סיפורי נאות הככר חלק ג’ – שיטפון

לקראת חגיגת 50 שנים להתישבות בנאות -הככר התכנסנו והעלינו זכרונות, להלן משהו שכולנו שומעים עליו ורק מעטים יודעים להעריך את עוצמתו, שיטפון

ברבות השנים ששהיתי וטיילתי במדבר היתה לי הזכות לצפות בשיטפונות רבים, לשמוע על רבים, ולהיות “קרבן” לשלושה שיטפונות.

כבר בתחילת ההתישבות החקלאית בנאות-הככר נחפרה תעלת ניקוז שאמורה היתה למנוע משיטפונות בנחל ערבה הצפת השדות, התעלה לא מנעה את ההצפות ולכן, מהכרת הסכנה/נזקים לשטחים חקלאיים שבשיטפונות הקימה הקק”ל סכר הטייה שאמור היה למנוע את הנזקים, הסכר הראשון הוקם ב-1963, מייד אחרי הקמתו היה בערבה שיטפון, זרם המים פרץ את הסכר הציף וסחף כ-40 דונם עגבניות לפני קטיף. כמובן שהוקם סכר שני ב- 1964… ושוב שיטפון עז פרץ את הסכר, הפעם נסחפו והוצפו עשרות דונמים של מלונים, בצל וכן שתי שורות של כרם ענבים נסיוני.

הניסיון עזר וברבות השנים הוקם סכר גדול, חזק, רחב וארוך, האורך היה משמעותי שכן הסכר היטה את הנחל מזרחה ואיפשר פיתוח שדות חקלאות באיזור שהיה קודם לכן מחוץ לתחום, וכך, כתוצאה משני ניסיונות כושלים הרוויחו החקלאים שטחי עיבוד נוספים.

בשיטפון השלישי… לא היה כל רווח. השנה 1965 ערב יום כיפור, נקודת המוצא היתה החווה בנאות הככר ממנה התנהלו טיולי שטח שנמשכו שלושה וחצי ימים דרך נחל צין, עבדת, מכתש רמון, נחל נקרות, נחל פראן, מישורי הפראן ועד אילת. הרכב – “קומנדקר” ננ’ 6*6 משאריות מלחמת העולם השניה שהובאו לארץ והותאמו להסעת 12 תיירים.

המשתתפים: 24 תיירים שוויצרים בשני כלי רכב וניגררים שבהם רוב החפצים של התיירים וכל הדרוש לשהות בשטח, נהגים /מדריכים ברכב רב מינוע שיועד להסעת תיירים: זאב שחם (טיץ), מנהל הטיול בעבר עבד בשירות ההידרולוגי, דוויד “אופנוע” עובד בחווה שהצטרף כעוזר, נתי הרשקוביץ… שבא לפני זמן קצר ונעלם אחרי הארוע (מי שיודע, מכיר, שמע או יכול לעזר לאתר את נתי… יבורך !) הכותב / אסף: מדריך צעיר שלמד להכיר לאהב ולהעריך את המדבר.

ראוי להזכיר כי ב 1964 פרץ זרם שוטף את סכר ההגנה על ה סיק בוואדי מוסה בירדן, 20 נזירות שוויצריות ניסחפו אל מותן בשיטפון בפטרה. התיירים שלנו ידעו על השיטפון בפטרה.

במסגרת טיולי המדבר של נאות הככר אספנו את התיירים במצדה, אחרי לילה בחווה נסענו דרך הצין לעבדת, ביום סתווי חמים ומלא שמש (ערב יום כיפור) המשכנו לתוך מכתש רמון, בעין סהרונים הורדתי את המטיילים להליכה בפרסת נקרות, כאמור יום שמש חמים ורוב התיירים לבושים בבגדי ים (או פחות) המדריך – אני, במכנסיים קצרים ויחף (היחפנות היתה סמל של מדריכי נאות הככר) אנחנו יוצאים להליכה כאשר הנהגים ברכב נוסעים (מסביב) לקצה הפרסה, שם יחכו לנו במערה בה נאכל צהריים.

אני מוביל את ההולכים -שמח וטוב לב – כאשר אחרי כשעה אני מפנה מבטי לשמים במערב ורואה “שחור”… ענן ענק מכסה את כל המערב, מאחר וכולנו לבושים קל אני מאיץ את הקצב, כעבור חמש דקות כשאנחנו במרחק קצר מהיעד מתחיל לטפטף, התיירים שמרגישים מעט קר מגבירים את הקצב ותוך דקות ספורות כולנו ספונים במערה, מוגנים מהגשם ועוסקים בארוחת צהריים. הגשם הלך והתחזק, בהתיעצות עם טיץ החלטנו לצאת ולהזיז את הרכב למקום גבוהה… החלטנו אבל כל נסיון לצאת מהמערה הווה סיכון שכן הגשם הפך לסופת ברד ואבנים נפלו לפתח המערה.

