והאזרחית הכבדה שמתמחים בתשתיות גרעיניות וחשמליות לוקחים חלק בפרויקט. כמו לכל פרויקט כלכלי, חשוב שיהיו לקוחות – והם אכן נמצאים. אזורים רבים בעולם זקוקים לאנרגיה, וביניהם ערים רוסיות בצפון סיביר והמזרח הרחוק שסובלים מתשתית אנרגטית לקויה, במיוחד בחורפים. לכן תחנת כוח גרעינית צפה ע”ש לומונוסוב, שתהיה הראשונה מסוגה, לפי לוח הזמנים כיום, ב-2010 תספק חשמל לעיר בה נבנתה – סוורודבינסק. הובטח גם שתחנת כוח גרעינית נוספת תספק חשמל לעיר ולדיווסטוק, כאשר יערך שם כינוס מדינות אסיה ב-2012. סה”כ 7 תחנות צפויות להבנה עד 2015.

כמו כל פרוייקט טכנולוגי גדול, במיוחד כזה שמכיל את המילה “גרעיני”, נתקלת תחנת כוח גרעינית צפה מול שתי בעיות שמדאיגות את העולם כיום – איכות הסביבה וסכנת הטרור. המפתחים טוענים בתוקף כי הפרויקט עבר בדיקות ממשלתיות קפדניות בנושאי בטיחות ואיכות הסביבה. כמו כן, הם מזכירים את הניסיון העשיר שיש לרוסיה, ומזכירים כי לא ידוע על אף תאונה עם כלי שייט גרעיני שהביא לפריצת הבידוד של כורים גרעיניים בצוללות או ספינות. על מנת לא לפגוע בהסכמים בינלאומיים, הובטח גם שהתחנות יישארו בשליטה הרוסית (יימכרו רק התוצרים – חשמל ומים), ועל הספינה יילקחו סידורי הבטחה קפדניים.

אבל השאלה האמיתית היא הכדאיות הכלכלית של הפרויקט. על פי המומחים המעורבים בפרויקט תחנת כוח גרעינית צפה כדאית הרבה יותר מבניית כורים גרעיניים רגילים. הבנייה של תחנה כזו תיקח כ-5 שנים, הטענה אחת בדלק תספיק ל-3 שנות פעילות, וכל 12 שנה יידרש שיפוץ כולל של התחנה במפעל היוצר שייקח כשנתיים. בזמן השיפוצים תוצע ללקוח תחנה חילופית. כל תחנה מתוכנתת ל-3 מחזורים לפחות. מחיר התחנה, נכון ל-2003, מוערך ב 6 מיליארד רובל (אז 200 מיליון דולר, היום כ-250 מיליון דולר) וזמן ההחזר הכספי הוא 8 שנים.

המתנגדים לעומת זאת מעלים שאלות וטענות נגדיות. ההרכבה של התשתית היבשתית הינה באחריות ותקצוב הלקוח, והאם עלות אבטחת הספינה והדלק הגרעיני לקוחה בחשבון הכלכלי? האם לא כדאי יותר מבחינה כלכלית לבנות מערכת גרעינית אחת גדולה במקום כמה כורים קטנים (הכוונה לשימוש פנימי)? עם זאת כמה מדינות הראו התעניינות במיזם – לפי כמה דיווחים הודו מתכוונת להשקיע בפרויקט, וסין מעוניינת לקנות תחנה כזו, תוך תקצוב חלקי של בניית הספינה, במקביל לייצור חלקים מסוימים בשטחה.

לתחנות כוח גרעיניות צפות יש מספר חסרונות ויתרונות, כאשר השאלה העיקרית הינה הרווחיות של הפרויקט. ככל הנראה רוסיה הגיעה לתשובה החיובית, ככל שמתפרסמים הדיווחים על התקדמות בניית התחנה ועל תחילת הכנה של מומחים המתאימים במוסדות ללימודים טכנולוגיים. האם תושבי סוורודבינסק וערים נוספות בסיביר יקבלו את החשמל והחום משנת-2010 בלי תקלות וממקור גרעיני? כנראה שהתשובה לכך תלויה בגורם שמשפיע על יציבות המדינות וחיו של כמעט כל אדם בעולם – מחיר הנפט.