הגלגולים שעבר החג מסתם חג, למה שאנחנו מכירים היום
הבה נפנה בקצרה אל מקורות החג. הראשון, המקובל, שאוב מספר שמות כדלקמן: “ויאמר יהוה אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור: ‘החודש הזה לכם ראש חודשים. ראשון הוא לכם לחודשי השנה'” (שמות יב 2-1). נשמע ברור, נראה ברור. האמנם? ומיד, כמעט ללא הפסקה בפסוקים “קופץ” המחבר/העורך (האחד מני רבים לאורך ההיסטוריה) ושותל את קובץ הפסוקים הבא, כמו היה זה המשך הגיוני וכרונולוגי לראשון: “דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש, שה לבית …והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף … ואכלתם אותו (את בשר השה) בחיפזון. פסח הוא ליהוה” (שם 11-3). הבה נעזוב את עניין “שתי המזוזות” ונתמקד בענייננו: האם מדובר בראש השנה או בפסח? ובכן מדובר בפסח ולא בראש השנה. אז כיצד נסביר את התיבה הנ”ל – “ראשון הוא לכם לחודשי השנה”?
ובכן, המקרא עבר גלגולים רבים של עריכה ונחתם סופית בדורו של הנשיא רבן גמליאל דיבנה, אי-שם בעשור הראשון או השני של המאה השניה לספ’. כמו כן, ומהסיבה הנ”ל, המקרא אינו סדור כרונולוגית והמוקדם והמאוחר נוטים לעיתים להתבלבל זה בזה.
ברור שהכוונה הכרונולוגית לפסוקים הנ”ל נוגעת לחודש ניסן כראש חודשי השנה. ואגב כל חודשי השנה העברית דהיום, אינם עבריים במקורם אלא בבליים, בבחינת חיקוי מקומי-פגאני של גולי בבל ליישויות האליליות הבבליות. השמות העבריים המקוריים היו שונים לחלוטין – ניסן נקרא אביב, אב נקרא זיו, ועל כך מצוי בפנינו אישור ארכיאולוגי אמין. וחשוון מופיע במקורות חז”ל כמרחשוון, כשהדעת המחקרית נותנת כי מדובר בשיבוש של המלים “מרח” ו”שמן”, היינו החודש השמיני, והוא על סדר הספירה מניסן – חודש חשוון.
ומה לגבי ראש השנה באופן מיוחד? ובכן בספר ויקרא אנו מעיינים כדלקמן: “וידבר יהוה אל משה לאמור: ‘בחודש השביעי, באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש. כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתה אשה (ה”שין” סגולית) ליהוה” (כג 25-23). ומניין לנו שמדובר בראש השנה, בתשרי? התשובה מצויה בטקסט הממספר את מועדו של החג – בחודש השביעי, היינו מניסן (הוא החודש הראשון למניין הכרונולוגי המקראי) ועד תשרי נמנו שבעה חודשים.
ציון החודש השביעי מופיע בספר במדבר בתיאור זה: “ובחודש השביעי, באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם … יום תרועה יהיה לכם, ועשיתם עולה לריח ניחוח ליהוה, פר בן בקר, איל אחד, כבשים בני שנה, שבעה תמימים …” (כט 1 ואילך).
נוהגי החודש השביעי התמסדו על ידי עזרא ונחמיה, מנהיגי שיבת ציון במאה החמישית לפנה”ס, באופן שונה מהמנהגים המקראיים, וזאת, כך דומה, כתוצאה מישיבת הגולים בבבל/פרס משך זמן רב מאוד (למעלה ממאה שנה לפחות). הללו כללו את ריכוז היהודים בירושלים לפני שער המים, קריאת התורה מפי עזרא הסופר, ברכתו את הציבור, מענה הציבור במועל יד, בקריאת “אמן” ובהשתחוות. נחמיה הורה אז את הציבור לא להתאבל ולא לבכות בשומעו את דברי התורה, אלא לשמוח בחג, לאכול משמנים ולשתות ממתקים ואף לשלוח מנות איש לאחיו (נחמיה ח 12-2).