בינתיים החלה זרימה בנחל, תחילה זרזיף שהלך והתגבר, המים בנחל עלו והחלו לחדור למערה בה ישבנו, עלינו מדרגה במערה, אחרי זמן מה החלו המים לרדת ושוב לעלות, דרך פתח המערה ראינו את שטף המים שמתגבר ובמערה פני המים עלו עד שלא היה מקום יבש להיות בו, בלית ברירה יצאנו מהמערה אל שביל עיזים שהוביל על המדרון התלול של ההר, עלינו בשביל לראש הר קרח, כולנו בלבוש מזערי מתגוששים ברוח ובברד, מחפשים מסתור ולא מוצאים, הגשם והרוח פסקו, פני ההר החשוף מכוסים בכדורי ברד, טיץ מנסה לחשוב מה לעשות ואני לוקח את נתי לנקודה ממנה ניתן לראות את פתח המערה ואת המקום בו היו כלי הרכב… היו? עדיין ניתן היה לראות את שרידיהם משיטים בנחל, נתי בתמימות מדהימה שואל אותי עם אני חושב “שאחרי שירדו המים נצליח להניע את הרכב”….

חזרנו לקבוצה השעה כארבע אחה”צ והעננות גורמת לחשיכה מוקדמת. החלטנו כי טיץ ונתי (שמדבר צרפתית) ישארו אם התיירים ואילו דוויד (אופנוע) ואני נצא לכוון הכביש (40) במטרה להזעיק עזרה, וכך הלכנו כשהכוון הכללי הוא מערב, אלא שהחושך המוחלט שירד לא הקל על ההליכה, אחרי כשעתיים חשתי (יותר מאשר ראיתי) כי אנחנו על שפת מצוק, ללא אפשרות להיות בטוח בכוון התקדמותנו וחשש מנפילה במצוק עצרנו, בגישושי ידיים מצאנו ניכבה לתוכה התכרבלנו.

בינתיים יושבים 24 שוויצרים ערומים למחצה ושני ישראלים נדהמים על ראש הר קרח, למרות הגשם והרוח הצליחו להצית מדורה סמלית שסביבה הצטופפו עד הזריחה, עם זריחה ירדו כולם לנחל נקרות והחלו באיסוף שרידים, חלקי מזוודות הפכו למדרסים לרגליים, פה ושם נמצא חלק לבוש, פח ביסקוויטים היה מטמון, בשלב זה כמובן אפילו לנתי היה ברור כי… לא יהיה ניתן להניע את הרכב.

דוויד ואני ניצלנו את האור הראשון וירדנו לוואדי שבגדתו היינו, מסתבר כי מצאנו מחסה בממגורה בדווית עזובה, חצינו את הוואדי ומיד הגענו לכביש, אלא שהיום הוא יום כיפור מוקדם בבוקר ואין תנועה על הכביש שגם בימי חול לא היה סואן. אנו הולכים לכוון מצפה-רמון (30 קמ’), למזלנו אחרי דקות מס’ עבר רכב צבאי שהסיע אותנו למצפה, בדרך כשחצינו את נחל נקרות זיהיתי בצד הכביש את גגו של רכב שהיה שייך לשרות ההידרולוגי…. היה שכן הרכב נסחף מהכביש וכוסה בסחף עד גגו !

הגענו למשטרת מצפה-רמון וכמובן שמיד הזעקתי עזרה, עזרה כלומר חילוץ בעזרת מסוק של חיל האוויר, כמו-כן הודעתי לחווה (נאות הכיכר) על הצורך בעזרה ובחילוץ. הגענו למצפה, (התחלתי בקריאות לעזרה) מעט לפני השעה 0800… מסוק החילוץ הגיע ב-1600 לאחר מעשה התברר לי כי האיחור היה כי: “היה צורך באישור הרב הראשי כדי להרים מסוק”. עליתי למסוק ומאחר ולא ידעתי מה עשו טיץ והתיירים, כיוונתי להר הקרח, טיץ לא חיכה ל”משיח” אלא החל להוביל את התיירים לכוון מצפה, בדרך הטייס הבחין בקבוצה, ירדנו וחילצנו את כולם למצפה, בינתיים הגיעו למצפה כלי רכב שלנו עם שמיכות ומזון ואחרי הפסקה חמה ויבשה הוחזרו התיירים לבסיסם שהיה כפר הנופש אכזיב.

אחרי ימים ספורים ירדנו לנחל נקרות בניסיון לחלץ ולהציל את הניתן הצלחנו להרכיב ולחדש ננ’ אחד (משניים), עד היום אחרי זרימה מתגלים חפצים או חלקי רכב מאותו אירוע.

אחרית

התיירים השוויצרים שחזרו כמעט חסרי כל לאכזיב שוכנו במבני הקש, באותו לילה היתה באכזיב סופת גשם שהציפה את אותן סוכות….

סוף דבר
נהוג היה אצל יחידת החילוץ של חיל האוויר לזמן “פגישת ניצולים ומצילים” כל שנה, מאז יום כיפור 1965 אין מפגשים……

חלק א’ – העליה על הקרקע

חלק ב’ – סיפורי דגים