כלומר בתקופה המקראית ובמיוחד עם שיבת ציון נשמרו החודשים הבבליים ולפי סדר מיוחד, ובכל מקרה לא נזכר “ראש השנה” כראש וראשון לשנה.
בתקופה ההלניסטית וראשית הרומית נמשכו מנהגים אלה, אלא שראש השנה שבחודש השביעי, קרי תשרי, איבד מיוקרתו ומקדושתו שניכס לעצמו בתקופה המקראית, והסיבה לכך היא עוצמתם של שלושת הרגלים – פסח (הוא-הוא ראש השנה האמיתי), שבועות וסוכות שבהם נחוגו החגים ברוב פאר והדר והללו קפחו לא מעט את קדושתו ויוקרתו של ראש השנה.
לאחר חורבן הבית השני, עת הקים רבן יוחנן בן זכאי את המרכז החלופי ביבנה, זמנית כמובן, לירושלים, חידש בתקנותיו רבות בהקשר לחגי ישראל ובעיקר ביחס לראש השנה. בזכותו הפך חג זה למכובד, ואכן לחג הראשון בשנה. רבן יוחנן בן זכאי הנהיג כמה תקנות חשובות, שלהן היתה שתי מטרות מובילות: האחת – ליצוק גשר הלכתי-פרגמטי בין התקופה שלפני החורבן לבין זו שלאחריו והשניה – להרגיל את הציבור למצב של “אין מקדש” ותוך כדי כך למצוא לו חלופה זמנית.
מטרה נוספת הסתתרה מאחורי השתיים הללו והיא לשריין את מנהיגותו כנשיא הסנהדרין למרות שלא נמנה על משפחת הנשיאות המסורתית, הרשמית. והיה כאן הרבה משום אוזורפציה פוליטית בהסכמה מסויימת של הרומאים ולפחות עד הינתן השקט ביהודה.
ובכן חדור במטרות אלה התקין רבן יוחנן בן זכאי מספר תקנות חדשניות בהקשר הדוק למנהגי ראש השנה כמו: הנהגת חשבון מתמטי-אסטרונומי של ראש השנה וקידוש החודש וכמו הנהגת תקיעה בשופר בחג מחוץ למקדש ולירושלים והכוונה למרכז שביבנה. ולא ייקל הדבר בעינינו – נשיא זה ביצע מהפכה חשובה בתחום המועדים לכשקבע את ראש השנה כראשון במועדים, ולא רק כרונולוגית.
גם לגבי חג סוכות היה לרבן יוחנן בן זכאי מה לחדש (כמו בנושא נטילת הלולב) כשאת החידושים לגבי פסח כמו “הניח” ל”יורשו” בנשיאות, רבן גמליאל דיבנה. אלא, ולענייננו – מי שהפך את ראש השנה לחג המוביל את ראשית השנה ואף להדגיש כי ראש השנה בתאריכון העברי אינו פסח אלא ראש השנה שחל בחודש תשרי היה לא אחר מאשר רבן יוחנן בן זכאי. ואגב, לא הוא ולא יורשיו העזו למחוק את התאריכון הבבלי ולאמץ את הקלנדר העברי הקדום, הכוונה לתנ”כי.
היה חשוב לרבן יוחנן בן זכאי להותיר את חותמו על עולם ההלכה, המנהגים וההיבטים החברתיים של היהודים ביהודה מלאחר החורבן. ובל נשכח, שמעמדו של נשיא זה היה זמני בשל הקונסטלציה ההיסטורית המיוחדת לאחר חורבן הבית השני בהקשר הרומי-יהודי כמובן, ויתירה מזו נשיא זה לא נמנה על בית הנשיאות המסורתי-הרשמי, כקודמיו, ונשיאותו נראה כאוזורפציה במידה מסויימת, היינו נטילת תואר הנשיאות במהלך מהפכני ולא כל כך מקובל בלשון המעטה.
